ישראל הורסת את מחנות הפליטים בגדה המערבית. יומן מצולם

המבצע הצבאי הישראלי הגדול ביותר בגדה המערבית מאז האינתיפאדה השנייה. חיילים ישראלים מגרשים פלסטינים בדרך עפר שחוצה את מחנה הפליטים נור שמס, ב-10 בפברואר 2025 (צילום: והאג' בני מפלח)

ב-21 בינואר, יומיים אחרי שהפסקת האש בעזה נכנסה לתוקף, ישראל פתחה במבצע צבאי גדול בגדה המערבית. המבצע, שכונה "חומת ברזל", התרחב בהמשך לשלושה מחנות פליטים נוספים בצפון הגדה: טולכרם, נור שמס ואל-פארעה.

פלישות אלה, שקיבלו חיזוק בהפצצות מהאוויר, מכוונות לדכא את ההתנגדות המזוינת הפלסטינית, שהתחזקה במחנות הפליטים בשנים האחרונות. אבל הכוחות הישראליים גם גרמו להרס עצום של תשתיות אזרחיות – החריבו כבישים, שיטחו שכונות מגורים שלמות, ועקרו מבתיהם 40 אלף אנשים. גם מבחינת העוצמה וגם מבחינת ההיקף, מדובר במבצע הצבאי הישראלי הגדול ביותר בגדה המערבית מאז האינתיפאדה השנייה.

>> "לא דמיינו שיתרחש בג'נין דבר דומה לזה שבעזה במהירות כזו"

בשלושת השבועות האחרונים, בישראל טוענים כי הרגו 60 חמושים פלסטינים. בזמן הזה, הצבא הישראלי הרג כמה אזרחים, בהם ילדה בת שנתיים ליד ג'נין; שתי נשים בתחילת שנות ה-20 לחייהן במחנה נור שמס, שאחת מהן היתה בחודש השמיני להריונה; וילד בן 10 במחנה טולכרם.

הילד, סדאם חוסיין איאד רג'אב, הגיע מהכפר א-לַבַּד לבקר קרובי משפחה במחנה טולכרם ב-28 בינואר, כשחייל ישראלי ירה בו בבטנו. "סדאם עמד מול הבית כשנערכנו לתפילה", אמר אביו איאד למגזין 972+. "לא היו במקום כלי רכב צבאיים, צלפים או לוחמי התנגדות. הוא יצא החוצה לפני כדי לדבר עם אימו. עשרים שניות לאחר מכן, שמעתי אותו צועק".

הרס עצום של תשתיות אזרחיות. חיילים ישראלים ברחובות מחנה הפליטים טולכרם, ב-6 בפברואר 2025 (צילום: והאג' בני מפלח)

כלי רכב צבאיים ברחובות מחנה הפליטים טולכרם במהלך פשיטה בגדה המערבית, ב-6 בפברואר 2025 (צילום: והאג' בני מפלח)

בגלל תאונת עבודה שהתרחשה לפני שנתיים והותירה אותו עם מוגבלות, איאד לא הצליח להגיע לבנו במהירות. "לקח לי זמן מה להביא אותו לבית החולים", הוא מספר. שבוע וחצי לאחר מכן, סדאם מת מפצעיו. "אחרי שנפצעתי, ראיתי בו הגבר של הבית", אמר איאד. "הוא עזר לי בכל דבר – מללכת לבית חולים ועד להגיע למסגד. שאלוהים ירחם עליו".

מאז שישראל הרחיבה את המבצע למחנה הפליטים טולכרם ב-27 בינואר, ורוב תושביו נאלצו לעזוב את בתיהם. הם מפוזרים כיום בין בתים של קרובי משפחה, בתי ספר ומתקנים ציבוריים, ונסמכים על תמיכה מהרשויות המקומיות ומהכפרים הסמוכים.

אחמד אל-דוש, שעובד במשרד החינוך בטולכרם, הוא בעל צרכים מיוחדים ונדרש לכיסא גלגלים כדי להתנייד. הרס התשתיות במחנה מקשה עליו מאוד לעזוב את האזור. "ארבעה צעירים היו צריכים לשאת אותי בכיסא הגלגלים שלי כדי שאוכל לצאת", הוא אומר למגזין 972+.

הוא ומשפחתו מצאו מקלט במרכז התרבות בטולכרם, לצד 50 עקורים נוספים מכל הגילים. החלל מחולק לשלושה חלקים: אזור לאספקת מזון, אזור לנשים וילדים ואזור לגברים. בעוד המשפחות מנסות להסתגל למציאות החדשה, ליבן נותר במחנה – שם רבים מהבתים הם כעת גל הריסות. אל-דוש נאלץ לעזוב מאחור את הציפורים והחתול שלו. "אני בטוח שלא אמצא אותם בחיים. אני חושב עליהם בזמן כל ארוחה שאני אוכל כאן", הוא אומר.

יותר מ-20 אלף איש נעקרו מבתיהם רק במחנה הפליטים ג'נין. חלקם סיכנו את חייהם במהלך השבוע האחרון כדי לנסות להגיע לבתים ולאסוף קצת חפצים שהותירו מאחור, כמו בגדים, מזון ומסמכים חשובים, בעוד הפעילות הצבאית נמשכת במחנה. חלקם הצליחו, ואחרים עוכבו על ידי חיילים ומיטלטליהם הוחרמו. הצבא אף ירה לכיוונם של כמה מהם.

התמונות כאן מאפשרות הצצה להרס של חלק משכונות הקצה במחנות הנצורים. התושבים מדווחים שבעומק המחנה ההרס אף גדול יותר. הסיפורים ממשיכים להצטבר, והכיבוש הישראלי ממשיך לעקור פלסטינים ממקומם, ולהותיר אחריו כאב אינסופי.

והאג' בני מופלה הוא צלם מהכפר ביתא שבגדה המערבית, וחבר בקולקטיב אקטיבסטילס. הוא עוסק שנים בתיעוד הפגנות בכפר שלו נגד הכיבוש הישראלי. עבודותיו פורסמו במגוון כלי תקשורת ותערוכות ברחבי העולם, כולל תערוכת יחיד במוזיאון WORM ברוטרדם, הולנד. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס