newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשבתי חולים הופכים לזירת קרב: הלוויה של אבו עאקלה כמקרה מבחן

לפני חודש בדיוק, הסתערו שוטרי מחוז ירושלים על נושאי ארונה של אבו עאקלה בחצר בית החולים סנט ג'וזף במזרח ירושלים. התמונות היו מזעזעות, אבל לא יוצאות דופן. רק בשנה שעברה נרשמו 132 התקפות של ישראל על מתקני בריאות פלסטיניים

מאת:
שוטרים תוקפים את המשתתפים בהלווית העיתונאית שירין אבו עאקל, 13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

הפרו את האוטונומיה של בית החולים. שוטרים מסתערים על ארונה של שירין אבו עאקלה בבית החולים סנט ג'וזף במזרח ירושלים (צילום: אורן זיו)

רבים מאיתנו, בין אם שנכחו בלוויה ההיסטורית של העיתונאית שירין אבו עאקלה בירושלים או שצפו בה מעל מסכי הטלוויזיה או הטלפונים הניידים ברחבי העולם, התקשו להכיל את עוצמת האלימות חסרת הבושה, הגסה והנקרו-פוליטית שרסנה הותר באותו יום, לפני חודש בדיוק.

במפגן מחריד של אכזריות, משטרת ישראל התנפלה על נושאי ארונה של אבו עאקלה בשעה שניסו להביא את גופתה מבית החולים אל הכנסייה ומשם אל בית הקברות, ובעקבותיה אלפי פלסטינים אבלים, שהגיעו מכל רחבי הארץ. זו היתה תזכורת לכך שבעיני המשטר הישראלי, לפלסטינים אסור אפילו להתאבל.

רגע מסוים בתהלוכה האלימה הזו נחרת בזכרוננו. גווארה אל בודיירי, עמיתתה העיתונאית של אבו עאקלה, וחברתה לאורך מהלך חייה, סיקרה את ההתקפה של המשטרה בחצר בית החולים סנט ג'וזף בשייח' ג'ראח. סרטונים שצולמו במקום הראו עשרות שוטרים ישראלים פולשים לתוך בית החולים, משליכים רימוני הלם וגז, הודפים את המתאבלים לתוך הבניין ופוצעים חולים ומבקרים תוך כדי נזק לרכוש. בקול רועד, אל-בודיירי דיווחה: "הארון לא נפל… הם יורים בחצר בית החולים. אנחנו מדברים על בית חולים, לא על שדה קרב".

בניסיון להצדיק את ההפרה הבוטה של כבוד המתים והחיים, משטרת מחוז ירושלים טענה כי הם אך ורק ניסו להחזיר את הסדר באמצע "מהומה", כלומר טקס ההלוויה עצמו.

המשטרה הוסיפה וטענה שנושאי הארון, שאותם תיארה כ"המון", פעלו נגד רצון משפחתה של אבו עאקלה בכך שלקחה אותו לעבר המתאבלים, טענה שאחיה של אבו עאקלה דחה באופן נחרץ כ"בלתי סבירה ולא נכונה", בעודו מגנה את המשטרה על השימוש ב"כוח קיצוני, אכזרי וברוטלי". השלטונות ביקשו לצייר את המתאבלים הפלסטינים – ובתוך כך, את הנפת דגלי פלסטין – כפרובוקציה שדרשה את התערבות המשטרה, והשתמשו בנוכחות האנשים כתירוץ להפיכת בית החולים לזירה של דיכוי.

בעוד אנחנו מנסות להבין את האלימות נטולת הרסן של ישראל – אדישה למבטו של העולם ובטוחה בחסינות שלה – חשוב שנכיר את האופי הנחרץ במיוחד של ההתקפה המשטרתית על בית החולים סנט ג'וזף, ועד כמה היא מבטאת את חוסר האכפתיות המוחלט של ישראל כלפי חובתה להגן על בתי חולים פלסטיניים כמוסדות נייטרליים ולהבטיח את ביטחונם של החולים ושל הצוות הרפואי, כפי שדורש החוק הבינלאומי.

עלינו גם לזכור בראש ובראשונה כי המשטרה – בנוסף לכך שהיא מכשיר של כוח כובש, שמראש לא היה אמור להימצא במזרח ירושלים – איננה מקור של ביטחון לפלסטינים, אלא ההפך מכך. זה הוכח לאחרונה שוב במהלך "מצעד הדגלים" ביום ירושלים, כשאלפי יהודים לאומנים קיצונים צעדו דרך שער שכם והרובע המוסלמי של העיר העתיקה, קראו קריאות גזעניות והתקיפו בעלי חנויות ותושבים פלסטינים שעמדו בפתחן. בעוד המשטרה משתפת פעולה עם הצועדים ומספקת להם הגנה, הם עצרו באותו זמן עשרות פלסטינים, במהלך ואחרי הצעדה עצמה. לא נדרש הרבה כדי שאותה משטרה תפר את האוטונומיה של בית חולים פלסטיני.

תמונות קשות, אבל לא יוצאות דופן. שוטרים מסתערים על ארונה של שירין אבו עאקלה בבית החולים סנט ג'וזף במזרח ירושלים (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש 90))

תמונות קשות, אבל לא יוצאות דופן. שוטרים מסתערים על ארונה של שירין אבו עאקלה בבית החולים סנט ג'וזף במזרח ירושלים (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש 90)

במקום זה, אף שהתקשורת והקהילה הבינלאומית תיארו את המתקפה על בית החולים סנט ג'וזף כאירוע יוצא דופן, זו כלל לא הפעם הראשונה שכוחות ישראליים פושטים על בתי חולים במזרח ירושלים. למעשה, בתי חולים פלסטיניים בעיר משמשים כבר שנים רבות מטרה לפלישות חוזרות ונשנות ולפגיעה בזכויות, במיוחד בית החולים אל מקאסד שבשכונת א-תור.

