newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יומן הריסות: חודש בנכבה המתמשכת

במסע בין הריסות בתים עברנו בכפרים בגדה ובנגב, בסילוואן ובטירה. לעתים המשפחה נזרקה לרחוב, ולעתים נאלצה להצטופף במערה חשוכה או בבית קרובים. לכל המקרים שוברי הלב האלה מכנה משותף אחד: הגבלה מכוונת ושיטתית של ההתיישבות הערבית, לצד הרחבת זו היהודית

מאת:
השאירו תגובה
א א א

יום ראשון. הטלפון שלי רטט, העיר אותי משינה. זה באסל. "הורסים פה, הם… בוא מהר, חייב לנתק", אמר. ברקע שמעתי צעקות. "מה?" אמרתי, אבל השיחה נותקה. הזדקפתי במיטה. דממה של שבע בבוקר בחדר. התארגנתי מהר, בלי לאכול כלום, ויצאתי מהבית. חישבתי: שעה נסיעה.

ככה התחיל המסע. יומיים הסתובבנו, אני ורחלי – צלמת ושותפה לכתבה, נסענו בין הנהר לים, פגשנו אנשים שביתם נהרס בחודש האחרון. מעט מאוד נכתב על כך בעברית. כמעט כלום.

הריסות באל-זרנוג (צילום: רחל שור)

הריסות באל-זרנוג (צילום: רחל שור)

בכניסה לכפר של באסל עמדו עשרות שוטרי מג"ב. לצדם כמה תושבים, מקובצים. באסל החזיק מצלמה. שוטר השליך רימון הלם, לפלס דרך. הרימון התנפץ ליד ילדה, שקיפצה ואחזה באוזנה השמאלית. באסל נרתע לאחור, קלט אותי פתאום, ונופף.

הכרנו לפני שנה, אני ובאסל, כשסיים ללמוד משפטים. בזמנו חיפש משרה. היום סיפר לי בהיסוס שהתחיל לעבוד בתחנת דלק מקומית, של משאבה אחת, ליד הבית. הוא בן גילי, גר בתוואני, יישוב קטן סמוך לחברון. שם נפגשנו היום. שם הצבא הרס מבנה של חקלאי מקומי.

באסל אמר: "איפה אתה? עד שבאת הרסו כבר. זה, כל המבצע הזה, כדי להרוס דיר של חקלאי. הדיר שווה כמה אלפי שקלים. המבצע בטח עלה לכם, יעני, לישראל, עשרות אלפי שקלים".

בינתיים החיילים כבר עזבו. הלכנו לחקלאי שהרסו לו את הדיר. הפנים שלו היו אדומות, קפוצות מזעם. באסל הכיר אותו, אמר לו שלום. שאלתי: "מה קרה?" אבל הוא לא ענה לי. לא הביט בי. הסתכל רק על באסל, ואמר: "תגיד לו, שהם הרסו את הדיר של הכבשים שלי. בשיא החום. תגיד לו, 50 כבשים יש לי. תגיד לו – אין כאן איך לבנות, כי אין תוכנית מתאר מספיקה. תגיד לו, הצבא רוצה להוציא אותנו מכאן, והורס לנו הכל".

תוואני, יישוב פלסטיני בשטחי C (צילום: רחל שור)

"הצבא רוצה להוציא אותנו מכאן והורס לנו הכל". תוואני, יישוב פלסטיני בשטחי C (צילום: רחל שור)

תוכניות מתאר קובעות איפה אפשר לבנות ואיך. בתוואני, יישוב פלסטיני בשטחי C, המינהל האזרחי – גוף צבאי – הוא זה שאחראי על הכנת תוכניות המתאר. "התוכנית תוכננה מראש כדי לחנוק אותנו, היא מאפשרת לבנות רק על 82 דונם", אומר באסל.

לתושבים אדמה רבה בבעלותם, פנויה, כמו זו שעליה בנה החקלאי – אבל אין תוכנית מתאר שמייעדת אותה לבנייה, ולכן כל מה שיקימו עליה המינהל האזרחי יהרוס. כך קרה היום. כך קורה כל הזמן.

