ישראל איבדה את ביטחונה העצמי. עליית שיח הבגידה היא ביטוי לכך

לפי תומכי נתניהו, במקרה הרע השמאל תיאם את 7 באוקטובר עם חמאס, במקרה הטוב היא רק סייע לו. הפגנת ימין בכיכר הבימה בתל אביב, אפריל 2021 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

אחד המאפיינים הבולטים בשיח הפוליטי כיום בישראל הוא עיסוק ב"בגידה": הצבעה על בוגדים מבית ועל משתפי פעולה עם האויב.

דוברי הממשלה, מבנימין נתניהו ומטה, מצביעים על היועצת המשפטית, על הדיפ-סטייט, על ראשי הצבא והשב"כ שפרשו, ועל המפגינים נגד שינוי המשטר ובעד החזרת החטופים – כעל בוגדים. במקרה הרע, לטענתם, גורמים אלה פעלו בתיאום עם חמאס כדי לאפשר את מתקפת הדמים ב-7 באוקטובר; במקרה הטוב, הם סייעו לארגון לשרוד ובכך מנעו מישראל את "הניצחון המוחלט". מנגד, מתנגדי הממשלה תופסים את נתניהו ועוזריו כבוגדים – כסוכני אויב בעת מלחמה, שפעלו בשירות קטר וסייעו לחמאס.

>> זה לא רק "קטרגייט" אלא גם "טרנספר-גייט"

הוויכוח אינו על מדיניות, הוא אישי. האופוזיציה היהודית בכנסת לא הציגה בעבר ואינה מציגה גם כעת מדיניות חלופית. בחברות יציבות, דיון על בוגדים מבית מוגבל בדרך כלל לשוליים הקיצוניים. בישראל של היום, שיח הבגידה מאפיין את הזרם המרכזי בפוליטיקה ובתקשורת. הדיון הציבורי חריף, מתנהל בטונים גבוהים ורווי רגשות ולעיתים גם אלימות. הדיון בהוכחות לבגידה מצומצם, וגזר הדין קבוע מראש.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

שאלתי את הצ'ט מה אומר המחקר על חברה שמחפשת בוגדים מבית. לפי התשובה, מדובר בשתי תת-חברות חסרות ביטחון שהפכו לפרנואידיות וחשדניות. כל צד בוויכוח אוטם את עצמו לטיעונים שעלולים להפריך את גזר הדין שחרץ על בסיס רגשותיו הלוהטים. בקרב כל אחת משתי הקבוצות, נאמנות היא אמת מידה בלעדית, ולפיה נקבעת החברות בקולקטיב. הטלת ספק אסורה, והעונש על כך הוא הזרה – הפרשה החוצה מן הקבוצה ומן הקולקטיב הישראלי "הנכון".

חשיפת בוגדים היא גם טקס היטהרות, ולעיתים יכולות להיות לו תוצאות אלימות. אלימות מילולית או פיזית נתפסת כהכרחית כדי להגן על הזהות הקבוצתית ועל לכידותה. לבסוף, הצבעה על בוגדים שחדרו אל הבית הלאומי מייצרת תחושת סכנה ומחייבת דריכות מתמדת. השלטון מטפח תחושה זו, שכן מצב חירום מעניק לו סמכויות מופלגות ומכוחן מושעית הביקורת על תפקודו.

ההסבר שהוצע בצ'ט אינו רחוק מהמציאות. מתקפת חמאס ערערה את ביטחונה העצמי של החברה הישראלית, והיא עדיין לא התאוששה. ישראל יצאה למסע נקם והשמדה כדי להשיג "ניצחון מוחלט", אך אולצה להפסיק את האש בלחץ אמריקאי. הפסקת האש הותירה את חמאס מוחלש, אך כזה שחולק את השליטה ברצועה עם ישראל. ישראל המתוסכלת אינה מקבלת אישור מטראמפ לחדש את המלחמה; היא מגרה צבאית את חמאס בתקווה שייפול בפח, אך חמאס מבין את כוונותיה ונמנע מכך.

השאלה אם המחיר הנורא ששילמה ישראל היה כדאי מכרסמת בתודעה הציבורית. גילוי הדעת שפרסמו לאחרונה רבנים ופעילי ימין, הקוראים לבטל את הפסקת האש ולהתנחל ברצועת עזה, מבטא את חוסר הביטחון הזה. בפועל, ישראל חזרה לניהול העימות עם חמאס – אלא שכעת מעמדה הבינלאומי פגוע קשות. הרשות הפלסטינית קיבלה מעמד, אומנם שולי אבל מעמד, במנהל ברצועת עזה, על אפה ועל חמתה של ישראל. בעתיד יתברר באיזו מידה הניהול הבינלאומי יתיר לישראל לשלוט ברצועה תחת מעטה של סמכות ביטחונית.