במקרים מתועדים רבים, כוחות מג"ב פשטו על בתי חולים במטרה לעצור מפגינים, בעוד מקבלים טיפול רפואי בפגיעות בהם, ודרשו מהצוות למסור לידיהם רשימות וגיליונות רפואיים של הפצועים שמטופלים בבית החולים, תוך הפרה ברורה של החשאיות הרפואית. במקרה אחד, מפגין שנורה באש חיה בידי כוחות הביטחון של ישראל עזב את בית החולים לאחר שקיבל טיפול ראשוני בלבד, משום שחשש שייעצר ושביטחונו ייפגע עוד יותר.

ההתקפות האלה הן חלק מגישה כוללת בשטחים הכבושים – בגדה המערבית וברצועת עזה. רק בחודשים אפריל-מאי 2021, בזמן ההסלמה באלימות שהתפשטה מירושלים לעזה, הצבא ניהל 132 מתקפות על מגזר הבריאות בשטחים, תוך פציעה של צוותי בריאות, גרימת נזק לאמבולנסים, למתקנים רפואיים, מעצרים או החרמה של ציוד רפואי; 44 מההתקפות האלה אירעו במזרח ירושלים. התקפות אלה כמעט לא נחקרות אף פעם, איש לא נדרש לתת דין וחשבון, והקהילה הרפואית, המקומית או הבינלאומית, לא מגנה את ההתקפות האלה, ובכך חושפות את החסינות שממנה ישראל נהנית.

ראוי לציין את האדישות, ואולי אפילו הלגיטימציה, שהקהילה הרפואית בישראל מראה כלפי ההתקפות השיטתיות על מתקני בריאות ועובדי רפואה. ב-19 במאי, פחות משבוע אחרי הפשיטה לבית החולים סנט ג'וזף וההתקפה על לווייתה של אבו עאקלה, ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) הכריזה על שביתה כללית במחאה על האלימות כלפי צוות רפואי, לאחר שבני משפחתו של מאושפז שמת התקיפו רופאים ואחיות בבית החולים הדסה הר הצופים, מרחק קילומטר מבית החולים סנט ג'וזף. האירוע המחריד עורר בצוות זעם ציבורי רחב, מה שהוביל את הר"י לנקוט את הצעד הזה.

אולם כאשר עיתונאי הארץ ניר גונטז שאל את פרופ ציון חגי, יושב ראש הר"י, לגבי העובדה שלא גינה את אלימות המשטרה כלפי הצוות הרפואי בסנט ג'וזף, שלא לדבר על לשקול הכרזת שביתה בגללה, התשובה שלו היתה פשוטה. "כן. אתה צודק", אמר פרופ' חגי, "אנחנו לא רוצים. הארגון הוא ארגון א־פוליטי. אנחנו לא נכנסים לסוגיות כאלה פוליטיות". ההערה הזו מגלה הרבה על מה שהר"י, ולמעשה הציבור הישראלי, תופס כאלימות כלפי צוות רפואי, ואיזה צוות רפואי ראוי לסימפטיה ולהזדהות.

חוסר העניין כלפי צוותים רפואיים פלסטינים וכלפי הקהילות שלהם מופגן גם ברמה הסימבולית. במהלך מגפת הקורונה, החליט ראש עיריית ירושלים משה ליאון כי הדרך הטובה ביותר להצדיע לצוות של בית החולים סנט ג'וזף על עבודתו הקשה היא מטס מטוסי קרב מעל ראשם בערב יום העצמאות של ישראל, במה שליאון קרא לו "אירוע היסטורי ומרגש, המסמל את האחדות מול הווירוס". ה"מחווה" הזו ביטאה אטימות כלפי הפלסטינים, שהמדינה הזו כובשת, שאותם היא מפלה, ומזניחה באופן שיטתי בכל תחומי החיים, ושזכויותיהם נרמסות במכוון כדי שישראל תוכל לכפות עליהם את ה"אחדות" שלה.

המתקפה על הלוויה של אבו עאקלה היתה החוליה הכי בולטת ומצולמת בהתנהלות שיטתית של התקפות ישראליות על מתקני בריאות. היא גם הבהירה שוב שלגוף הפלסטיני אין הגנה, לא בחייו ולא במותו, לא בשדה הקרב ולא בבית החולים. הגיע הזמן שהקהילה הרפואית הבינלאומית תכיר בהיקף האלימות ובהיעדר הביטחון שבתי החולים הפלסטיניים סובלים מהם, ותדרוש להגן עליהם מפני הכוחות הישראליים.

אוסמה טאנוס הוא רופא ילדים, חבר ועד של רופאים למען זכויות אדם, וחוקר חבר במרכז FXB לרפואה וזכויות אדם באוניברסיטת הדווארד. ע'דה מג'אדלה היא מנהלת מחלקת שטחים כבושים בארגון רופאים לזכויות אדם. המאמר פורסם במגזין 972+. תרגום מאנגלית: מירון רפופורט

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

"שטחי האש נתפסו למטרה אחת: רזרבת קרקעות להתיישבות"

חשיפת "שיחה מקומית": כבר בישיבה ב-1979 הסביר אריאל שרון כי הכריז על כל שטחי האש בגדה המערבית כדי לאפשר את העברת האדמות למתנחלים. לפי מסמכים נוספים שאותרו בארכיון המדינה, שטח האש בדרום הר חברון, שמשמש כעת תירוץ לגירוש של כ-1,000 איש מביתם, נועד גם להפריד בין הבדואים אזרחי ישראל לפלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf