כך פגע טראמפ בקהילות הכי חלשות בגדה ובעזה

ברצועת עזה הארגון עבר למצב של הישרדות. עובדת של ארגון ADWAR אופה לחם לעקורים בדיר אל-בלח, במסגרת פרויקט סיוע של הארגון, דצמבר 2024 (צילום: באדיבות ADWAR)

ב-26 בינואר קיבלה ד"ר סהר אל-קוואסמה מכתב שהודיע לה כי המימון שקיבל הארגון שלה, ADWAR (האגודה למשימות לשינוי חברתי), מהסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (USAID) הושעה למשך 90 יום, עד שהנושא ייבחן. כל העבודה בארגון אמורה להיפסק מיד.

אל-קוואסמה היתה המומה. היא עבדה בשותפות עם USAID במשך שנים רבות, וקיבלה מימון נוסף רק שבועות ספורים קודם לכן. אך לאחר שדונלד טראמפ החל את כהונתו השנייה בהקפאת כל סיוע החוץ האמריקאי, למעט "תוכניות חירום של מזון וסיוע צבאי למצרים ולישראל", ADWAR ומאות ארגוני חברה אזרחית וארגוני זכויות אדם ברחבי העולם נקלעו לסערה.

>> במחי צו נשיאותי, טראמפ גוזר מוות על מיליוני ילדים

ממשלת ארה"ב היא התורמת הבודדת הגדולה ביותר של סיוע לעניינים הומניטריים ולפיתוח, ו-USAID היא הכלי העיקרי שדרכו הסיוע מופץ. מאז 1993, סיפקה וושינגטון סיוע בסך יותר מ-7 מיליארד דולר לגדה המערבית ולרצועת עזה, כולל 2.1 מיליארד דולר לרצועת עזה לבדה מאז 7 באוקטובר.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

עובד של USAID אמר למגזין 972+ כי מתוך יותר מ-800 חוזים של הסוכנות שהושעו בינואר, חמישה פרויקטים חיוניים בפלסטין נמצאים כעת בסכנה בעקבות צו נשיאותי של טראמפ. התוכניות הנוכחיות שזכו במימון USAID בפלסטין כוללות תשתיות מים, התפתחות ילדים ויוזמות של החברה האזרחית. עובד זה, כמו מקורות רבים ששוחחו עם מגזין 972+ לצורך כתבה זו, ביקש להישאר בעילום שם בשל החשש שהעסקתו תיפגע.

בעוד USAID סיפקה את ההון, ארגונים פלסטיניים מקומיים כמו ADWAR הם שמנהלים ומפעילים את התוכניות. ADWAR, שהמשרדים שלה יושבים בחברון, נאבקת נגד אפליה על בסיס מגדרי, פועלת ברחבי הגדה המערבית ועזה, ותומכת בכ-6,000 פלסטינים מדי שנה.

פלסטינים בחברון ליד פרויקט שממומן על ידי USAID (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

USAID היתה אחת התורמות הגדולות ביותר ל-ADWAR בשנים האחרונות, ותרמה כ-150 אלף דולר מדי שנה לפרויקטים כמו "יוזמת חלומות בתנועה: נשים מובילות שינוי כלכלי", תוכנית הדגל של ADWAR, המספקת הכשרה מקצועית ותמיכה כספית לנשים בדואיות פלסטיניות. ב-2024, יוזמה זו סייעה לנשים בדואיות במזרח ירושלים ובגדה המערבית להקים עסקים קטנים בני קיימא בתחומים שונים כמו טיפולי יופי, אפייה, עבודות יד, מכירת מוצרי חלב ומזון לבעלי חיים, ומחזור יצירתי מחפצים שהושלכו כמו צמיגים.

על ידי סיוע לנשים פלסטיניות בהשגת אוטונומיה כלכלית, ADWAR שואפת לעודד את השתתפותן בכלכלה הפלסטינית, ובה בעת לשנות את התפיסות לגבי תפקידי הנשים בחברה. היוזמות הכלכליות של ADWAR מלוות ביוזמות חינוכיות, כמו סדנאות לגברים ו"ברית הגברים לתמיכה בנשים", שכולן ממומנות על ידי USAID.

