newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשאבא שלי קרא לי נאצית בעזריאלי

פעם היה אפשר לחלק את שיחות הסלון לשיחות על פוליטיקה ועל החיים. אבל היום ראיתי את הפחד בעיניים של אבא שלי, מספרות לי שכולם רוצים להרוג אותנו, והתהום שנפערה בינינו הותירה אותי ללא מילים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: סו

כמו אחרון הטוקבקיסטים, אבא שלי שלח אותי היום לגור בברלין עם הבן הלא יהודי שאין לי. באמצע עזריאלי, קומה שנייה, בקפה עם שולחנות צפופים מידיי. חובשי כיפה ישבו מאחורינו, ובשולחן הצמוד אלינו שתי נשים עם שקית קניות של זארה שאכלו סלט ירוק וניסו כל השיחה לעשות עצמן לא מקשיבות למה שקורה בשולחן הסוער שלנו.

פעם היה אפשר לחלק את שיחות הסלון לשיחות על פוליטיקה ועל החיים. פעם, לפני עשר שנים. היום האוויר כל כך מתוח שזה שם כל הזמן. ואי אפשר כבר לעשות את ההפרדה. פעם יכולת להצביע לביבי או למרצ, לשים את הפתק בקלפי ולהמשיך את חייך, פעם יכלתי לגור באריאל ולהצביע לעבודה. הזוי, אולי, אבל זה רק נראה הזוי היום. אז זו הייתה דעה פוליטית, החיים עצמם היו העיקר ואף אחד לא היה מוגדר על פי הכיבוש.

> הרוקדים נקמה פורענות יקצורו

פתאום התהום הזו, בבית קפה, בלב עזריאלי. (פליקר, Anatoli Axelrod CC BY-ND 2.0)

פתאום התהום הזו, בבית קפה, בלב עזריאלי. (פליקר, Anatoli Axelrod CC BY-ND 2.0)

מה קרה במהלך השנים שהפך את ההגדרות לאלימות כל כך, חזקות, ומשפיעות כל כך? אולי גדלתי, התבגרתי, וזה תמיד היה ככה? אולי, אבל אני מסתכלת מסביב וגם על המבוגרים ממני וזו לא נראית לי הסיבה. חברה טובה שלי יצאה לדייט לפני כמה חודשים, היא אמרה שהוא היה מקסים ומצחיק וחתיך וכל מה שטוב. "אבל?", שאלתי. "אבל הוא מצביע ליברמן". זה סיכם את השיחה. לא הייתי צריכה להמשיך ולשאול למה הם לא המשיכו להתראות.

מה הקצין את מה, הפייסבוק והעיתונים, התקשורת והחדשות את האנשים או שזה היה הפוך? מה גרם לנו להאחז בדעות הפוליטיות שלנו כהגדרות עצמן של מי שאנחנו? "אני לא שמאלנית", אמרתי שנים, "אני שפויה".

ויותר מזה, עד היום אני יודעת שלא משנה איך תגדיר את עצמך או באיזו צד של המפה הפוליטית תהיה, הרי גם אתה רוצה שלום, לחיות בשקט, לא לסכן עוד ילדים, להכנס לאוטו ולהגיע לאירופה ובדרך לעצור בסוריה לקפה.

אבל הפחד, אוה הפחד. היום ראיתי אותו יותר מתמיד. בעיניים של אבא שלי, מספרות לי שכולם רוצים להרוג אותנו, כ ו ל ם. שהעם הגרמני צריך להיעלם על מה שהוא עשה, שאין עם פלסטיני, ושכן, מדינה אחת לעם אחד זו סיסמא נהדרת. והכל דרך פחד, הכל דרך הפילטר עם הכותרת- הם רוצים ברעתנו, זה לא משנה מי אלו, כל מי שהוא לא אנחנו. גם הוא הקצין, אבא שלי, תוך כדי החיים, או תוך כדי ויכוח והיום כבר כמעט לא נוסע לחו"ל, כי הכי טוב בבית, כי פה לא רוצים להרוג אותי.

והוויכוח? התחיל משיחה אחרת לגמרי, על החיים. על עבודה ודירה ומשכנתא, על נסיעה לחו"ל והקיץ שמתקרב. עברו כבר שנתיים אמרתי, תהיה עוד מלחמה, אי אפשר בלי, אנשים מתחילים לשכוח לפחד. ובסוף, כשכבר צעקנו, כל מה שניסיתי שיעשה זה שרק יודה, שיש כיבוש. לא משנה אם הוא חושב שזה טוב לנו, או רע לנו, או שבלעדיו היו משמידים אותנו, רק תגיד אבא, נכון שיש כיבוש, נכון שאנחנו שולטים בעם אחר, נכון שילדים בני 18 נשלחים לעשות שירות בלב אוכלוסיה אזרחית ומתמודדים עם דברים נוראיים? לא. אין! הוא צעק עליי בעיניים פעורות, מכה בידיו על השולחן ואומר לי, את מדברת כמו נאצים, את רוצה להשמיד אותנו. אין כיבוש ולא היה מעולם.

נותרתי חסרת מילים, התהום שנפערה בינינו באותו רגע תפסה אותי לא מוכנה. הדעות שלנו תמיד היו רחוקות אבל תמיד אהבנו כבני אדם, כאבא ובת. והיום הרגשתי שיד אחרת, זרה ואלימה נכנסה למרחב הקטן הזה בנינו והצליחה להרוס עוד חלקת אדמה שלא שלה.
קמתי, מניחה את שקית הלימונים שהוא קטף בשבילי מהעץ במושב על השולחן. והלכתי. בחניון המשולש, בקומה מינוס שתיים, סימסתי לאבא שלי "אתה עוד בקניון? אני לא רוצה לריב". הוא לא ענה.

(השם המלא של סו שמור במערכת. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+)

> תודה לכם יהודים טובים, תודה

 (Anatoli Axelrod פליקר (CC BY-ND 2.0)

שקית הלימונים נותרה על השולחן (Anatoli Axelrod פליקר (CC BY-ND 2.0)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אפשר לתבוע את שינוי סמלי מדינת ישראל בשם האזרחות. סטודנטים פלסטינים מול מפגינים יהודים ביום הנכבה באוניברסיטת תל אביב (צילום: אקטיבסטילס)

אפשר לתבוע את שינוי סמלי מדינת ישראל בשם האזרחות. סטודנטים פלסטינים מול מפגינים יהודים ביום הנכבה באוניברסיטת תל אביב (צילום: אקטיבסטילס)

הפלסטינים ישנו את אופיה של ישראל באמצעות האזרחות שלהם

ההצעה להעביר את המשולש למדינה הפלסטינית מחייבת את הפלסטינים בישראל לחשוב על משמעות האזרחות שלהם. הם צריכים לקחת כמודל את מרטין לותר קינג, שנלחם נגד המשטר הגזעני באמריקה תחת הדגל האמריקאי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf