כמו ערפדים והשטן, גם הפשיזם צריך הזמנה כדי להיכנס
ההתנהלות הפשיסטית והרדיפות הפוליטיות של ממשל טראמפ לא הופיעו יש מאין. הקמפיין חוצה המפלגות הנרחב שהתנהל בארה"ב מאז תחילת המלחמה, לדיכוי והשתקה של המחאה נגד הג'נוסייד שמבצעת ישראל בעזה, פתח את הדלת ושלח את ההזמנה
"מה שמשנה זה איך האיש הקטן רואה את אדונו". נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, באפריל 2025 (צילום: הבית הלבן)
כמובן שתחילה הם באו ולקחו את הפלסטינים. אני בטוח שהוא לא רצה להתפרסם, בטח שלא כך, אבל הוא מפורסם עכשיו: מחמוד חליל, הפעיל שסוכני המחלקה לביטחון המולדת העלימו מדירתו במעונות באוניברסיטת קולומביה, בהוראת הבית הלבן.
אחריו הגיע באדר חאן סורי, פוסט דוקטורנט מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, שנעצר על ידי סוכנים רעולי פנים בדרכו הביתה משיעור. סורי, אזרח הודי, נשוי לפלסטינית-אמריקאית, שהואשם על ידי עובדת במחלקה לביטחון המולדת ב"הפצת תעמולת חמאס וקידום אנטישמיות".
הבא בתור היה מומודו טאל, דוקטורנט בקורנל, שפחות משבוע אחרי שהגיש תביעה נגד הממשלה כדי למנוע אכיפה של שני צווים נשיאותיים של טראמפ שמכוונים נגד פעילי סולידריות עם פלסטין כמוהו, "הוזמן" על ידי משרד המשפטים האמריקאי "להסגיר את עצמו לידי ICE (רשות המכס וההגירה)" ולהתחיל בהליך הגירוש שלו עצמו. במקום זה, הוא בחר לעזוב את המדינה.
אחריו הגיעה רומייסה אוזטורק, דוקטורנטית מאוניברסיטת טאפטס במסצ'וסטס, שנתפסה ברחוב והוטסה למתקן כליאת מהגרים פרטי בלואיזיאנה. הפשע שלה, כך נראה, הוא השתתפות בכתיבת מאמר דעה שביקש מאנשי המנהלה בטאפטס להתייחס ברצינות להחלטה של סנאט הסטודנטים "שדורשת מהאוניברסיטה להכיר בג'נוסייד של הפלסטינים".
אף אחד מהארבעה אינו אזרח אמריקאי, וכולם היו במרכז של קמפיין הכפשה מקוון מצידן של קבוצות פרו ישראליות, מה שהפך אותם למטרה קלה. אבל אם אתם חושבים שאזרחות או אנונימיות יחסית ישמרו על ביטחונכם, חשבו שוב.
ב-17 במרץ, משרד המשפטים האמריקאי הכריז על הקמת "כוח משימה משותף 7 באוקטובר", שיקבל סמכות לרדוף אחרי אזרחים וזרים. הצוות, שיאיישו אותו סוכני FBI ומנתחי נתונים, יחקור, בין השאר, "פעולות טרור והפרות של זכויות אזרח על ידי פרטים וישויות שמספקים תמיכה או מימון לחמאס, לשלוחות רלוונטיות של איראן ולקבוצות קשורות, כמו גם פעולות אנטישמיות שמבצעות קבוצות אלה". זה נשמע מאוד מרושע, אבל כפי שאנחנו יודעים עכשיו, מדובר בקוד מוסכם ל"נקיטת עמדה נגד הג'נוסייד שישראל מבצעת בעזה".
כמו השטן, ערפדים ורוחות רפאים ביישניות יותר, הפשיזם נדרש להזמנה כדי להיכנס. הרדיפות הפוליטיות הראשונות שביצע ממשל טראמפ הופנו נגד אנשים שהיו אמיצים מספיק כדי להאמין שההבטחות של החוקה האמריקאית לגבי חופש הביטוי נוגעות גם לסולידריות עם פלסטין. זה לא מקרי. לפי מיטב המסורת של בריונים דורסניים בכל מקום, משרתיו המתרפסים של טראמפ פעלו תחילה נגד חסרי ההגנה, ובמיוחד אלה שהפכו פגיעים לא רק בגלל מעמדם כמהגרים, אלא גם בעקבות קמפיין חוצה מפלגות שנמשך 15 חודשים לדיכוי התנגדות לטבח המתמשך בעזה, מאמץ שכמעט כל מוסד פוליטי, חינוכי ותרבותי בחברה האמריקאית השתתף בו.