"הרסו שבעה בתים, והרסו אותנו"

שעה חולפת. אנחנו בתוך ג'יפ, נוסעים לכפר אחר, להרס אחר, על דרך לא סלולה. "תדליק מזגן מאחורה, חם מוות", באסל אומר לנסר שנוהג. נסר איש עדין, אב לשלושה, שכמו באסל מקדיש את חייו לתיעוד הרס בתי קהילתו. היתה לי בחילה מאירועי הבוקר, או מהנסיעה הקופצנית, והאנרגיות במכונית היו נמוכות.

"שמעו בדיחה," נסר ניסה להקליל, "היה אחד, ירדני, מסכן כזה. קראו לו סלאמה. קצין צבא תפס אותו. כיוון אליו נשק, וצעק: אתה אתנו או עם האחרים? סלאמה נבהל: אתכם! אתכם! אני אתכם! והקצין אמר: אבל אנחנו האחרים". זה עזר. כולם גיחכו.

הדרך תלולה והררית. חול לבן מתעופף לכל עבר, מכסה שיחים צהובים. מסביב מדבר גדול. על ראשו של הר מבצבץ יישוב קטן. ח'רבה אל-מרכז שמו. "הרסו פה שבעה בתים ב-3 ביוני". נסר מצביע על זוג אנשים שמתקדמים לעברנו. אבא וילד קטן, שהולך יחף.

"לא כואב לך, יחף?" אני שואל את הילד, לשבור את הקרח, אבל הוא נצמד לאביו, אוחז בחולצתו. "זה מוחמד, הוא ביישן. בן זקונים. מפונק כזה", ח'אלד, האבא, מחייך.

אנחנו חולפים על פני שבעה בתים הרוסים. לידם מונחים כמה מזרונים. "בואו", ח'אלד ממלמל, מוביל אותנו אל תוך מערת אבן מתחת לאדמה, מעין חדר אירוח. מהתקרה, דרך עיגול קטן, חודרות כמה קרני שמש קלושות. העיניים שלי מתרגלות לחשיכה. על הרצפה יושבת אישה. שמה אוסמהאן, אשתו של ח'אלד.

אוסמהאן מח'רבה אל-מרכז, במערה שבה חיה המשפחה (צילום: רחל שור)

"20 שנה גרנו בבית, פתאום באו להרוס". אוסמהאן מח'רבה אל-מרכז, במערה שבה חיה המשפחה (צילום: רחל שור)

"המינהל האזרחי הרס פה שבעה בתים והרס אותנו" היא אומרת. "אנחנו שבע משפחות, 25 ילדים, שמאז ישנים על מזרונים בחוץ. מגביהים אותם כדי להישמר מעקרבים. וחם, חם – חם מוות. גיהנום. הילדים משתגעים, קמים מוקדם מהשמש, וזה… זה 20 שנה שגרנו בבית שלנו. 20. פתאום הם באו להרוס".

"למה דווקא עכשיו?" אני שואל. "לא יודע", ח'אלד עונה. "מבחינתם הכל כאן לא חוקי. מסרבים להכין לנו תוכנית מתאר". מוחמד בנו מסתתר מאחורי סלע במערה. רק את העיניים שלו אני רואה, גדולות וקשובות. הוא מביט בי.

אוסמהאן אומרת "יש עמותה בשם רגבים. כל יום מעלה רחפן, לבדוק אם בנינו משהו חדש, ואז שולחת את התמונות למינהל האזרחי – שיהרסו. אבל עכשיו באו, והרסו לנו גם את כל הבתים הישנים".

נכנסתי לאתר של עמותת רגבים. הם כותבים: "אנחנו מקדמים סדר יום יהודי וציוני למדינת ישראל בהיבטי קרקע וסביבה". בנוסף, העמותה מתגאה ביחידת הרחפנים שלה, שלפי אתר העמותה משדרגת את יכולות התיעוד ומונעת את סיכון חייהם של פקחי הארגון.

"ככה זה", ח'אלד ממשיך, "אף שנולדתי כאן, במערה הזאת, וגם אבא שלי פה, מלפני 1967 – הכל מבחינתם לא חוקי". ואז הוא עוצר. "בוא מותק, בוא חמוד", אבל מוחמד לא בא.

