ישראל ומלחמתה להציל את הפלסטינים הטובים מהפלסטינים הרעים

לישראל היה חשוב להסביר את המלחמה הזו היטב, גם לאזרחיה וגם לעולם. לפני שלושה ימים, בשדה התעופה בן גוריון, עמד סטנד של ההסתדרות הציונית, ועליו הסברים לישראלים היוצאים לחוץ לארץ "מה צריך להגיד כשישאלו אותנו" – אחד בעברית ואחד בספרדית – וכל כולו תשובות מתחמקות ומחוסרות קונטקסט לשאלות הגונות שאזרחי ישראל עשויים להישאל: למה יש כל כך הרבה הרוגים? בגלל חמאס. למה יש מלחמה? כי יורים עלינו טילים. מי אשם? חמאס. מי טוב? ישראל.

ההסברה הישראלית כמובן פועלת היטב גם בחו"ל, טוב בהרבה מזו הפלסטינית. תיזכרו לדוגמה בסירנה בת 15 השניות שהשמיע שגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, על מנת לתת לשגרירי העולם באו"ם להזדהות לרגע עם התחושה בישראל. השגריר הפלסטיני, שלפי דעתי היה צריך לעבור קורס בהסברה, לא הביא איתו קולות הקלטה של פיצוצים על מנת להדגיש שברצועת עזה אין מקלטים, ואין סירנות, ואין גם 15 שניות להסתתר.

חשבתי אותו דבר כשראיתי את הקליפ של משרד החוץ בו רואים סבתא בדרום, המכינה קציצות ושרה לעצמה במרוקאית – בחירה הסברתית אפקטיבית של ישראל גם אם צינית – כשלפתע נשמעת אזעקה ואנחנו מגלים שיש לאישה המבוגרת הליכון ואנחנו לא יודעים, כפי שכתוב באותיות של קידוש לבנה "האם סבתא תספיק להגיע למקלט?". גם כאן, אם מישהו ממשרד ההסברה הפלסטיני מקשיב, ניתן ללמוד על הסברה רגשית המדגישה את סבל החברה האזרחית. וגם כאן, ניתן לחוש בהיעדרה של הסבתא הפלסטינית שאולי גם מכינה קציצות ואולי גם שרה שירים בזמן ההכנה, שנעלמה לגמרי מהתודעה, בטח זו הישראלית.

סרטון ההסברה של משרד החוץ:

במקביל פעלה גם ההסברה מול העיתונות. אני מניח שדוגמה לכך היא הסאונדבייטים ששמענו שוב ושוב בנוגע למנהרות ובנוגע לקטאר. דוגמה אחרת, הביא איתו עיתונאי הונגרי שאני מכיר שקיבל פניה משגרירות ישראל בבודפשט, שם הוצע לו ביקור בארץ: טיסה על חשבון המדינה המסבירה, הסעות לשדרות ומפגש עם דוברים ישראלים שיוכלו להסביר את ישראל לעולם. אני מניח שישראל עשתה זאת עם רוב מדינות העולם, כחלק ממדיניות ההסברה.

‏על כל פנים, מטאפורת העל שקיימת במלחמה הנוכחית היא לא רק שאנחנו נלחמים כי הם התחילו, או שיש מלחמה והיא לא בגללנו (צ'יקו מנשה מרשת ב' הגדיל לעשות כשאמר ש"המלחמה הזו – היא מהמוצדקות שנגררנו אליה") אלא שהמלחמה הזו היא גם צודקת וגם מוסרית. שאנחנו מצילים את הטובים מהרעים.

ועל מנת להדגיש את הפן המוסרי הזה של המלחמה, יש תחושה שבמתקפה הנוכחית לא נעשה רק שימוש ב"צבא הכי מוסרי בעולם" – אתמול אגב נהרגו אם ובתה מטיל-זיקוק שנורה עליהן במסגרת נוהל "הקש בגג" – אלא גם שאנחנו יוצאים למלחמה שבה לא רק העולם כולו תומך בנו, אלא אפילו המצרים (כמה פעמים כבר אמרו לי את זה: "איך אתה מתנגד למלחמה ואפילו המצרים תומכים?"), או אפילו סעודיה (זו המדינה המתונה החדשה עליה כתב דורי גולד, שגריר ישראל לארה"ב לשעבר, את הספר "ממלכת האיבה") ‏ ובנוסף לכל אלו, זו גם מלחמה שנתמכת על ידי הפלסטינים עצמם. ובמיוחד הפלסטינים בעזה.

> איך התקשורת הישראלית מוחקת את החיים בעזה ממציאות חיינו

ילד פלסטיני פצוע שוכב בבית החולים שיפא בעזה, 30 ליולי, 2014. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

במהלך שלושת השבועות האחרונים, התקשורת הישראלית עטה על כל דיווח – שלא להגיד המציאה חלק מהם – שנוגע לעובדה שבעצם אנחנו נלחמים למען הפלסטינים ברצועת עזה הנמצאים במצור תחת… חמאס.

כל דיווח על הפגנה נגד חמאס, גם אם לא היה מעולם, קיבל כותרת ראשית. כל אסטרטגיית ההסברה (כלפי חוץ, כלפי פנים, וכלפי המצפון שלנו) שבעצם חמאס בונה מנהרות במקום לבנות בתי ספר לילדים הפלסטינים שלחינוכם אנחנו בישראל כה דואגים – קיבל הדגשה. ההסבר על השימוש של חמאס בנשים וילדים כמגן אנושי, שבצורה מובלעת בעצם אמר "הנשים והילדים הפלסטינים יקרים לנו הרבה יותר מאשר הם יקרים לחמאס", קיבל אצלנו העדפה מתקנת.

יש משהו מאוד קולוניאליסטי בקו ההסברה הזה. אנחנו, שוב פעם, צריכים להציל את הנשים הפלסטיניות מהפלסטינים הרעים, את הילדים הפלסטינים מהפלסטינים המרושעים, את החינוך הפלסטיני מהפלסטינים הבורים, ואת סדר העדיפויות הפלסטיני – המעדיף להשקיע יותר בביטחון ובנשק מאשר בחינוך ורווחה  גם אותו אנחנו צריכים להציל מהפלסטינים עצמם‏.

הקו ההסברתי הזה הוא לא רק מביך, אלא גם בעיקר מגמתי ושקרי. הוא נועד על מנת לשטוף לאזרחי ישראל את המוח, ולפמפם להם שוב ושוב, שהמלחמה הזו היא גם מלחמת אין-ברירה וגם מלחמה צודקת ומוסרית, ושבעצם אנחנו מצילים את הפלסטינים מעצמם. בינתיים, אנחנו מרחיקים כל אפשרות שמישהו, אי פעם, יצליח להציל אותנו מעצמנו.