קל לסגור את תיקי החקירה כשקורבנות אלימות השלטון הם יוסף ומוחמד
אחד הותקף על ידי שוטרים בגינה ציבורית, חושמל, הושפל ונדרף לאחר שהתלונן. השני נורה למוות בגב על ידי קצין בצבא. צעירים אתיופים ופלסטינים מתמודדים עם מציאות אחרת מזו של יהודים לבנים והם מתעקשים לצעוק את זה
בשני ליולי 2014 מת יוסף סלמסה. בשלישי ליולי 2015 מת מוחמד האני אלכסבה.
יוסף היה בן 22 במותו, ומוחמד בן 17. הם לא הכירו אחד את השני, הם לא מתו באותן נסיבות, אבל הסיבה שהצדק בעניינם לא יצא לאור מגיעה באופן ישיר משרשרת המזון הגזענית במדינת ישראל. זהו הרישיון להרוג, רישיון שמכשיר את המוות הבא של צעיר מהעדה האתיופית ואת המוות הבא של צעיר פלסטיני.
יוסף סלמסה הוא אחד מהסמלים המרכזיים של מאבק העדה האתיופית כיום ומשפחתו היא גם ממובילות המחאה. יוסף נעצר באלימות כה רבה, תוך שימוש בטייזר, עד שמשפחתו נאלצה לפנותו לבית חולים לאחר מכן. אחרי מעצרו הוא הושאר כבול באזיקים מחוץ לתחנת המשטרה בזכרון יעקב, ובעקבות תלונתו למחלקה לחקירות שוטרים על המעצר סבל מהתנכלויות ואיומים, בין השאר בביקורים של שוטרים בביתו שהעידו כי יבואו אליו כל שעה לחפש אותו. בכתבה באתר "המקום הכי חם בגיהנום" סיפרה משפחת סלמסה שלאחר תקיפתו והמעצר הטראומטי יוסף היה שרוי בדיכאון עמוק. ההשפלה גרמה ליוסף להסתגר בחדרו, להפסיק לראות חברים ולא ללכת לעבוד.
> כך הופכת המדינה פעילים נגד הכיבוש למתנגדי משטר
כעבור מספר חודשים אותרה גופתו של יוסף במחצבה בבנימינה, לאחר שנחשב כנעדר במשך כמה ימים. לפי הדו"ח הפתולוגי לא ברור אם שם קץ לחייו או שמת בנסיבות אחרות. יותר מחצי שנה לאחר מותו של יוסף, קיבלה משפחתו את דו"ח מהמכון הפתולוגי. בראיון עם בנצ'מלק (אילנית) מששה סלמסה, אחותו של יוסף, היא מספרת כי "בדוח הפתולוגי כתובים הרבה דברים, יש הרבה פרשנויות שחסרים בהם הרבה מאוד מרכיבים, אבל בשורה התחתונה לא כתובה שם סיבת המוות". המשפחה טוענת כי יוסף לא היה לבד במחצבה ושעל גופתו נמצאו חתכים. הפלאפון של יוסף החוזר למשפחתו אחרי שנמחקו ממנו פירוט שיחות וסמסים. סכין שנמצאה במקום מותו מעולם לא הגיעה לפתולוג לצורך בדיקת ד.נ.א ובחוות דעתו הוא מזכיר חתך בצוואר, כותב שהפצע נגרם מחפץ חד, בעל לפחות שפה אחת מושחזת, "כגון להב סכין או כל עצם עם קצה יחסית חד".
על אף שמח"ש קבעה בחודש פברואר האחרון כי השוטרים ככל הנראה שיקרו בדו"חות החקירה שלהם בנוגע לשימוש בטייזר, ועל אף שקיימת הקלטה שבה ברור כשמש כי יוסף לא הוזהר ולא תקף אף אחד לפני השימוש בטייזר, הוחלט שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד השוטרים. על אף כל סימני השאלה שעולים מהדו"ח הפתולוגי, אין גם חקירה משטרתית בדבר מותו המסתורי.
מוחמד אלכסבה ממחנה הפליטים קלנדיה נורה בגבו ובראשו לאחר שיידה סלע לעבר מכוניתו של מפקד החטיבה באזור, אלוף משנה ישראל שומר. לפי הדיווח הצבאי לאחר שהג'יפ הצבאי נרגם באבנים, הקצין יצא מהרכב, כיוון וירה בנער. על אף שבתיעוד מצלמת האבטחה לא נראה כי החיילים מותקפים באבנים בזמן הירי, ועולה שמוחמד כבר ברח בשלב זה והיה בגבו לרכב הצבאי, הוא נורה בגבו ובראשו. בצבא אמרו כי בוצע נוהל מעצר חשוד בהתאם לנהלים, אך מכיוון שמוחמד נורה בגבו ולא ברגליו לא מדובר בטיעון אמין במיוחד. מוחמד לא קיבל טיפול רפואי מצד הצבא ונותר לשכב על הרצפה.