ב-1941, כשהמתין בגלות בפינלנד לקבל ויזה לארה"ב, הסופר הגרמני ברטולט ברכט כתב "מחזה משל", כפי שכינה זאת, בשם "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוּי". לכאורה מדובר בדרמת כנופיות שמתרחשת בשיקגו, עם מונולוגים שהועתקו משייקספיר, הועברו דרך עגה של בחור קשוח מסרט של ג'יימס קאגני, ואז נמתחו עד אבסורד בעלילה מטורפת שבתוכה השתלטות על "תאגיד הכרובית" החזק של העיר. אך קשה להחמיץ את האלגוריה: ארתורו אוי, "גנגסטר הגנגסטרים… שנשלח ישירות מהשמיים כעונש על כל חטאינו: האלימות, הטמטום וחוסר האונים", מייצג בבירור את היטלר. הרצון של ברכט, שדוחק היום בדיוק כמו אז, היה לנסות להבין כיצד מוקיון מרושע ומגוחך כזה הצליח להשתלט על אומה שלמה.
בגרסה של ברכט, מנהלי הכרובית דוחים בלעג את ההצעות הראשוניות של אוי ל"פרוטקשן" – הוא בסך הכל סחטן מליגה נמוכה עם צוות בריונים שהולך ומתכווץ (תחשבו על מאר-א-לאגו באזור 2023, כשכתבי האישום הולכים ומתרבים). אבל כשדוגסבורו, ראש העיר המזדקן שנראה כמו מופת של יושרה, עושה עסקה מושחתת עם תאגיד הכרובית, אוי רואה בזה את ההזדמנות שלו. הסחיטה פותחת את הדלת. במהרה כספי הפרוטקשן זורמים, ולמרות ה"ביטחון" שאוי מבטיח לספק לשוק הירקות, הגופות מתחילות להיערם. הפואנטה של ברכט לא היתה מעודנת: האליטות של גרמניה, שהתאחדו סביב חמדנות, שחיתות, יהירות ורצון עז להמשיך לשלוט במעמד הפועלים שהלך והתחזק, הזמינו את היטלר להיכנס פנימה. והוא ידע איך להמשיך משם.
הריקבון מתחיל מלמעלה
אם נשרוד את הסיוט הנוכחי, סביר להניח שנתווכח בעשורים הבאים על הקואליציות, הנטיות האידיאולוגיות והתנאים החומריים שהתקבצו כדי להוביל את טראמפ לשלטון בפעם השנייה. מהכלובים הצמודים בגואנטנמו נוכל להתקוטט בשאלה אם פשיזם זה המונח המתאים לתאר את מה שעשה טראמפ. אבל דבר אחד ברור כבר עכשיו. ב-13 החודשים שקדמו לבחירות ב-2024, הדלת נפתחה שוב ושוב, ההזמנה נשלחה, שוכפלה ופורסמה בפומבי לעיני כול. הפעם זו לא היתה השחיתות הישנה והטובה שאיפשרה לגנגסטרים להיכנס, לפחות לא במובן הכלכלי של המילה. עזה פתחה את הדלת.
ההשתקה הברוטלית, חוסר הכנות המניפולטיבי, הקטנוניות המקארתיסטית, האי-ליברליזם הבריוני, והדיכוי והצנזורה הכלליים שפרשנים ליברלים מייחסים כיום לטראמפיזם, פשו בארה"ב מאז 7 באוקטובר 2023, כשהתברר שהתגובה הישראלית למתקפת חמאס לא תהיה רק בלתי פרופורציונלית, אלא השמדה של ממש בהיקף ובכוונה.
הריקבון, כידוע, מתחיל מלמעלה. ג'ו ביידן, השומר הישנוני של האימפריה ושל כל מה שנותר מהסדר העולמי הליברלי, היה אחוז תרדמת ביחסו כמעט לכל נושא שחשוב לבוחריו. אבל נראה שהג'נוסייד הקים אותו לתחייה מדי פעם ולזמן קצר. זה כאילו שמימון וקידום הטבח שמבצעת ישראל היו החלק היחיד בעבודתו שעדיין עורר אותו. הוא היה, כמו שברכט תיאר את דוגסבורו, "כמו תנ"ך משפחתי ישן שאף אחד לא פתח עידן ועידנים – עד שיום אחד כמה חברים עלעלו בו ומצאו ג'וק מיובש בין הדפים". לא היה צריך לומר לשאר הממסד הפוליטי, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, ללכת בעקבות ביידן. החריגות היחידות – אנחנו רואים אתכן, קורי בוש, אילהאן עומאר, ראשידה טאליב – ננזפו ונדחקו לשוליים.