"אני אוהבת להיות לבד, עם המשפחה שלי, ועכשיו נעלמה האינטימיות הזאת", אוסמהאן ממשיכה. אבל אני מביט במוחמד. "יש פה בית-ספר?" אני שואל אותה. "כן, לא רחוק", היא עונה. "ואת למדת שם?" היא צוחקת. "אם הייתי לומדת נראה לך שהייתי כאן, עם העיזים?"

מוחמד מתקרב אל אמו. לוחש משהו באוזנה. היא מלטפת אותו. חמוד שלי. ואז אומרת לי: ממך הוא מפחד.

"כשבאו להרוס", היא מסבירה, "זו היתה טראומה עבורו. פעם ראשונה שפגש ישראלים. מאז, השפתיים שלו זזות בלילה, מהר. יש לו סיוטים. והוא קם רטוב. עושה פיפי על עצמו. הוא מפחד כי אתה ישראלי".

ח'אלד ליד הריסות ביתו בח'רבה אל-מרכז (צילום: רחל שור)

"הכל מבחינתם לא חוקי". ח'אלד ליד הריסות ביתו בח'רבה אל-מרכז (צילום: רחל שור)

בדרך חזרה, באוטו, אמרתי לנסר: "אולי לא הכינו להם תוכנית מתאר כי הם רחוקים מדי? כי הם גרים באמצע המדבר?". הוא הניד בראשו לשלילה, והצביע על גבעה סמוכה.

"שם מצפה יאיר, רואה? ושם, ממול, נוף נשר. שתי התנחלויות עם מיקום דומה לזה. להם יש קווי מים, חשמל ודרכי אספלט, ולא הורסים להם. זו לא סוגייה תכנונית, אלא אתנית".

וזה נכון. נסר צודק. בשטחי C, שבהם ישראל אחראית על תכנון ובנייה, יש עוד 164 כפרים פלסטינים כאלה כמו ח'רבה אל-מרכז, בלי שירותים, בלי תוכניות מתאר. כפרים שבהם כל הבתים, בכל רגע, יכולים להיהרס.

באופן כללי ישראל דוחה 98.6% מהבקשות של פלסטינים להיתר בנייה בשטחי C. אי אפשר לבנות שם "באופן חוקי" – ומדובר ב-60% מהגדה המערבית.

זה לא מאוד מסובך, נסר מסביר. ישראל לוחצת על אנשים לעזוב דרך תכנון, כדי שאם תספח את השטח יום אחד, לא תיאלץ להעניק להם תעודות זהות. וזה עובד. באסל מספר שצעירים רבים בני גילו מהגרים מהאזור.

הכפר נקרע לשניים

שעתיים חולפות. כבר נפרדנו מנסר ובאסל. אני ורחלי שוב ברכב שלנו, בדרך להרס הבא. הוא קרה בנגב, ב-18 ביוני. אנחנו נוסעים על כביש 60 דרומה, אל הקו הירוק.

נער פלסטיני חיוור עומד בשמש ליד מחסום מיתר. הוא מחזיק ברישול מוט ורוד, גבוה, עמוס בצמר גפן מתוק. "חמש שקל", הוא צועק. אנחנו חולפים על פניו. עוצרים במחסום. גוללים חלון. החייל מביט בי, ובלי להוציא מילה, פותח את השער.

נוסעים חצי שעה אל כפר בדואי בשם אל-זרנוג, ליד מושב נבטים, בתוך ישראל. יש בו דרך ראשית אחת לא סלולה, והמכונית מקפצת. 5,000 איש גרים כאן, בלי תשתיות מהמדינה, בלתי נראים. כמו בח'רבה אל-מרכז, גם להם אין תוכנית מתאר.

מוחמד ובנו, ליד הריסות באל זרנוג (צילום: רחל שור)

"אין לנו יכולת להתנגד". מוחמד ובנו, ליד הריסות באל זרנוג (צילום: רחל שור)

הפעם המשטרה עשתה את זה ולא הצבא. קצינים של יחידת יואב – ולא של מג"ב. ובחור בן 23 עמד שם, ליד ביתו החרב, עם שני ילדיו הקטנים. ביקש שלא נזכיר את שמו בכתבה. "אם יידעו מי אני אז המדינה תתן לי קנס. זה 50 אלף שקל – עלות ההרס של הבית", אמר בקול רך.