המרכז-שמאל מתוסכל מכישלונו מול הימין. מודעה נגד נתניהו בפרשת קטרגייט בתל אביב, אפריל 2025 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

הצלחתה הצבאית של ישראל בהתמודדות עם חזבאללה והפגיעה באיראן לא השיבו לה את ביטחונה העצמי. מה גם שהמשטר בטהרן לא הופל, ופרויקט הגרעין לא חוסל במתקפה הצבאית. הכישלון דוחף את הממשלה למסע רדיפה אחר בוגדים מבית ולהטלת האשם בהם. זיהוי בוגדים במחנה הנגדי מסיט את האשמה מן הממשלה.

תסכול וחיפוש בוגדים הם גם נחלת האופוזיציה היהודית. היא אינה מצליחה לעצור את ההפיכה המשטרית. מיום ליום מתברר כי בג"ץ – המבצר בתודעת המרכז-שמאל – נפל. הדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית היא קריאת ייאוש של מי שנאחזים בשיירים של ממלכתיות שאבדה. אין עוד ציפיות גם ממוסד נשיא המדינה, שבעבר גילם את הממלכתיות הישראלית. כלי תקשורת המזוהים עם האופוזיציה נעים לכיוון השלטון משיקולי רייטינג ומתוך פחד ממשטר נתניהו, ומטפחים את תחושת הסכנה מאיראן או מחמאס.

תחושת החירום מועילה לבצר את משטרו הסמכותני של נתניהו. שיח הבגידה, שחברי האופוזיציה מפנים כלפי לשכתו, מבטא תסכול וכעס, לצד תקווה שאולי באמצעותו הם יחזרו לשלטון. העילית של אתמול מהמרת על בנט, שחיצונית נראה דומה לראשיה. בפועל, הוא חלק מהעילית החדשה של העליונות היהודית. האופוזיציה, כמובן, אינה נושאת באחריות לכישלונות המלחמה ואין לה חלק בהצלחות החלקיות שהושגו במהלכה, אך היא נושאת באחריות המלאה לכישלון המאבק בהפיכה המשטרית.

כפי שכתבנו כאן, מראשית המאה הנוכחית מתנהלת בישראל מלחמת אזרחים קרה בין שתי קבוצות ושתי אליטות: המיליטריזם הציוני מול העליונות היהודית. שורשיה של מלחמת האזרחים מצויים במתח הפנימי בציונות בין לאומיות אתנית לעקרונות ליברליים, ובסתירה שבין התבססותה של מדינת ישראל על אתניות יהודית מצד אחד לבין אימוץ יסודות דמוקרטיים-ליברליים מצד שני.

עד ראשית המאה הזו הצליחה ישראל, במאמץ רב, לנהל את הסתירה הזו. אבל הרחבת ההתנחלויות ומיסודן הכשילו זאת, שכן יצרו משטר אחד של עליונות יהודית בין הירדן לים התיכון. במציאות של שוויון דמוגרפי בין יהודים לערבים במרחב שבין הירדן לים, משטר של עליונות יהודית הוא הכרח קיומי בעיני מי שהקמת מדינה פלסטינית מעוררת אצלו חלחלה. הציונות המיליטריסטית של המרכז-שמאל אומנם התנגדה בעקביות לריבונות פלסטינית מלאה בשטחי 1967, תמכה בהרחבת התנחלויות וטיפחה מנגנונים של עליונות יהודית, אך בה בעת הסכימה עם העיקרון המופשט שלפיו משטר של עליונות יהודית לא יכול להיות דמוקרטי-ליברלי.

מחדלי האופוזיציה קידמו את ההפיכה המשטרית, והיא כמעט הוכרעה. האופוזיציה היהודית סירבה להבין מדוע משטר העליונות היהודית זקוק להפיכה משטרית כחלק מפרויקט של סיפוח, ניהול העימות והפיכת רצועת עזה לכלא. בדומה לנתניהו, היא טענה שאין פרטנר פלסטיני. האופוזיציה אומנם נאבקה נגד ההפיכה המשטרית, אך לא ידעה לחבר מאבק זה לסיפור רחב יותר.