במחזה נדיר של אחדות, שכמעט לא רואים באומה שלכאורה מפולגת ללא תקנה בין המפלגות, תאגיד הכרובית של ארה"ב צופף שורות. נראה היה שההנהלה הבכירה האמריקאית, ללא קשר לשיוך דתי או פוליטי, הבינה אינסטנקטיבית שהגנה על זכותו של מאחז התיישבותי-קולוניאליסטי אתנוקרטי להשמיד אוכלוסיית נתינים לא צייתנית היא חיונית להישרדותה שלה עצמה. או שאולי הם היו מתוחכמים יותר, וראו בכך הזדמנות להביס את השמאל.
העיתונים הגדולים, רשתות הטלוויזיה וכמעט כל המגזינים היוקרתיים מילאו את חלקם, וחיזקו את אמינותו של כמעט כל שקר בוטה שהמציאו תועמלני הצבא הישראלי, תוך כדי שהם מכפישים את המפגינים ומגדירים אותם אנטישמים, בובות של חמאס ותומכי טרור. "לא משנה מה חושבים הפרופסורים או החוכמולוגים", אמר ארתורו אוי של ברכט. "מה שמשנה זה איך האיש הקטן רואה את אדונו".
אבל זה כן שינה: מנהלי אוניברסיטאות ברחבי המדינה אסרו על פעילותן של קבוצות סטודנטים, חקרו ופיטרו מרצים וחברי צוות, השעו וסילקו סטודנטים, מסרו אותם לידי שוטרי היחידה לפיזור הפגנות, ובמקרה של UCLA, לידי כנופיית ימין קיצוני אלימה. זוכרים שנשיאות שלוש האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר במדינה הושפלו באופן טקסי על ידי הקונגרס, מכיוון שלא עשו מספיק כדי "לכפר", במילותיה של יו"ר הוועדה, וירג'יניה פוקס, על שחטאו בכך שהמשיכו לאפשר מתיחת ביקורת על ישראל בקמפוסים שלהן? במבט לאחור, נדמה שזו היתה הרצת מבחן להתרפסות שדורש הממשל הנוכחי. וכמובן ששתי המפלגות אימצו אותה; מושלים דמוקרטים כפו את רצונם על אוניברסיטאות הרבה לפני שטראמפ חזר לשלטון.
הדיכוי לא נעצר בהשכלה הגבוהה. מאהל מחאה נגד המלחמה בעזה באוניברסיטת קולומביה (צילום: עבד דיבר אניה CCO)
זה לא נעצר בהשכלה הגבוהה. חודשים לפני שאלון מאסק הופיע כפנים המנותחות של הניאו-פשיזם האמריקאי, מנהלים בהייטק חשפו את החולצות החומות שהם שמרו מוסתרות מתחת לקפוצ'ונים. גוגל, מיקרוסופט ומטא, בין השאר, הציעו את שירותיהן לצבא הישראלי, ובו בזמן פיטרו עובדים שהעזו להביע תמיכה בפלסטינים. פעילותה של פלטפורמת הרשת החברתית היחידה שלא צינזרה וחסמה בהתלהבות חדשות מעזה תיאסר על ידי הקונגרס, בתמיכה גדולה של חברים בשתי המפלגות הפוליטיות.
הדיכוי היה כמעט מוחלט. פוסט גלוי לב ונמהר ברשתות החברתיות, כאפייה סביב הכתפיים או סיכת אבטיח על דש הבגד הספיקו כדי להוריד את הגרזן. עיתונאים, פרשנים בכלי תקשורת ועורכים איבדו את עבודתם, כמו גם אנשי צוות בבתי כנסת וארגונים יהודיים, אחיות, מורים בבתי ספר, בריסטות, עובדים במוזיאונים, העורך הראשי של Artforum, כוכבת הסרט "צעקה 7". אירועים ופרסים בוטלו, חוזים הופרו. במשך 15 חודשים ארוכים לפני שג'לאני קוב, דקאן בית הספר לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה, ייעץ לסטודנטים שלו לא לומר דבר על המזרח התיכון ברשתות החברתיות, אמריקאים מכל שכבות האוכלוסייה קיבלו שיעורים בחינם על הישרדות במדינה אוטוריטרית: שתיקה, צנזורה עצמית, כניעה. הדבר היחיד שחשוב עכשיו הוא איך האיש הקטן רואה את אדונו.