"מי שהורס לעצמו לא מקבל קנס. אבל נפשית לא הצלחתי להרוס את מה שידיי בנו. את הלב שמתי בבית. אני נהג טרקטור. אין לי כסף. לקחתי הלוואה גדולה כדי לבנות". מההריסות מבצבץ שטיח אמבטיה עם כמה ברווזונים צהובים.

בחור אחר, בן 25, מתקרב אלינו. עאטף שמו. הוא מסתכל עלי, ואומר: "היית בנוער העובד?" אני אומר שלא, והוא אומר: "אתה חבר של מעוז במקרה?" אני אומר שלא. בינתיים מצטרף מוחמד, מהנהגת הכפר, ומציע שנעשה סיבוב ביישוב.

הבתים כל-כך צפופים שאין אפשרות לנוע בכפר מבלי לחדור למרחב פרטי של מישהו אחר. אנחנו עוברים דרך מרפסות, גינות, מתחככים בכביסה ריחנית על חבל. מתייבש שם ג'קט של מד"א. עאטף אומר: "זה של אח שלי. הוא חובש".

עמודי חשמל עוברים באמצע הכפר, אבל הם אינם מחברים את התושבים. "העבירו אותם כאן, בדרך לדימונה", מוחמד מספר, "חיברנו את עצמנו לפאנלים סולאריים, כי אין ברירה. וחוץ מזה, זה אקולוגי", הוא צוחק.

אנחנו מתיישבים באולם גדול על מזרונים אדומים, מעשנים סיגריה. עאטף מגיש לנו קרואסונים בקופסה ואספרסו ממכונה.

"ואיך יודעים כשמישהו בונה?" אני שואל אותם. "עמותת רגבים מצלמת עם רחפן כל שבוע, ושולחת לרשות להתיישבות הבדואים". מוחמד עונה. "הרשות רוצה שנתפנה לרהט. רוצים… לא נעים להגיד. הם רוצים לרכז את הבדואים, לדחוס אותם יחד, שלא יתפרסו. שלא יהיה רצף טריטוריאלי".

מחצית מתושבי אל-זרנוג נכנעו ללחץ והסכימו להתפנות. החצי השני מסרב לוותר. עובדה זו קרעה את הכפר לשניים. החצי המזרחי לא מדבר עם החצי המערבי.

"תגידו, היתה אלימות היום כשהרסו?" אני שואל, חושב על רימוני ההלם שראיתי בתוואני. "לא, מה פתאום. אין לנו יכולת להתנגד", מוחמד אומר. ועאטף מוסיף: "מה יש להתנגד? למה להתנגד? השוטרים הם לא הבעיה".

"בנגב הורסים יותר מבגדה", אומר מוחמד כשסיפרתי לו מאיפה באנו. "אל תגיד גדה, תגיד יהודה ושומרון", עאטף מעיר לו, מודע לזה שאנחנו מקליטים. "עאטף, אתה ציוני?" אני שואל, והם צוחקים. "אני עובד מדינה", הוא עונה, "צריך להשתלב עם השלטון הקיים. שותפות גורל. ככה ההורים שלי האמינו".

אבל זה לא משנה. גם לעאטף הרסו את הבית. "הייתי בכיתה ג'", הוא נזכר, "נתקע לי בראש המבט של אמא כשהרסו. מאז, בכל פעם שיש הרס, כמו היום בבוקר, אני נזכר בעיניים שלה כשראתה את הבית מתמוטט, ועוברת בגוף שלי צמרמורת".

"הרשות רוצה שנתפנה לרהט. רוצים... לא נעים להגיד. הם רוצים לרכז את הבדואים, לדחוס אותם יחד, שלא יתפרסו. שלא יהיה רצף טריטוריאלי"

בנגב יש 35 כפרים שלא הוכרו, כמו אל-זרנוג. חלקם נמצאים במקומם עוד מלפני קום המדינה, ואחרים קיימים שם עשרות שנים, לאחר שתושביהם הועברו למקום בשנות ה-50, בזמן השלטון הצבאי. בכל הכפרים האלה אין תוכנית מתאר ותשתיות בסיסיות כמו מים וחשמל, והבנייה אסורה.