לפני 7 באוקטובר, התוכניות של ADWAR היו נגישות, הן בגדה המערבית הן בעזה. כעת, בעזה, הפעילות מצומצמת למתן סיוע הומניטרי ותמיכה נפשית וחברתית, באמצעות ארגון מפגשי אומנות, מוזיקה ודבקה.

אף ש-ADWAR מקבל תמיכה מתורמים בינלאומיים אחרים, כולל האו"ם, האובדן הפתאומי של המימון של USAID היה הרסני, במיוחד על רקע הצורך הגובר בסיוע. ללא USAID, הסבירה אל-קוואסמה, הארגון אינו יכול לשלם את משכורות הצוות, ולא כל שכן לספק שירותים חיוניים לנשים פלסטיניות. "אני לא רוצה לבקש מהקולגות שלי לעזוב", הוסיפה אל-קוואסמה. "אנחנו עובדים כצוות".

היסטוריה של סיוע מותנה

מאז 1948, ארה"ב סיפקה סיוע לפלסטינים באמצעות מנגנונים שונים, כולל USAID, מחלקת המדינה וסוכנויות ממשלתיות אחרות, כמו גם באמצעות ארגונים פרטיים (PVOs). בין 1949 ל-2019, ארה"ב היתה גם התורמת הגדולה ביותר לסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א).

אך בהשוואה לפרויקטים של האו"ם, הממומנים על ידי מדינות רבות החברות באו"ם ומנוהלים בידי צוותים עצמאיים, הקצאת הכספים מ-USAID תמיד שיקפה באופן ישיר את יעדי המדיניות האמריקאית. הסוכנות, שהקים הנשיא ג'ון קנדי ב-1961 כדי לתעל מדינות "לא מפותחות" לכיוון של מודרניזציה בנוסח אמריקאי, נתפסה כהפעלה של "עוצמה רכה", במטרה להגן על האינטרסים האמריקאים ולקדם אותם בעולם הדו-קוטבי של המלחמה הקרה.

פרויקטים של "סיוע עצמי". נשים פלסטיניות בטובאס במסגרת יוזמת "תמיכה בגשרים", דצמבר 2024 (צילום: באדיבות ADWAR)

בהתאם לסדרי העדיפויות של ארה"ב, הפעילות של USAID בפלסטין שינתה את המיקוד שלה במהלך חמשת העשורים האחרונים. לאחר מלחמת 1973, ממשל ניקסון – שהיה נואש לשמר את הסכמי הפסקת אש בין ישראל, מצרים וסוריה – הקים את "הקרן לצרכים מיוחדים במזרח התיכון" (MESRF) בסך 100 מיליון דולר, במטרה לזהות "יעדים שמהווים הזדמנויות" וזקוקים לסיוע כלכלי. ב-1975, תוכנית זו שולבה באופן רשמי בעבודה של USAID. מחלקת המדינה פיקחה עליה, וארגוני סיוע אמריקאים עצמאיים שכבר פעלו בשטחים הפלסטיניים הכבושים – כולל ANERA, שירותי הרווחה הקתוליים, Save The Children ו-Holy Land Christian Mission – תמכו בפעילותה בשטח.

במהלך שנות ה-70, מענקים של USAID לארגונים אלה מימנו פרויקטים של "סיוע עצמי" בקהילות פלסטיניות כפריות שעסקו, בין היתר, בחינוך לתזונה נכונה, בנגרות, בשיעורי תפירה וסריגה, במלגות לסטודנטים, בהכשרה בתחום הבריאות וביצירת תשתיות לאספקת מים. מאוחר יותר, USAID הגדירה מחדש והרחיבה את יעדי התוכנית שלה. היא התמקדה בסיוע כלכלי נרחב יותר בגדה המערבית ובעזה, והשקיעה בפיתוח חקלאי ובהלוואות לחקלאים, בעסקים פרטיים ובקהילות בכוונה מפורשת ליצור "סביבה פוליטית נוחה יותר" לוושינגטון.