וכאן אנחנו נמצאים. השימוש המגונה באנטישמיות כנשק סייע להעלות נאצים של ממש לשלטון. הליגה נגד השמצה הרגישה מחוייבת להגן על ההצדעה במועל יד של מאסק בטקס ההשבעה של טראמפ, כ"מחווה מביכה ברגע של התלהבות". כמה אינקוויזיטורים ותיקים סובלים עכשיו מחרטת קונים ("אתם מתחננים לבשר", לועג אחד מפקודיו של ארתורו אוי, "ואז מקללים את הטבח כי הוא מסתובב עם סכין קצבים"). נשיא הרווארד לשעבר, לורנס סאמרס, שבמשך חודשים דרש דיכוי גדול יותר של "סרטן האנטישמיות" – שבא לידי ביטוי בשימוש במילות שנאה לכאורה כמו ג'נוסייד, נכבה ומשיכת השקעות – הודה כי הוא "מצטער ונחרד עמוקות" מהכניעה האחרונה של קולומביה לדרישות של טראמפ. The Atlantic, גוף התעמולה של האדם החושב בענייני מלחמות ההשמדה של האימפריה, השמיץ סטודנטים מוחים ובו בזמן מתח ביקורת על חטיפתו של מחמוד חליל בידי המחלקה לביטחון המולדת – לא בגלל האכזריות וחוסר החוקיות הבוטה שלה, אלא, במילותיו של גריים ווד, בגלל "הכישלון הסימולטני לתפוס את רוחה של אמריקה ושל האקדמיה במיטבן. יש מדינות שמדכאות התנגדות; אחרות סובלות אותה". בהחלט.
ב-1944, בעוד מלחמת העולם השנייה עדיין התנהלה והנאצים שברו שיאים של טבח, להנהגת הוועד היהודי-האמריקאי, שהיתה עדיין אנטי-ציונית, היו סיבות לחשוש שהפשיזם אינו רק בעיה אירופאית. הם שכרו את עמיתו הגולה של ברכט, תיאודור אדורנו, וקבוצת אקדמאים, כדי שיחקרו נטיות אנטישמיות, גזעניות ואוטוריטריות בתוך ארה"ב (ראוי לציין שנשיא אוניברסיטת קולומביה בתקופה ההיא, ניקולס מארי באטלר, היה מעריץ של מוסוליני, שהזמין את שגריר גרמניה הנאצית לקמפוס והורה לעצור סטודנטים שהפגינו). אחרי שש שנים של מחקר וניתוח, המסקנות שלהם לא היו מרגיעות במיוחד, אבל היה בהן משהו מעודד. הם קבעו שיש צורך ביותר משיתוף פעולה בין אנשים רבי עוצמה כדי שאומה שלמה תיפול לידי הפשיזם. הפשיזם, הם כתבו, "חייב בסיס המוני. הוא חייב להבטיח לא רק צייתנות מפוחדת, אלא גם שיתוף פעולה פעיל של רוב העם".
אם זה נכון, אנחנו עוד לא שם. אבל מה שאנחנו רואים הוא רק ההתחלה. מלחכי הפנכה של טראמפ לא יעצרו עד שמישהו יגרום להם לעצור. "זה תלוי באנשים", אדורנו ושותפיו כתבו – ב-1950, אף שזה היה עשוי להיכתב אתמול – "אם המדינה הזאת תהפוך פשיסטית או לא". בשבועות האחרונים ראינו מוסד אחד אחרי השני כורע על ברכיו בפני "מופע הגנגסטרים ההיסטורי הגדול" האחרון, אם לשאול את הביטוי מברכט. למה כבר ציפיתם מצוות הכרובית?
לא ברור איך אפשר להתקדם כשהמוסדות שאמורים להיות בחזית ההתנגדות המאורגנת הושחתו בצורה כל כך עמוקה, או מה המשמעות של ה"אנשים" כיום, בהיעדרם של מוסדות אלה. אך אלו הן השאלות שניצבות בפנינו, ולא ניתן לענות עליהן אם לא שואלים אותן.
ספריו האחרונים של בן ארנרייך הם "The Way to the Spring" המבוסס על הדיווחים שלו מהגדה המערבית, ו-"Desert Notebooks: A Road Map for the End of Time". הכתבה פורסמה במקור ב-The Nation. מאנגלית: יונית מוזס
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
