כך נסענו לסיני בחופשת פסח וחזרנו כדי לספר

השורה התחתונה היא זו: לחופשת הפסח נסענו לסיני, היתה לנו אחלה חופשה, ושבנו ללא פגע. האם זה מצדיק דיווח מיוחד? על פי מספר הפניות מתוכניות טלויזיה ורדיו שקיבלתי במהלך הימים שהיינו שם, כנראה שכן.

הפעם האחרונה שהיינו בסיני היתה לפני כארבע שנים, כמעט חצי שנה אחרי מהפכת ינואר 2011 במצרים. כבר אז היינו בין הבודדים שהגיעו לחופים שהיו לפנים הומים בחגים העבריים, וגם אז הורמו לעברנו הרבה גבות: סיני? עכשיו? השתגעתם?

> לפחות עשרים הרוגים ברחבי מצרים ביום השנה למהפכה ההפכפכה

אחר כך התנזרנו מסיני קרוב לארבע שנים, בין היתר מכיוון שבמשך מרבית התקופה הזו היינו בחו"ל. ובמשך כל התקופה הזו לא היתה חופשה אחת שלא נאנחנו בגעגועים לזכר החופים הנהדרים, השקט, האורז והבמיה, הפנקייקים עם טבעות הבננה, מעוטרים בשביבי קוקוס, והקפה שמגיע כשעה אחרי ההזמנה. בעבר נהגנו לנסוע לסיני מדי שנה, לעתים גם פעמיים בשנה. למקום הזה יש חלק משמעותי בזכרונות הילדות המתוקים ביותר של הבנות שלנו.

והשנה, לקראת פסח, אופציית סיני שבה להעלות עם חברים, כמובן שעם לא מעט היסוסים וחששות. כדי למדוד את דופק התגובות לרעיון הצגתי את השאלה אם לנסוע לסיני או לא בעמוד הפייסבוק שלי, רק כדי לטבוע בים תגובות נחרדות, שלא לומר נזעמות, שכינו אותי חסרת אחריות ובלתי שפויה, לצד בודדים שאיחלו לנו נסיעה טובה. גם עיון באתר של המטה ללוחמה בטרור לא הועיל הרבה: לפי האתר הזה, כמעט כל מקום על פני כדור הארץ שאיננו השכונה הקטנה שלי בירושלים הוא יעד מסוכן לישראלים, ואני אמנם מאוד אוהבת את השכונה אבל בכל זאת חשבנו שיהיה נחמד לעזוב אותה לכמה ימים, להתרענן.

שוחחנו עם בעלת המקום אליו אנחנו נוסעים מדי שנה בסיני, יהודיה ישראלית שמנהלת את המקום עם בן זוגה המצרי, והבנו שהמצב יותר רגוע מכפי שהוא מצטייר בתקשורת. התארגנו לנסיעה כמעט כמו למבצע צבאי: איש מאיתנו לא סיפר לבני משפחה על יעד הנסיעה, ושמרנו על עמימות מבצעית לכל אורך ליל הסדר. אחרי ששרדנו את הדיונים הפוליטיים סביב הבחירות, הטפות מוסר מהסוג הזה היו הדבר האחרון שהיינו צריכים.

במעבר הגבול בטאבה, היינו היהודים הישראלים היחידים; איתנו עמדו בתור לא מעט משפחות פלסטיניות מישראל, לצד קבוצת תיירים הודיים שנשפכו מתוך שלושה אוטובוסים גדולים. במהלך כל השהות בשרוול שבסופו נפלטנו לצד המצרי, מערכת הכריזה במקום השמיעה מדי חמש דקות אזהרות מסע חמורות מפני נסיעה לסיני. אבל אנחנו הרי חזרנו לישראל בעיצומה של המלחמה האחרונה בקיץ, כך ששפיות כנראה איננה הצד החזק שלנו ממילא, על כן הנחנו לעצמנו להתעלם מהאזהרות באלגנטיות ולהמשיך הלאה.

> עם ישראל יצא לחירות, אך האנושות לא יצאה לחירות

מונית מטעם המקום אליו נסענו חיכתה לנו בצד המצרי, והסיעה אותנו לחוף דרך כמה וכמה עמדות של המשטרה המצרית הפרושים לארוך הכביש הראשי. בתוך כחצי שעה היינו כבר בחוף: יפהפה ונפלא כתמיד, וכמעט ריק מנופשים. מלבדנו, שתי המשפחות, היתה עוד משפחה ישראלית-יהודית אחת, ועוד כמה נופשים מצריים. אחת מתוצאות הלוואי המבורכות ביותר של מיעוט הישראלים בחוף היתה הבחירות המוסיקליות של הבעלים, שלא ניסו לרצות את אורחיהם בבחירות מביכות כמו מיטב להיטי שלמה ארצי, ופס הקול הורכב כמעט באופן בלעדי משירים של עמר דיאב, פיירוז, ומשרוע לילה. תענוג.

קשה לתאר כמה מהר סיני שואבת אותך לקצב המיוחד שלה; מי שהיה מכיר. אין זמן בסיני. או שיש זמן, אבל המעגליות שלו יכולה להיות במחזורים של שעה, של יום, או של שבוע, בהתאם למידה בה מוכנים להתמסר לה.

תמונה אחת בודדת שהעלתי מהמקום לפייסבוק (כן, לקח לי כמה שעות להתנתק) הביאה בעקבותיה שלוש בקשות שונות מתחנות טלויזיה ורדיו בישראל להתראיין. זאת היתה הפעם השניה בחודשים האחרונים בה מצאתי את עצמי בעמדת הפריק-שואו של התקשורת: במהלך הבחירות התבקשתי להתראיין לא פעם כ"יהודיה שתומכת ברשימה המשותפת", ועכשיו כיהודיה חסרת האחריות שמסכנת את חיי בנותיה בסיני. בתי הבכורה ציינה בשעשוע שמכיוון שאין להם מושג מה באמת קורה פה, אפשר לספק להם את הדרמה שהם רוצים בקלות: לספר שדאע"ש חטפו אותנו ושאנחנו מתראיינים כעת ממחנה שבויים בהרים, או לחילופין לספר שאנחנו יושבים עם אנשי אל-קאעידה לארוחת בוקר לבבית ומחליפים מתכונים לתבשיל במיה. הרהרתי באפשרות הזו לדקה אבל החלטתי לבסוף לוותר בנימוס.

בעלי המקום קיבלו את פנינו בלבביות משפחתית כמעט: סוג של איחוד לאחר ארבע שנות פרידה. היה ניכר שהם מעריכים את האורחים הנחושים הבודדים שהגיעו גם בנסיבות האלה. שיטוטים לאורך החוף הראו שגם בחופים האחרים המצב לא היה שונה בהרבה: לא נטושים לגמרי, אמנם, אבל רחוקים מההמולה שאפיינה את המקומות הללו בעבר. אבל הבמיה עדיין בטעם גן עדן, והקפה עדיין מגיע אחרי שעה.

אין ברשימה הזו כדי להמליץ לאיש לעשות דבר, ואני גם לא מבטלת את הסכנה המסויימת שהמקום אוצר. וכן, בהחלט היו חששות, אבל הם התפוגגו ברגע אחרי שהגענו לחוף. שיגעון? חוסר אחריות? בהחלט ייתכן. אבל בפרפרזה על חנוך לוין: אם כבר שיגעון, אז לפחות שהבמיה תהיה במיה.