כיבוש השֵם

המאבק על שֵם הוא מאבק על הכרה. מתנחלים קובעים אוהלים ודגלים בסמוך לכפר בורקין שבגדה המערבית, ב-19 במאי 2025 (צילום: נאסר שתייה / פלאש90)

כשהייתי ילדה בהונגריה, אחד הסיפורים הראשונים ששמעתי על סבא-רבא שלי היה שלמד בישיבה בפוז'ון – עיר שהיא כיום בירת סלובקיה ונקראת ברטיסלבה. הוא היה נוסע ממנה לווינה, באצ' בשפתנו, לקנות ספרים שלא היו בהישג יד. לא הבנתי אז: איך יהודים הונגרים למדו בברטיסלבה? ואיך בכלל יכלו לעבור חופשי לגמרי בין המקומות האלה, שכולם השתייכו אז לאוסטרו-הונגריה, בעוד אני, כילדה, לא יכולתי אפילו לחלום לבקר באוסטריה הסמוכה? רק בגיל שש, אחרי נפילת חומת הברזל, נפתח הגבול.

היום, כשאני שומעת על הצעת החוק שאושרה השבוע בוועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת, המבקשת למחוק את השם "הגדה המערבית" מהשפה המשפטית הישראלית ולכפות את השם "יהודה ושומרון", אני נזכרת באותו כאב ילדות. זה לא רק סיפור על שינוי שמות. זה סיפור על מחיקת זהות. בדיוק כפי שחוויתי את המחיקה התרבותית כאשר כפו עלינו שמות של מקומות, שפות ושמות פרטיים כדי שנשרוד, כך היום אנחנו עדים לניסיון להעלים שם שמסמן סיפור אחר, נרטיב אחר, עַם אחר.

כשאני שומעת היום את שמה ההונגרי של ברטיסלבה – פוז'ון – זה לא רק מעורר בי געגוע או סנטימנט נוסטלגי. זה צורב לי בלב כתזכורת למחיקה מכוונת של זהות, לניסיון להעלים תרבות, קהילה וזיכרון באמצעות שינוי שמות. לאורך הילדות שלי, חוויתי את המתח הזה שוב ושוב: בין שפה לשפה, בין שם לשם, בין תרבות שנאלצת להסתיר את עצמה לבין תחושת שייכות שמסרבת להיעלם.

הייתי הראשונה במשפחה שלי שנשאה שם אחד בלבד – אסתר – אותו שם בהונגרית ובעברית. אבי נקרא לסלו, אך גם אהרון. אמי אנה, אך גם חנה. שמות כפולים היו הדרך לשרוד, להישמע "נכונים" בציבור, מבלי לוותר על הזהות האמיתית בבית. למדתי מה זה אומר לחיות בין זהויות, ומה המחיר שגובה מדינה כשהיא מכתיבה לאזרחיה איזו שפה מותרת, ואיזו זהות "לא קיימת".

הצעת החוק שמבקשת להעלים את השם "הגדה המערבית" אינה רק שינוי לשוני. היא ניסיון לשכתב את המפה – לא רק במובן הגיאוגרפי, אלא במובן הנרטיבי, התרבותי והאנושי. יהודה ושומרון, כשמות מקראיים, הם חלק מהסיפור ההיסטורי של העם היהודי, ואין פסול בהכרה בזיקה הזו. אבל יש בעיה גדולה מאוד כשמדינה בוחרת לראות רק את עצמה ואת ההיסטוריה שלה, ומתעלמת מכך שבאזור הזה חיים מיליוני פלסטינים, תחת כיבוש, בלי זכויות אזרח בסיסיות.

ייתכן שאם תהיה לבני העם הפלסטיני זכות למדינה משלהם, הם יבחרו בשם אחר למקום שאנחנו מכנים היום "הגדה המערבית". אבל את זה לא עלינו להכתיב. הכפייה הזו של שם מסוים משקפת תפיסה שמבקשת למחוק את נוכחותו של עם אחר – שמו, סיפורו, קיומו.

אנחנו יודעים איך זה מרגיש, כי זה קרה לנו – כיהודים, כקהילות נרדפות, כמהגרים, כמדוכאים. המאבק על שם הוא מאבק על הכרה. מי שמוחק שם, מוחק סיפור. מי שמוחק סיפור, מתכחש לאנושיות של האחר.

כיום אני לוקחת את ילדיי אל הגבול בין הונגריה לסלובקיה, מראה להם את המקום שבו פעם עמדו חיילים חמושים ועכשיו רק שלט קטן מודיע שחצינו מדינה. אני מספרת להם איך פעם עמדנו שעות בתור, עם בדיקות ודרכונים, וכמה בלתי נתפס זה היה – ואיך היום פשוט עוברים. זה לא אומר שאין עדיין מתחים, אין עוול, אין אפליה כלפי המיעוט ההונגרי שחי בסלובקיה. אבל יש גם תקווה, שיתופי פעולה, דיאלוג. לקח מאה שנה, אבל הוכח שאפשר להכיר באחר בלי למחוק את עצמך.

בלוחמים לשלום, הארגון שאני עומדת בראשו יחד עם שותפה פלסטינית, אנחנו חיים את המורכבות הזו יום-יום. לוחמים ולוחמות משני הצדדים שהניחו את הנשק, או את הנרטיב הלאומני והאלים שגדלו עליו, ומעדיפים להכיר, לשמוע, לשתף פעולה. אנחנו רואים איך אפשר לכבד את הזהות של האחר מבלי לוותר על שלך. זו הדרך היחידה לפתרון. אנחנו תומכים בכל פתרון – שתי מדינות או אחר – כל עוד הוא מעניק זכויות שוות לשני העמים, ונובע מהסכמה רחבה ביניהם. זה לא יקרה אם נמשיך להכריח אחד מהם לוותר על שמו.

הזכות לשֵם היא זכות בסיסית. גם למדינה. גם לעם. גם לאדם. שלילת הזכות הזו מהפלסטינים היא המשך של הכיבוש באמצעים לשוניים. ובמילים, כמו בגבולות, צריך לבחור: או שנשתמש בהן כדי לבנות חומות, או כדי לפרוץ דרך.

הכותבת היא מנכ"לית תנועת לוחמים לשלום