ואז הגיעה המלחמה. המיליטריזם המושרש בקרב רוב המפגינים נגד ההפיכה המשטרית דחף אותם לתמוך בממשלה ובמלחמה, ולמעשה לסייע לביסוס העליונות היהודית. כניסתם של הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגדי אייזנקוט לממשלת נתניהו ביטאה זאת. שעת החירום סייעה לקואליציית העליונות היהודית להשתלט על המשטרה, על שב"כ ועל החינוך הממלכתי. לאחרונה היא גם נוגסת בפה מלא באקדמיה ובתרבות.

גם הימין מכיר שמטרות המלחמה לא הושגו. אירוע בשדרות למען התנחלות מחדש בעזה, דצמבר 2025 (צילום: אריק מרמור / פלאש90)

הדומיננטיות של אנשיה בצבא היבשה והמבנה הקהילתי של תומכיה הפכו למכפיל כוח בזמן המלחמה. עשרות אלפי הישראלים שהיגרו מישראל בשנתיים האחרונות תמכו כנראה במחאה, אך הבינו את מה שהנהגת האופוזיציה מתחילה להבין רק עכשיו, באיחור רב: קואליציית העליונות היהודית כמעט מנצחת במלחמת האזרחים. היא שולטת במוקדי הכוח והזהות.

מלחמת האזרחים מתנהלת בה בעת בשתי חזיתות: פנים-יהודית, בין אזרחים, ובין יהודים לפלסטינים, אולם הכול – גם האזרחים היהודים וגם הנתינים הפלסטינים – כפופים לאותו משטר של עליונות יהודית. בחסות המלחמה החמירו סוכנויות הממשלה את אמצעי הדיכוי כלפי פלסטינים אזרחי ישראל, האיצו הריסות בתים והשתלטות על אדמות במזרח ירושלים, יישמו ברחבי הגדה המערבית שיטות פעולה ששימשו אותן במלחמה בעזה, וסייעו למתנחלים לתקוף באלימות נתינים פלסטינים.

שיח הבגידה מבטא החרפה בשתי החזיתות של מלחמת האזרחים, ולא במקרה הוא מתעצם בשנת בחירות. האלימות המילולית גולשת לאלימות פיזית. אלימות קשה נגד פלסטינים בגדה המערבית מתבצעת בהשתתפות נציגי השלטון. תקיפת התלמידים מסח'נין בעמק המעיינות ותקיפות חוזרות ונשנות של נהגי אוטובוס ערבים מלמדות כי האלימות אינה נעצרת היכן שפעם עבר הקו הירוק. במקביל, נרשמים מופעים הולכים וגוברים של אלימות כלפי מפגינים יהודים.

על רקע זה, ההפגנה המשותפת ליהודים ולערבים בשבת שעברה היתה חתרנית. היא ערערה על היסוד האתני שמאפיין הן את המיליטריזם הציוני והן את העליונות היהודית, והציבה מולם חלופה של אזרחות משותפת. ככל ששותפות זו תהפוך מאירוע חד-פעמי למתמשכת ומושכת, כך יתעצם שיח הבגידה ומלחמת האזרחים תחריף עוד יותר.

האופוזיציה היהודית מתקשה לתמוך בפה מלא בחיבור בין סדר היום הפנים-ישראלי-יהודי לסדר היום הפלסטיני-ישראלי. חלקים בתוכה מבינים שחיבור כזה הוא צו השעה, אך הוא מנוגד למורשת ולזהות המכוננת של המרכז-שמאל. המרכז-שמאל היהודי לא התלהב מההפגנה המשותפת בתל אביב והתלונן על היעדר דגלי ישראל בה. גם כאשר אינו עוסק במיון מפלגות ערביות כפסולות או זכאיות לרוץ לכנסת, הוא מגמגם בעקביות ביחס לאפשרות לשתף מי מהן בקואליציה שיקים.

בעוד שיח הבגידה הרחב של הימין ממוקד, שיח הבגידה של המרכז-שמאל המכוון כלפי נתניהו ואנשיו חלקי וחסר. האופוזיציה היהודית מציעה להחליף את הפרזנטורים של העליונות היהודית – נתניהו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', אך לא את המדיניות. היא חוששת להציע חלופה כוללת המבוססת על אזרחות שוויונית לכלל הישראלים, ובכך מביסה את עצמה.