ישראל הפכה את עיר הולדתי ל"גוש 76". עכשיו אני צריכה לנטוש אותה

כבר לא אנשים עם בתים, היסטוריה או עתיד, אלא קואורדינטות במנגנון של הרס. נער פלסטיני עם הצו לפינוי בני סוהילה ועבסאן, ב-19 במאי 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

אנחנו באל-פוח'ארי, העיירה שלי בדרום רצועת עזה, ידענו שהרגע הזה יגיע מאז אפריל השנה, כאשר הצבא הישראלי התחיל לפנות ולשטח באופן שיטתי את המרחב שבין ח'אן יונס לרפיח כדי ליצור את מה שהם מכנים "ציר מורג". ב-19 במאי הצו הגיע. בתנועה אחת על המקלדת, דובר הצבא הישראלי אביחי אדרעי הפשיט את עיר הולדתנו משמה, וצמצם קהילה חקלאית תוססת של 7,000 איש למספר על הגריד הצבאי, "גוש 76".

>> להרוס כדי שלא יוכלו לחזור: חיילים מספרים איך שיטחו את עזה

העיירה שלנו, שבעבר שקקה חיים ונשאה דורות של זיכרונות, הפכה לעיסה אחת יחד עם העיר ח'אן יונס והעיירות הסמוכות בני סוהילה ועבסאן, חלק מ"אזור לחימה מסוכן". נאמר לנו לברוח מערבה, שכן הצבא מתכונן להוביל "מתקפה חסרת תקדים" על "ארגוני טרור" הנמצאים לכאורה באזור.

אל תתבלבלו. השִיוּם המחודש הזה – הפעם השנייה שאל-פוח'ארי קיבלה צווי פינוי במהלך המלחמה – אינו סתם הליך מנהלתי; זהו מהלך של דה-הומניזציה. זו דרך לומר לנו: "אתם כבר לא אנשים עם בתים, היסטוריה או עתיד, אלא קואורדינטות במנגנון של הרס".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ששת השבועות האחרונים לוו בהפגזות טנקים ללא הרף, תקיפות אוויריות וצופרי אמבולנסים המעבירים פצועים לבית החולים האירופי הסמוך. כ-80% מהאנשים באזור שלנו כבר נמלטו לאל-מוואסי, מה שמכונה "אזור בטוח", שם, לפני ימים ספורים, הכוחות הישראליים הרגו 25 פלסטינים עקורים בבתים ובאוהלים שלהם.

עד אתמול בבוקר, המשפחה שלי קיוותה להישאר באל-פוח'ארי ולנסות לשמר מראית עין כלשהי של חיים נורמליים. אבל אחרי שמתקפה אווירית פגעה בבית ספר ליד הבית שלנו, החלטנו לעזוב לבית דודתי במחנה הפליטים ח'אן יונס, מערבית לעיר.

80% מהשכנים כבר עזבו. פלסטינים נוטשים את ח'אן יונס, ב-21 במאי 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

אחי, מוחמד, ממשיך לספק עזרה לוגיסטית לארגון "רופאים ללא גבולות" בבית החולים נאסר במערב ח'אן יונס. לצד עבודתי העיתונאית, מדי שבוע אני מבלה כמה ימים בהוראה של תלמידים הנאספים במקבץ אוהלים במערב ח'אן יונס, המשמש כבית ספר זמני.

לפני המלחמה, עברתי כמורה למדעים במשרה מלאה וכעיתונאית במשרה חלקית. עכשיו העיתונות תופסת את רוב הזמן שלי, אך אני מנסה ללמד כמה שאפשר בתנאים האלה. באמצעות תוכנית לימודים שמפעילה "בניית ברית מחודשת" (Rebuilding Alliance), עמותה שמרכזה בארה"ב, אני עובדת עם ילדים שהפסידו כבר שנתיים בבית ספר, אבל שמרו על תשוקתם ללמוד. רבים מהם מגיעים לכיתה רעבים וצמאים. כמה מהם איבדו הורים, אחים ואחיות או חברים. הבקרים שלהם אינם מתחילים עם שיעורי בית, אלא בחיפוש אחרי מזון ומים נקיים.

כמה מהתלמידים סיפרו לי באופן גלוי איך המצב משפיע על הלימוד שלהם. "אני לא מבין את החומר המדעי כי אני רעב", אמר לי אחד מהם לאחרונה. אחר הסביר: "אני עייף. אני בא לכאן לנוח, לשאוף אוויר".

הוראה של ילדים רעבים, מותשים, בעודם יושבים על החול הלוהט באוהלים רותחים, ללא שולחנות, כיסאות או ציוד מתאים – שמה ללעג את עצם המושג "חינוך". אבל אני ממשיכה, כי השאיפה שלהם ללמוד היא סוג של התנגדות, כמו גם ההוראה שלי.