אך למרות הצורך הפלסטיני הגדול בסיוע ובהשקעות, היחסים הקרובים בין ישראל לארה"ב – יחד עם המוניטין האמריקאי הגרוע ביחס לעולם השלישי – הביאו את הפלסטינים להתייחס בחשדנות ל-USAID מלכתחילה. ואכן, עד הקמת הרשות הפלסטינית ב-1994, ל-USAID לא היתה נציגות רשמית, והפרויקטים שלה בגדה המערבית נוהלו ישירות מוושינגטון ודרשו את אישורה של ממשלת ישראל. משמעות הדבר היא שהמענקים עוצבו ישירות על פי שיקולי המדיניות הישראלית, בין היתר במטרה לשמר את האינטגרציה של הכלכלה הפלסטינית ואת התלות שלה בישראל. פרויקטים אושרו או נדחו על סמך יחסי הגוף שהיה אמור לקבל את המימון עם הרשויות הישראליות.

ב-1989, USAID כבר העניקה 24 מיליון דולר מדי שנה לארגונים אזרחיים בגדה המערבית ובעזה. לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, המימון שהעניקה USAID היה כלי מרכזי לקידום האינטרסים של ארה"ב וישראל. המימון גדל משמעותית, והופנה ברובו לרשות הפלסטינית שזה עתה הוקמה, ויועד לפרויקטים של "ממשל תקין" שיקדמו "שלום ודמוקרטיה".

נוסף לכך, עם התרחבות הפעילות של USAID ושל ארגוני סיוע חוץ נוספים, השותפים הפלסטינים שלהם צברו בהדרגה תסכול מהביורוקרטיזציה ומהדה-פוליטיזציה של פעילותם. במקום לספק לפלסטינים כלים לעצמאות כלכלית ולאומית, הסוכנות נתפסה כמי שחותרת תחת הפרויקט הלאומי הפלסטיני על ידי "ריכוך" הכיבוש והעמקת התלות בתורמים. כפי שהסביר איש צוות ב"אגודה הבינלאומית לזכויות הילד, סניף פלסטין" (DCI-Palestine) ב-2002, "אנשים יכולים לומר שהפלסטינים סובלים, אבל לא להצביע על הסיבות… USAID משקיעה כל כך הרבה כסף בכבישים שהישראלים הורסים אחר כך. הם (USAID) פשוט נכנסים ובונים את הכביש מחדש".

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש פרסם צו נשיאותי המונע העברת כסף אמריקאי לארגונים זרים שארה"ב הגדירה כארגוני טרור. לצו היו השלכות מרחיקות לכת על הפעילות בתחום זכויות האדם והסיוע ההומניטרי בפלסטין, שכן USAID דרשה ממקבלי הסיוע להוכיח, באמצעות נוהלי פיקוח קפדניים, כי לא "יספקו תמיכה או משאבים לאף אדם או ישות המקדמים, מתכננים, נותנים חסות או עוסקים או עסקו בפעילות טרור".

"מרכך את הכיבוש". מחאה נגד USAID ברמאללה, 2011 (צילום: עיסאם רימאווי / פלאש90)

הקרבה הגדולה בין מנגנוני הביטחון האמריקאים והישראלים גרמה לכך שעמותות הוגדרו כארגוני טרור גם על ידי ישראל וגם על ידי ארה"ב. הצו הנשיאותי גם פירט תנאים אחרים למניעת סיוע, כמו קריאת בניין על שמו של שהיד, או קרבה משפחתית לאסיר בכלא הישראלי – עניין נפוץ מאוד בחברה הפלסטינית. התניות אלו חיזקו אצל פלסטינים רבים את התחושה שקבלת מימון אמריקאי היא למעשה קבלה שבשתיקה של הטענה האמריקאית (והישראלית) שהמאבק הלאומי הפלסטיני פירושו טרור.

