כך מתגמלת המדינה בנדיבות את האלימים שבמתנחלים

טבעת חנק הולכת ומתהדקת של מאחזים הוקמה סביב הכפר. רועה צאן פלסטיני באזור ראס עין אל-עוג'א, באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

בשישי האחרון, בסביבות השעה עשר בערב, התחילו להגיע הודעות: "עשרות מתנחלים תקפו וירו על קהילות רועים פלסטיניות באזור יריחו, וגנבו עדרים בראס עין אל-עוג'א". הידיעות מתושבי הכפר ומפעילות של "מסתכלים לכיבוש בעיניים" המשיכו לזרום לאורך הלילה: "300 ראשי צאן נגנבו"; "600 ראשי צאן"; "המשטרה שם אבל נותנת למתנחלים גיבוי". רק בבוקר התברר גודל האירוע: 1,500 ראשי צאן נגנבו, נזק עצום לקהילה.

רק לפני כמה שבועות הודיע הממונה על הרכוש ביהודה ושומרון על כוונתו להקצות 2,400 דונם של שטחי מרעה באזור ראס עין אל-עוג'א – באותו מקום שבו נערך הפוגרום בליל שבת. הכפר נמצא ליד יריחו, והוא מקום מגוריה של קהילת הרועים הגדולה ביותר בגדה המערבית, המונה כ-150 משפחות.

אמנם ההודעה לא מפרטת למי יוקצו השטחים, שחלקם נמצאים בתוך שטח אש, אבל אפשר בקלות לשער שמדובר במתנחלים הפועלים באזור על מנת לגרש את תושבי הכפר ממקומם. אלו אותם המתנחלים שהקימו טבעת חנק הולכת ומתהדקת של מאחזים סביב הכפר, המכונים בפיהם "חוות", ומשתמשים בשלל אמצעים להשגת מטרותיהם: מרעיית צאן בשטחי המרעה של התושבים הפלסטינים ואף בתוך מרחב המגורים של הכפר עצמו, דרך הצקות בלתי פוסקות לתושבים, חסימת הגישה למעיין שהוא מקור המים העיקרי של התושבים ובעלי החיים, ועד לפגיעה ברכוש והצתת בתים. כל זאת בגיבוי, או לכל הפחות בהעלמת עין, של הצבא והמשטרה, אשר במקרה הטוב אינם מתערבים בנעשה ובמקרה הרע עוצרים את התושבים הפלסטינים בטענות שווא על תקיפה או גניבה.

הקצאה פורמלית של השטח לצורכי הרעייה של המתנחלים היא עליית מדרגה נוספת בשיתוף הפעולה המתקיים ממילא בין המדינה לבין המתנחלים בגירוש הקהילות הפלסטיניות. עכשיו תינתן למתנחלים האלימים ביותר הרשאה חוקית לשבת בפתח ביתם של התושבים הפלסטינים, להשתלט על אדמותיהם ולהלך עליהם אימים. אם זה יקרה, ספק רב אם הקהילה תחזיק מעמד ולא תיאלץ לעזוב, כמו 20 קהילות אחרות שכבר גורשו מאז שפרצה המלחמה.

אבל למה לחכות להקצאה פורמלית של המדינה, כשאפשר פשוט להיכנס לכפר באישון לילה, להתפרע ולבזוז, וכל זאת תחת חסותם של כוחות משטרה וצבא? בליל שבת האחרון הגיעה האלימות לשיא חדש, כאשר עשרות מתנחלים, חמושים באלות ובנשק חם, חלקם רעולי פנים, פשטו על הכפר וגנבו את העדרים של תושביו. השיטה פשוטה: נכנסים עם עדר ללב הכפר, טוענים שהפלסטינים גנבו כבשים, ואז מתחילים "להחזיר את הרכוש הגנוב", כלומר לעבור בין הדירים של המשפחות ולרוקן אותם מהצאן. את העדרים מיהרו המתנחלים להוביל הרחק מערבה, תוך שהם משאירים מאחוריהם גדיים שחוטים שלא יכלו ללכת מהר מספיק.

גניבת העדרים איננה רק גניבת רכוש; משמעותה מיטוט הקהילה כולה, שהרעייה היא מרכז חייה וגם מקור הפרנסה העיקרי שלה. זאת, כמובן, בדיוק המטרה. מאז תחילת המלחמה נאלצו כבר קהילות רבות לנוס על נפשן בגלל הפחד מפני האלימות שמפעילים המתנחלים תושבי המאחזים, ובהיעדר יכולת של תושבי הקהילות והצאן לשרוד תחת הטרור שהם משליטים בשטח.

אבל אל לנו לטעות, האלימות הבוטה של הפורעים היא המשך ישיר והשלמה לאלימות שהמדינה מפעילה על קהילות הרועים מזה שנים: סגירת אזורי מרעה בטענה שהם שטחי אש; הריסת בתים ובתי ספר; החרמת פאנלים סולריים וסתימת בורות מים; וסירוב מוחלט להכיר בזכותן של הקהילות המתגוררות בשטח מזה דורות להמשיך ולחיות במרחב, כל זאת בזמן שההתנחלויות סביבן מתרבות וגדלות. ההקצאה הפורמלית של שטחים למרעה בידי המדינה למרעה והפוגרום הספונטני פועלים ככלים שלובים: מדובר במסע מתמשך לריקון שטחי C של הגדה המערבית מתושביהם הפלסטינים, במטרה לאפשר את סיפוח הגדה תוך כליאת הפלסטינים חסרי הזכויות בשטחים קטנים ככל הניתן.

אבל גירוש ועקירה אינם גזירת גורל. המדינה יכולה וצריכה לקחת על עצמה את ההגנה על הקהילות ועל מרחבי החיים שלהן, כפי שהיא מחויבת לעשות על פי הדין הבינלאומי. עבודתה של עמותת במקום – תכנון וזכויות אדם, אשר מלווה את הקהילות שנים רבות, מראה כי ניתן לעשות זאת באמצעים פשוטים יחסית, למשל באמצעות הגדרת "מרחב הגנה תפקודי" סביבן. מרחב זה צריך לכלול את סביבת המגורים, כמו גם את שטחי המרעה והחקלאות הסמוכים אליהם. המדינה צריכה לאסור כניסת מתנחלים למרחב זה, ולהימנע מהריסת בתים או מתקנים אחרים בתוכו. כך נוכל להבטיח שישראל לא רק תעמוד בסטנדרטים בסיסיים של הגנה על זכויות אדם, אלא גם תשמור על צלם אנוש.

מיכל ברייאר, ראשת מערך מחקר וכתיבה בעמותת במקום – תכנון וזכויות אדם