אני בטוחה שיהיו כאלו שיתקוממו על ההשוואה בין שני הצעירים, אבל בעיניי בדיכוי שלהם יש הרבה מן הדימיון, ואולי אם היו בחיים יכלו להיות אחים למאבק. במותם הזכירו לנו שוב מה חוזקה של מערכת שמחפה על עצמה.
> הפגנת המחאה של יוצאי אתיופיה בתל אביב נגד אלימות משטרתית
עוד באותו יום בו מת מוחמד הוציא מפקד פיקוד מרכז הצהרת תמיכה וגיבוי באל"מ שומר והפרקליט הצבאי הראשי הודיע בחודש אפריל על סגירת התיק. השוטרים שתקפו את יוסף עדיין משרתים במשטרת ישראל ובסוף חודש מרץ מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך החליט כי אין מקום לנקוט צעדים מנהליים או פיקודיים נגדם. כך הצבא המוסרי בעולם והמשטרה המוסרית בעולם משמרים את מעמדם, כדי שלרגע לא נמתח ביקורת או נטיל ספק. הכל לפי הנהלים, או כפי שאמרה דוברת המשטרה, מירב יוסף, בתחקיר על מותו של יוסף סלמסה בתוכנית "המערכת": "אני חושבת שחלק מהבעיה זה שלשבת באולפן מואר בשקט ובנחת ולשפוט סיטואציה שבה יש לשוטר שתי שניות לאירוע שבו הוא מרגיש מאוים – זאת חלק מהבעיה".
הצעקה המשותפת
הבנתן? סתמו. ומי אתם שתגישו בכלל תלונה למח"ש או למצ"ח? אז מה אם המשפחות רוצות תשובות, רוצות צדק, רוצות לשנות המציאות החרא שהן חיות בה, רוצות להבהיר שיש ערך לחיי אדם גם אם הוא לא לבן וגם אם הוא לא יהודי.
ואם תפגינו כדי שהצדק ייצא לאור, אז בישראל תגידו תודה אם לא תצאו עם חבורות ומעצרים, ובשטחים תגידו תודה אם תצאו מהפגנה חיים ושלמים, או לא במעצר חודשים או שנים. ראיתי את בני הנוער האתיופים שיצאו להפגין השבוע, וראיתי את בני הנוער הפלסטינים שמפגינים, והייאוש בעיניים הוא אותו ייאוש, כמו גם הפחד ופריקת התסכול דרך ההפגנה, דרך הצעקות.
הם לא ייסעו עכשיו לסאמר סקול בארה"ב. הם פה נלחמים על החיים שלהם, מעידים על עצמם שאין להם מה להפסיד. הם לא יכולים להסתובב כמוני בלי תעודת זהות בכיס כל הזמן. הם לא גדלים בסביבה שאני גדלתי בה, שבה לא היה לי שום מפגש עם שוטר עד שקיבלתי דו"ח תנועה בגיל 17. מי שלא חווה את ההרגשה שהוא תחת שיטור ופיקוח כל היום וכל הלילה, כנראה שלא יכול להבין את הפחד, הכעס וההשפלה מרשויות החוק, וגם אני לא מתיימרת לעשות זאת.
יותר פשוט לדרוך על זכויותיהם של אתיופים ופלסטינים, בדיוק כמו שהמוות שלהם הוא עוד מספר בסטטיסטיקה, לא קיום בפני עצמו. אלה לא מקרים שהיו קורים ליהודי לבן, בין אם הוא מתנחל שזורק אבנים על הצבא כמו מוחמד ובין אם הוא צעיר שגר בצפון תל אביב ורק יושב בגינה ציבורית כמו יוסף.
כואב לי על מותם של שניהם, שהיה מיותר ויכול היה להמנע. אלמלא היה כיבוש, אלמלא היה שיטור יתר בשכונות מוחלשות ונגד אתיופים, וכמובן אלמלא מדינת ישראל הייתה מדינה כל כך גזענית. לו רק יכלו לחיות את חייהם, לחלום את החלומות שלהם לעתיד, ולבלות עם החברים והמשפחה במקום לחוות את מה שחוו, שהביא בסופו של דבר למותם, כל אחד בהתאם לנסיבות המקרה ולנסיבות חייו.
תיק החקירה של יוסף סלמסה במחלקה לחקירות שוטרים סגור, וגם התיק המשטרתי על מותו. כך גם תיק החקירה של מוחמד אלכסבה במצ"ח. גם הדרך לצדק עבורם כמעט וסגורה. אבל אם יש פתח קטן של תקווה לצדק עבור כל נפגעי האלימות הממסדית והמשטרתית היא לא בהפרדה בין המאבקים על החיים עצמם, אלא במאבק משותף על פניה של המדינה הדפוקה הזאת.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן