ישראל מעוניינת במלחמה שאינה מוכנה לה, חזבאללה – להיפך

נכון לעכשיו, נראה שחזבאללה מוכן למלחמה כוללת אך אינו רוצה בה. תמונתו של מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, על גדר הגבול עם לבנון במטולה, 16 בפברואר 2008 (צילום: חאמד אלמקט / פלאש90)

בין כל איומי המלחמה ההדדיים מצד ישראל, חזבאללה ואיראן והרטוריקה המתלהמת בדבר מלחמה טוטאלית שתחזיר את הצד השני אל תקופת האבן, נעלמים קולותיהם של מרבית הלבנונים, שאינם רוצים להיות מעורבים במלחמה הזאת, ושכל רצונם הוא לשרוד את המשבר הפוליטי והכלכלי שלבנון מצויה בו מאז אוקטובר 2019.

הקולות נגד המלחמה, הנשמעים בלבנון מאז 8 באוקטובר, הם עקביים. מראש הממשלה הזמני נג'יב מיקאטי, דרך ראשי מפלגות, וכלה בפוליטיקאים שעד אוקטובר האחרון עוד היו בעלי ברית של חזבאללה בתוך המערכת הפוליטית הלבנונית, כולם יראים מהאפשרות של מלחמה כוללת, שעלולה להביא להחרבתה הסופית של לבנון כמדינה.

גם בקרב העדה השיעית ישנם סדקים בתמיכה במלחמה, וסביר להניח שלוּלֵא החשש מהבעת ביקורת כלפי חזבאללה, היו נשמעים קולות שיעים רמים יותר נגד האפשרות של מלחמה מול ישראל. וכמובן, תושבי דרום לבנון, שעד עתה שילמו את המחיר הגבוה ביותר בשל העימות, כמו תושבי צפון ישראל, מתוסכלים מהמצב וגם מחוסר האונים שלהם בתוכו, בדומה לשכניהם מעבר לגבול.

המציאות הזאת חושפת את יחסי הכוחות בתוך לבנון, ואת השיתוק הפוליטי והאין אונות של מוסדות המדינה. חזבאללה, שמאז שנות ה-90 פועל הן כמפלגה המשולבת בתוך מוסדות המדינה והן כארגון פוליטי וצבאי מחוצה לה, ממשיך למתוח את החבל בין שני הקצוות הללו.

מצד אחד, נטל לעצמו הארגון את זכות ההחלטה אם לערב את המדינה במלחמה, החלטה השמורה בדרך כלל לראשי מדינה בלבד. מצד שני, חזבאללה מודע היטב למחיר שתשלם לבנון אם תפרוץ מלחמה עם ישראל, ונראה שלפחות לעת עתה הוא אינו מעוניין שהיא תשלם את המחיר הזה. נכון לעכשיו, נראה שהארגון מוכן למלחמה כוללת אך אינו רוצה בה. ובכל זאת, ההרס ההדרגתי של דרום לבנון מאז 8 באוקטובר והאיום האסטרטגי שמציב חזבאללה כלפי ישראל מעידים על כך שהנהגת הארגון מוכנה להסתכן ולהמר על כל הקופה הלבנונית.

ההיסטוריה של לבנון מאז אמצע המאה ה-19 רצופה במקרים שבהם המדינה היתה זירה למאבקי כוח אזוריים, בשל חולשתה ובשל רב-גוניותה הפוליטית והעדתית. כך היה במלחמת האזרחים הקצרה ב-1958, וכאשר המאבק הפלסטיני המזוין נגד ישראל התמקם בלבנון מסוף שנות ה-60 עד 1982. וכך היה גם בתקופת מלחמת האזרחים הארוכה ב־1990-1975.

עתה שוב נשאבת לבנון לתוך מערכה אזורית אלימה, הפעם בין איראן לישראל על כוח ועוצמה במזרח התיכון. אלא שבניגוד למקרים קודמים, במערכה הנוכחית יש שחקן לבנוני בכיר – חזבאללה, ארגון שאין שני לו בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון מבחינת עוצמתו הצבאית, הפוליטית והכלכלית ומבחינת יכולתו כארגון לבנוני, אמנם בתמיכה מסיבית איראנית – למלא תפקיד מרכזי בכל תרחיש אזורי אפשרי. עבור איראן וחזבאללה, במערכה הזאת, "שחרור פלסטין" הוא כלי ולא המטרה בפני עצמה.

בניגוד לתושבי לבנון, דעת הקהל בישראל תומכת במלחמה בחזבאללה, כדי להביא לסיום המשבר בצפון המדינה וגם כדי להביא לשינוי יחסי הכוחות עם הארגון השיעי, שנתפס כמאיים על קיומה של ישראל. רוב התקשורת הישראלית מלבה את דעת הקהל, ופרשני האולפנים לרוב מעצימים את טענת ההכרח להכות את חזבאללה "אחת  ולתמיד".

הצבא, מנגד, משדר מסרים סותרים לגבי מידת מוכנותו למלחמה כזאת, מתוך הכרה שאחרי תשעה חודשי לחימה ברצועת עזה, המערך הלוחם בצה"ל מותש ואינו ערוך למלחמה כוללת בצפון, שאם תפרוץ, תתפשט לשאר חלקי הארץ וקיים סיכוי סביר שתוביל לפגיעה קשה באזרחים ולהרס משמעותי של תשתיות. נראה כי ישראל רוצה במלחמה כוללת אך אינה מוכנה לה, בעוד חזבאללה מוכן למלחמה כוללת אך אינו רוצה בה, לפחות כעת.