ללמוד בישיבה על החול הלוהט. רווידה עאמר מלמדת באוהל, במאי 2025 (צילום באדיבות רווידה עאמר)

בית החולים היה למטרה

יום שלישי שעבר, 13 במאי, החל באופן שגרתי, עד כמה שהימים יכולים להיות שגרתיים במציאות הבלתי אפשרית הזו. הארכתי את שעות ההוראה שלי כדי לפנות זמן לניתוח הדחוף של אימי בחוט השדרה שנועד לבוקר המחרת. בני משפחתי ואני עמדנו ללוות אותה עם שחר לבית החולים האירופי כדי שתתכונן לניתוח.

מעט אחרי שש בערב, כאשר אחותי אינס ואני ישבנו זו מול זו על המיטות שלנו, פיצוצים מחרישי אוזניים הרעידו לפתע את השכונה שלנו. רצתי למיטה שלה וחיבקתי אותה חזק, ושתינו צרחנו ללא שליטה. אימי קראה לעזרה מחדרה ורצנו אליה, בעודנו מתקשרים באופן נואש לאבינו ולאחינו מוחמד, אף שידענו כי הוא נמצא בעבודה שלו. ההפצצה התמשכה דקות ארוכות, מבהילות. היינו בטוחות שהבית שלנו יקרוס עלינו.

הפיצוצים האלה, כך למדנו מאוחר יותר, היו של פצצות חודרות בונקרים, ארבע מהן נחתו ליד אל-פוח'ארי. כשההפצצות חדלו, נחלצנו מביתנו ומצאנו בחוץ כאוס: שכנים מבוהלים רצים ברחובות מעלי עשן, נחנקים מהאוויר הרעיל. "ההפצצה היא בבית החולים האירופי", מישהו צעק, רק 300 מטר מהבית שלנו.

הפניקה רק גברה אחרי שנודע לנו שישראל טוענת שהמטרה היתה מנהיג חמאס מוחמד סינוואר, ושהמתקפה נמשכת. הפצצות הרסו את חצר בית החולים וכניסה לבית מגורים סמוך, והרגו 28 בני אדם. בערך 20 איש נקברו מתחת לבית משפחת אל-אפגאני שקרס.

אחי, שלא הצליח להשיג אותנו משום שמערכת התקשורת נפלה, חזר במרוצה הביתה, משוכנע שהשכונה שלנו נמחקה. באותו לילה, ישבנו בביתנו בדממה של הלם קרב, אבל לכל הפחות היינו יחד.

למחרת בבוקר, הלכנו לבית החולים האירופי, לא ידענו אם הניתוח של אימי אכן יתקיים. לא הייתי מוכנה לאבדון שקידם את פנינו: מסדרונות גדושים עד אפס מקום בחולים, צוות רפואי המנווט בין ההריסות, ציוד חיוני שחרב. הנזק מההפצצה בערב הקודם היה גרוע ממה שדמיינתי.

הרס יותר גדול ממה ששיערתי. הכניסה לבית החולים האירופי בח'אן יונס אחרי ההפצצה, ב-14 במאי 2025 (צילום: חוסיין אבו ח'רייס / פלאש90)

כשהתברר שהניתוח בוטל, נשארנו בבית החולים עוד שעה וחצי, מכיוון שלא ידענו אם בטוח לנו לצאת. משום שחששנו שהמצב יידרדר ושנילכד בבית החולים, החלטנו לעזוב. בשערים מצאנו המון גדול ובתוכו שכנים שבאו לאמוד את הנזק, וגם אחותי ודודי שהגיע לעזור בעת הניתוח של אימי, שבוטל בינתיים.

כאשר התחלנו לצעוד חזרה הביתה, ראינו בולדוזר מפנה הריסות מההפצצה. כאשר חלפנו על פניו, הרגשתי לפתע לא בנוח, ואמרתי לאימי ולאחי לפנות לנתיב אחר. חמש דקות מאוחר יותר, שמענו שני פיצוצים בזה אחר זה מכיוון בית החולים. הסתובבנו לאחור וראינו אנשי צוות רפואי נסים במהרה מהמקום. הם אמרו שהצבא הישראלי פגע בבולדוזר שזה עתה חלפנו על פניו.

מאז 13 במאי, חיינו במצב מתמיד של פחד וחרדה. רחובות השכונה שלנו התמלאו בהריסות. אפילו הסופרמרקט המקומי נפגע. בעוד מבצע "מרכבות גדעון" התקדם בסמוך לנו, עקבנו באדיקות אחרי ההתפתחויות, שכן אנחנו יודעים שגם מחוץ לאל-פוח'ארי לא נהיה בטוחים. אין ספק שאלה הימים הגרועים ביותר במלחמה, ואין לנו מושג אילו זוועות צופן לנו המחר.

רווידה עאמר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: מירון רפופורט