עם זאת, להחלטתם של כמה ארגונים פלסטיניים לא ממשלתיים להחרים את USAID היתה השפעה מוגבלת, ועד 2004 הפלסטינים קיבלו את הסיוע האזרחי הגדול ביותר לנפש בעולם, כולל יותר מ-600 מיליון דולר מ-USAID בין 2000 ל-2004. מצב זה השתנה ב-2006, לאחר שניצחון חמאס בבחירות גרם לארה"ב, כמו גם למדינות מערביות אחרות, להפסיק את המימון לכלל המפלגות הפוליטיות הפלסטיניות. כל הפרויקטים של הרשות הפלסטינית במימון USAID הושעו או הופנו לקבלנים עצמאיים, והרשות נדרשה להחזיר 50 מיליון דולר. בתגובה, רשת הארגונים הלא ממשלתיים הפלסטיניים (PNGO) קראה ל-99 הארגונים החברים בה לדחות כל מימון מ-USAID.

צינור הצלה שביר

מאז החרם שהטילו הארגונים הפלסטיניים ועד 2016, ארה"ב סיפקה בממוצע 400 מיליון דולר בשנה בסיוע כלכלי לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, שרובו הועבר דרך USAID. בקדנציה הראשונה של טראמפ נרשמה ירידה מ-286 מיליון דולר ב-2017 ל-18 מיליון דולר ב-2020, אולם ממשל ביידן החזיר את המימון של USAID לרמתו הקודמת. עם זאת, אף שהחרם צמצם את ההשפעה הפוטנציאלית של הקיצוצים בקדנציה השנייה של טראמפ, USAID נותר צינור הצלה חיוני עבור רבות מהאוכלוסיות הפגיעות ביותר בפלסטין.

כך לדוגמה הקהילות הפלסטיניות בשטחי C, שנמצאות תחת שליטה ישראלית מלאה ונדרשות להסכמה ישראלית לכל פעולה, תלויות כמעט לחלוטין בסיוע בינלאומי, מה שמאלץ ארגונים מסוימים, כמו ADWAR, להתעלם מהחרם של PNGO ולקבל מימון מ-USAID.

מאז שסטודנטיות וסטודנטים באוניברסיטת חברון הקימו אותו ב-2010, ADWAR גדל והפך לארגון העיקרי התומך בנשים ונערות פלסטיניות בשטחי C, המתמודדות עם דיכוי מסוגים שונים. חוויית הבידוד הגיאוגרפי והחשיפה לאלימות של הצבא והמתנחלים מתווספת למוסכמות חברתיות פטריארכליות, המרתקות את הנשים לביתן ומונעות מהן גישה לחינוך, לשירותים חברתיים, לשירותי בריאות או לתחבורה. כדי להתמודד עם אתגרים אלה, ADWAR מסייעת לנשים לרכוש השכלה, מלמדת אותן מיומנויות עסקיות לטיפוח עצמאות כלכלית ומציידת אותן בנדרש לניהול עסקים משלהן.

הלחצים הכלכליים של המלחמה בעזה הפכו פעילות זו לחשובה ומאתגרת עוד יותר. החלטתה של ישראל למנוע מעובדים פלסטינים לעבוד בישראל – כ-190 אלף מהם עבדו בישראל ובהתנחלויות לפני המלחמה – יצרה אבטלה ועוני המוניים. גברים פלסטינים רבים מתפרנסים ממכירת מוצרי מזון ואפילו מיצים ברחוב, אך מלאכת אחזקת הבית עדיין מוטלת על הנשים. בגלל מחסור בכסף ובחומרים, העסקים הקטנים ש-ADWAR עזר לנשים להקים מתקשים כעת לשרוד.

לא מוכנה לוותר. ד"ר סהר אל-קוואסמה, מנכ"לית ארגון ADWAR (צילום: באדיבות המצולמת)

עוד לפני הקפאת המימון מצד USAID, נעשה קשה יותר להפעיל את התוכניות של ADWAR. ריבוי המחסומים ברחבי הגדה המערבית פירושם המתנה של שעות ארוכות, כך שאל-קוואסמה וצוותה נאלצים להתעורר מוקדם, כאשר אין שום ביטחון שאכן יוכלו להגיע ליעדם. לפני המלחמה נסעה אל-קוואסמה באופן קבוע מחברון לקהילות בשכם ובג'נין. כעת, אי אפשר להגיע לקהילות אלה ברכב, ואל-קוואסמה מקיימת את רוב הפגישות באמצעות זום.