האתגרים הישראליים במלחמה כוללת מול לבנון

כדי להגביר את האיום כלפי חזבאללה, שרים, קצינים בכירים ופרשנים בתקשורת אומרים כי אם תפרוץ מלחמה, על ישראל להתייחס אליה כאל מערכה מול לבנון ולא רק מול חזבאללה, מכיוון שאין לצה"ל יכולת לפגוע פגיעה אנושה בארגון השיעי ללא פגיעה בתשתיות הלאומית של לבנון. האתגר בגישה זו עבור ישראל הוא כפול:

ראשית, "בנק המטרות" בלבנון הוא מצומצם (בניגוד ל"בנק המטרות" של חזבאללה בישראל) בשל העובדה שהתשתיות בלבנון הן כבר עתה על סף קריסה. מערכת החשמל הארצית לא מתפקדת כבר עכשיו, וכך גם מערכות המים והתקשורת. שדה התעופה בביירות הוא מהאתרים הלאומיים האסטרטגיים המעטים המתפקדים. נראה כי זו הסיבה שעיתון "אינדיפנדנט" הבריטי פרסם ידיעה שנטען בה שחזבאללה מאחסן בשדה התעופה תחמושת וטילים שהוא מקבל מאיראן.

ייתכן שהידיעה נכונה, אך ייתכן גם שהיא התפרסמה כחלק ממאמץ ישראלי לסמן את שדה התעופה כמטרה לגיטימית, וכדי להכין את הקרקע לקראת האפשרות של מלחמה כוללת שבה תחריב ישראל את התשתיות הלאומיות המעטות שעוד נותרו בלבנון, כולל שדה התעופה.

איראן יודעת שמלחמה כוללת של חזבאללה מול ישראל היא קלף שניתן להשתמש בו פעם אחת בלבד. המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנהאי, עם מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה

שנית, מסגור המלחמה הזאת כמלחמה מול לבנון עלול להחזיר את לבנון אל "תקופת האבן", כפי שחוזרים ומאיימים פוליטיקאים ישראלים בכירים. אלא שהמערכת הבינלאומית לא תקבל בהבנה תרחיש שכזה, וסביר להניח שבידודה הבינלאומי של ישראל עוד יגבר אם לבנון תהפוך ממדינה כושלת, כפי שהיא עכשיו, למדינה חרבה.

אם ביירות תיראה כפי שרצועת עזה נראית כעת – לאחר הריסתה בידי ישראל – הדבר יהיה בניגוד גמור לאינטרסים האמריקאים והאירופיים, ועלול לחזור אל ישראל כבומרנג פוליטי ודיפלומטי, בזמן שגם ישראל בעצמה תצטרך להתמודד עם הרס וחורבן שיגרום לה חזבאללה במלחמה שכזאת.

קריאתן בשבוע שעבר של מדינות רבות לאזרחיהן לעזוב את לבנון מחשש למלחמה כוללת, העלתה את מפלס החרדה בלבנון. מעניין שאותן מדינות העלו את אזהרת המסע שלהן לישראל, אך לא ביקשו מאזרחיהן לעזוב את המדינה, אף שאם תפרוץ מלחמה כוללת, מדינת ישראל לא תהיה מקום בטוח.

ייתכן שזה סימן לכך שמדינות אלה חוששות ממלחמה רבתי, אך מעריכות שהיא לא תפרוץ בזמן הקרוב מתוך הנחה שהצדדים עדיין לא מעוניינים בה או מוכנים לה. הרי חזבאללה מרוויח ממלחמת ההתשה הנמשכת עם ישראל, שמתאימה יותר לחזון האסטרטגי ארוך הטווח שלו המבוסס על המשך הכרסום בכוחה של "היישות הנצלנית", כפי שקורא נסראללה לישראל.

איראן, מצידה, יודעת שמלחמה כוללת של חזבאללה מול ישראל היא קלף שניתן להשתמש בו פעם אחת בלבד, וייתכן שאין זה הזמן המתאים לממשלה בטהראן "לשרוף" את הארגון השיעי, בשעה שגם היא מנצלת באופן אפקטיבי את התנהלותה נטולת האסטרטגיה של ישראל כדי לחזק את מעמדה באזור.

מנגד, ההנהגה בישראל מניחה שמלחמה עם חזבאללה ולבנון היא שאלה של זמן בלבד, אלא שייתכן שעתה אין זה העיתוי האידיאלי, בהתחשב בכך שצה"ל בכלל ומערך המילואים בפרט, מותשים לאחר תשעה חודשי לחימה. אולם מאז 7 באוקטובר, האינטרס האישי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא להאריך את הלחימה כדי לשרוד פוליטית, וייתכן שדווקא נקודה זו היא שתוביל את ישראל לסיפה של מלחמה שהיא לא מוכנה לה. לראש הממשלה יש רקורד מוכח לכך שטובת המדינה והחברה הישראלית אינן בראש מעייניו, כך שיש סיבה לדאגה.

לתושבי לבנון יש סיבה טובה לחרדה, אך נראה שלעת עתה חזבאללה מרסן את עצמו כי אין לו אינטרס להפוך את כל המדינה לזירת לחימה. גם לישראלים יש כאמור סיבה טובה לדאגה, אך היא צריכה לנבוע לא רק משאיפותיו ארוכות הטווח של חזבאללה לחסל את מדינת ישראל, אלא גם מהממשלה והעומד בראשה, שעלולים להתפתות ללחץ הציבורי לטפל בחזבאללה ב"שיא הכוח" ולגרור את ישראל למלחמה שתהיה שלב נוסף ומכריע בתבוסה האסטרטגית שישראל מצויה בה.

אשר קאופמן הוא ראש המכון ללימודי שלום בינלאומי ע"ש ג'ואן ב. קרוק באוניברסיטת נוטרדאם, ארה"ב