על פי פורום דו-קיום בנגב, בשנה שעברה נהרסו בנגב 655 בתים, כ-54 בממוצע בחודש, ועוד מבנים רבים אחרים שלא שימשו למגורים. ברוב המקרים בעלי הדירות הרסו את ביתם במו ידם, כדי לא לקבל קנס.

"למה אתם לא אוכלים מהקרואסונים?" עאטף שאל פתאום. "אל תדאגו. זה בד"ץ". "אתה מבין בכשרות?" שאלתי. "בטח", אמר, "במשלחות לגרמניה שאני מלווה, תמיד אני מבקש אוכל כשר, זה הכי קרוב לאוכל המוסלמי". "איזה משלחות?" שאלתי. "של השואה". "מה אתה קשור לשואה?" "אני קשור לעם שאתו אני חי", ענה.

עאטף סיפר שהוא פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד, ובמשך עשר שנים ריכז קן. הוא הוביל ארבע משלחות נוער לגרמניה, האחרונה היתה בשנה שעברה. "הנאצים חיות", הוא אומר, ולוקח קרואסון בעצמו.

לפני שאנחנו נפרדים, עאטף נזכר במשהו: "רגע, חכה". הוא שולף מהאוטו חולצה כחולה, מלוכלכת, של הנוער העובד והלומד. מצביע על משפט אחד שכתוב במרכזה: עלה והצליח. "צלמי את זה", הוא מבקש מרחלי, ואז חוזר שוב על צמד המילים. כמו תפילה, או משאלה. עלה והצליח.

"חסכנו סתם, חיכינו סתם, הכל הלך עכשיו"

יצאנו משם. תוך שעה וקצת הגענו אל שכונת סילוואן בירושלים. ערב נפל. "נראה שירד גשם היום, אה?" גבר נמרץ בשם אחמד אבו-דיאב אומר, ולוחץ את ידינו.

אנחנו יושבים בסלון בבית של אח שלו. "מאז ההרס אנחנו גרים פה, שבעה אנשים", הוא מספר, "שמים מזרונים על הרצפה וישנים יחד. כמו סרדינים". הוא צוחק. "החזרנו את הספות לסלון בשבילכם, שיהיה לכם איפה לשבת".

בתו הגדולה מתיישבת לידו. בת שש. בדיוק התקלחה, והיא מסתרקת. עולה לכיתה ב'. הוא מחייך אליה, ואומר: "שבע שנים גרנו בבית עד שהרסו. כל חמשת ילדי נולדנו לתוכו, גדלו בו. מה נעשה. אין מה לעשות".

בתו פותחת במבה, לועסת, והוא מביט בה. "אני אבא דאגן מאוד. לא נותן להם, לילדים, לצאת לרחוב לבד. שנים עבדתי במסגריות, בברזל, ביחד עם ישראלים. לא מזמן היתה לי פריצת דיסק, ומאז קשה לי לעבוד, לפרנס את המשפחה".

משפחת אבו דיאב בסלון של אחיו של אב המשפחה (צילום: רחל שור)

משפחת אבו דיאב בסלון של אחיו של אב המשפחה (צילום: רחל שור)

הבית הקודם, החרב, צמוד לסלון שבו המשפחה מצטופפת כעת. ב-2 ביוני זה קרה. יום שלישי בבוקר. הפעם, הורסי הבית באו מטעם עיריית ירושלים. למה? כי הוא נבנה על שטח שתוכנית המתאר של סילוואן מגדירה כ"שטח ירוק", כלומר שטח המיועד לחקלאות ולא למגורים.

"המון בתים פה בשכונה ככה מוגדרים כאדמה ירוקה. לא יודע למה. ולא יודע למה דווקא לי מכולם הרסו, אחרי שבע שנים בבית. שבע שנים!", אחמד אומר.

"בשביל לשנות את ייעוד השטח בתוכנית מירוק לצהוב צריך לעדכן אותה. אבל העירייה לא עושה את זה, ולכן אפשר להרוס לי. כל הבתים ברחוב שלי בסכנת הריסה דומה".

