כל עוד אנחנו אוכלים ובעזה גוועים, כל מעשה שלנו הוא הרעבה

כשאין דרך לשנות את המציאות הפוליטית והנשמה גוועת, שביתת רעב היא ניסיון להשיב את הנשמה אל הסדר הפוליטי. שביתת הרעב שהכריזה ועדת המעקב (צילום באדיבות ועדת המעקב)

שק קמח ועדשים עולה 200 דולר ברצועת עזה. על פי האו"ם, כמעט 100,000 נשים וילדים סובלים מתת-תזונה חמורה וזקוקים לטיפול באופן מיידי. על פי ארגון רופאים לזכויות אדם, ל-92% מהתינוקות בגיל חצי שנה עד שנתיים אין מספיק אוכל, ולפחות 85 ילדים גוועו ומתו מרעב.

>> ההפגנה בסח'נין: "זו לא רק מחאה, זו התפרצות של מצפון ציבורי"

האוכל, שנמנע מתושבי עזה ושבהיעדרו הם גוועים ברעב בהמוניהם, האוכל הזה ניתן לנו. אנחנו אוכלים ומדברים, אוכלות ומלמדות, אוכלים ומטיילים, אוכלות ומתעמלות, אוכלים וכועסים, אוכלות וגוללות, אוכלים ומתעלסים, אוכלות וישנות. כל דבר שאנחנו עושות ועושים מניח, כמובן מאליו, את האוכל שיש לנו, שעומד לרשותנו. אנחנו מכניסים מזון לגופנו כל הזמן, לפעמים בלי לשים לב. אנחנו באמצע משפט, משהו בנו ניעור והיד נשלחת והאצבעות לופתות והנה אנחנו כבר לועסים ובולעים, וכל הזמן הזה אנחנו מדברים על משהו – על הילדים, על העבודה, על המצב, על המלחמה – ואפילו לא שמנו לב שאכלנו.

אנחנו – המדינה שלנו, החברה שלנו – מרעיבים את תושבי עזה ובכך מונעים מהם את המובן מאליו. אנחנו מונעים מהם את התנאים ההכרחיים לחיים אנושיים. לעומת היד שלנו, השלוחה בהיסח הדעת אל הפרי, הממתק או הסנדוויץ', הם הולכים קילומטרים ומסכנים את חייהם במרכזי הסיוע הקטלניים כדי לשים ידם על מעט מזון שבו יאכילו את משפחותיהם. הפכנו את המובן מאליו שלנו לבלתי אפשרי שלהם. ההרעבה היא טכנולוגיית הפרדה חדשה. לא רק גדרות וחומות, מחסומים, כבישים ליהודים בלבד ומערכת היתרים מסועפת: הרעב מפריד בינינו. הרעב הוא חוויה שאנחנו, ישראלים וישראליות, איננו מעלים בדעתנו; הרעב אינו מרפה מדעתם של פלסטיניות ופלסטינים בעזה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ברחוב אני רואה ילדים מתוקים, מחייכים, מדושנים מדדים לצד הוריהם. לנגד עיניי עולות תמונות הילדים המעוותים מרעב והוריהם חסרי האונים. התהום המפרידה בין הילדים שלנו לילדים שלהם, בין ההורים שלנו להורים שלהם, התהום הזו בולעת אותנו אל תוכה.

הרעב שלהם, הרעב שאיננו סובלים ממנו, נמצא בכל רגע מחיינו. את האנושיות שאנחנו גוזלים מהם, אנחנו גוזלים גם מעצמנו. אם ניתן להכחיש את תמימותם של ילדים, מה יהיה על תמימות ילדינו? אם מותר להרעיב, מדוע לא נורעב אנחנו? האוכל שאנחנו גוזלים מתושבי עזה הוא האוכל שאנחנו גוזלים מנשמותינו. כל עוד אנחנו אוכלים והם גוועים ברעב, כל מעשה שלנו הוא הרעבה וכל מילותינו בכל שיחותינו הן אחת: "רעב, רעב, רעב". אם קיומנו מכחיש את משמעות חייהם, מותם מכחיש את משמעות חיינו.

תינוקת הסובלת מתת-תזונה בבית ספר של אונר"א שהוסב למקלט בעיר עזה, 12 ביולי 2025 (צילום: אונר"א)

הרעבת תושבי עזה מבטלת כל ערך, כל יופי, כל תקווה שמצאנו בחיינו. בשביל מה אנחנו אוכלים? מה האוכל נותן לנו, אם אנו מונעים ממיליוני אנשים לאכול? כשאכילה היא התכחשות למשמעות חיינו, שביתת רעב היא מאבק על משמעות חיינו. שביתת רעב היא מאבק נגד ההפרדה ובעד משמעות חייהם של כל מי שחיים על האדמה הזו, בארץ הזו.

שביתת רעב היא מעשה פוליטי ורוחני כאחד. מעשה פוליטי מנסה לשנות את מבנה הכוח, ומעשה רוחני מבקש לשנות את הנשמה. תענית וצום הם מעשים רוחניים וטקסיים שאינם משפיעים בהכרח על המציאות הפוליטית; שביתת עובדים היא מעשה פוליטי שאינו משפיע בהכרח על המציאות הרוחנית. שביתת רעב היא יצור כלאיים. כשאין עוד דרך לשנות את המציאות הפוליטית והנשמה גוועת, שביתת רעב היא ניסיון נואש להשיב את הנשמה אל הסדר הפוליטי. שביתת רעב היא מעשה ציבורי, לא פרטי, אך היא שואבת את כוחה מעמדתו של אדם מול עצמו.

כאשר קהות הלב גדולה מאוד, נדמה ששביתת רעב נידונה לכישלון. "אדרבא", יאמרו כולם, "תרעבו למוות!". אך הרעב איננו רק רעיון או איום. כשאדם נכון לרעוב למען הצלת נשמתו, המעשה שולח אדוות שביכולתן להרעיד נשמות אחרות. גם אם רק נשמות ספורות ייענו לקריאה, תיפתח אולי אפשרות חדשה של קהילה ומשמעות. אומנם היו שביתות רעב שנועדו ואף הצליחו להפעיל לחץ ישיר על בעלי השררה, אך היו גם אחרות. שובתי ושובתות רעב המזמינים את בנות ובני החברה להצטרף אליהם במאבקם הפוליטי עשויים, בבוא היום, לא רק להשפיע על בעלי השררה אלא להדיחם.

הצטרפו אלינו לשביתת רעב יהודית ופלסטינית, פלסטינית ויהודית, למען סוף המלחמה וסוף ההרעבה.

עודד נעמן הוא מרצה בכיר לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים וסופר