בדרום הגדה המערבית, שאליו יכולה אל-קוואסמה להגיע ביתר קלות, ארגון ADWAR מסייע שנים ארוכות לנשים בדואיות להרוויח כסף מגידול כבשים וממכירת מוצרים מן החי בשווקים המקומיים. כעת, הארגון נאלץ לסייע בהשגת מים נקיים. הקהילות הבדואיות, כמו רוב הפלסטינים בשטח C, אינן מחוברות לתשתיות מים, ונאלצות לרכוש מכלים שעלותם נעה בין 200 ל-300 דולר. ADWAR מסייע לממן מכלי מים, ולוחץ על הרשויות הרלוונטיות לספק לקהילות אלה מערכת אספקת מים יציבה.

מאז 7 באוקטובר 2023, חלה עלייה משמעותית באלימות המתנחלים והצבא כלפי קהילות מבודדות בשטחי C, ולפחות 57 קהילות פלסטיניות נאלצו להימלט מבתיהן. "מתנחלים ישראלים צופים במצלמות וכשהם רואים שמכל המים מגיע לבדואים, הם יורים במכל והוא דולף. הם מונעים מהבדואים לשתות מים נקיים", הסבירה אל-קוואסמה.

למרות תנאים מסוכנים ובלתי צפויים אלה, אל-קוואסמה מתעקשת להגיע לנשים במצוקה, ולעיתים קרובות נוסעת בדרכים חלופיות לא סלולות כדי לעקוף מחסומים. "המכונית שלי הרוסה", היא התלוננה וציינה שמאז תחילת המלחמה ביקרה במוסך חמש פעמים, "אבל אני חייבת להגיע לקהילה שאני מסייעת לה".

כבר בסוף ינואר, מטה USAID בוושינגטון נסגר והעובדים הוצאו לחופשה. במהלך מרץ, צוות השלד שנותר גרס ושרף מסמכים מסווגים בהוראת מזכ"לית הסוכנות אריקה קאר, וב-28 במרץ הודיעה מחלקת המדינה רשמית לקונגרס כי הארגון יפורק ושכמעט כל העובדים הנותרים יפוטרו.

אף שממשל טראמפ הודיע על חידוש תוכניות המזון שבוטלו בשש מדינות, סוכנות USAID אינה פעילה ובאתר האינטרנט שלה יש הצהרה קצרה ולא מעודכנת. לא ניתן לגשת לתוכן קודם, כולל דוחות, אלא דרך מנגנון מיוחד. איש לא משיב להודעות האימייל של אל-קוואסמה, שבהן היא מבקשת הבהרות ותמיכה.

מאז שקיבלה את צו הפסקת העבודה ב-25 בינואר, אל-קוואסמה פועלת ללא לאות כדי למצוא מקור מימון אחר ל-ADWAR. היא החליטה להגביר את שיתוף הפעולה עם אונר"א, אם כי היא עדיין סקפטית לגבי יציבות המימון מטעם הסוכנות, שכן התמיכה האמריקאית באונר"א הוקפאה מאז 2024, ובפברואר אישר הבית הלבן כי ארה"ב תפרוש רשמית מהארגון.

מכיוון שמשכורות ינואר עדיין לא שולמו, אל-קוואסמה מבלה את ימיה במילוי בקשות למענקים וביצירת קשר עם תורמים פוטנציאליים, לרבות ארגונים פלסטיניים לא ממשלתיים אחרים. "אני לא יכולה לישון, אני ערה כל הלילה ושקועה במחשבות", היא אמרה למגזין 972+. "כשהנשים מגיעות למשרדי לבקש עזרה, אני לא יכולה להפסיק לבכות. השקעתי כל כך הרבה מאמץ בגיוס כספים. אני עייפה, אבל חייבת לעשות את זה".

אלה הלפרן-מתיוס היא היסטוריונית המתמחה בפלסטין, ישראל ומצרים במאה העשרים ומתמקדת בלאומיות, קולוניאליזם, מדיניות קרקע ומוסדות בינלאומיים. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. תרגום לעברית: מירון רפופורט