החלטה 3790 של הממשלה מ-2018, מקצה 2 מיליארד שקל לצמצום פערים במזרח ירושלים. זה די הרבה כסף. אבל שקל אחד מתוכו לא מושקע בפתרון הבעיה הכי חריפה בעיר: היעדר תכנון הולם, כזה שהיה הופך, למשל, את אדמת ביתו של אחמד מירוקה לצהובה.

עיניו של אחמד גדולות, פעורות תמיד. הוא מדבר בלהט. "התחתנו מאוחר, אני ומנאל אשתי, כדי לחסוך כסף ולבנות להם בית יפה, לילדים. בית גדול. עשינו הרבה ילדים מהר. יש לי חמישה. זו הכי גדולה, בת שש, והקטן בן שנתיים. חסכנו סתם. חיכינו סתם. הכל הלך עכשיו".

מדי פעם ילדים נוספים נוהרים לסלון, מקולחים גם הם, מתיישבים לצדו. הוא מציג אותם לפי סדר: זה מספר שלוש. זו מספר ארבע. וכל הזמן משוויץ בהם, זה למד לעשות פיפי לבד, זו כבר מדברת ערבית שוטף.

ע'זל נכנסת. מספר ארבע. בת שלוש. מנאל, אמה, אומרת: "זאת, אלוהים משך אותה מהלשון. היא שנונה שחבל על הזמן". ואז שואלת אותה: "איפה הבית?" וע'זל עונה: "בגן עדן".

על פי דו"ח של עיר עמים, בשנה שעברה נהרסו באזור מזרח ירושלים 158 דירות, בממוצע כ-13 בכל חודש. הסיבה העיקרית להרס היא החנק התכנוני שמוטל על השכונות הפלסטיניות בעיר.

אחמד ומנאל מראים תמונות מיום ההרס (צילום: רחל שור)

אחמד ומנאל מראים תמונות מיום ההרס (צילום: רחל שור)

מנאל אומרת שהיום ההוא, של ההרס, היה מטלטל. "נכנסו סבלים. הוציאו הכל מהבית בצעקות. את הציוד האישי שלנו זרקו בחוץ. ארונות, בגדים, מיטות, דלתות. פשפשו במגירות. חפצים אינטימיים. הכל הוציאו, מול העיניים שלנו. ואז הרסו. הרסו את הבית".

אחמד מוציא טלפון, מראה לי תמונות, מלווה ויזואלית את דבריה של מנאל. הנה תמונה – הסבלים מרוקנים את הבית. הנה תמונה – טרקטור מתקרב. הנה תמונה – הבית מתמוטט. הנה תמונה – נחש צהוב וארוך. "מה זה?" שאלתי.

"הנחש הגיח מההריסות", הוא מסביר, "יום אחרי ההרס. נחש ארסי, מסוכן. אז הרגתי אותו". אחמד מתעכב על התמונה המשונה הזאת דקות ספורות, מתלהב, מראה אותה גם למנאל. "הרגתי אותו", הוא חוזר שוב, מלטף את ראשו של עלי, בנו הקטן, מספר חמש. "הגנתי על הילדים".

"הם לקחו הכל, גם את הטיטולים"

יום שני. הטלפון שלי רטט, העיר אותי משינה. זה שעון מעורר, מזכיר לי פגישה בתשע עם בחור בשם סלימאן. הוא גר באבו ר'אליה, יישוב ליד מעלה אדומים, באזור שישראל מגדירה כ-E1, שהוא למעשה חלק משטחי C – סמכויות התכנון שם נמצאות בידי הצבא.

היה קשה למצוא את סלימאן. אין כביש גישה אל הכפר שלו, וצריך לקחת פנייה חדה, מסוכנת, מהכביש הראשי. הלכתי לאיבוד פעמיים עד שראיתי אותו מנופף לי מרחוק. האוטו כמעט נתקע בדרך עפר.

היישוב קטן, כ-170 בני אדם מתגוררים כאן, כולם רועי צאן. סלימאן חייך אלינו, אמר "ברוכים הבאים" שוב ושוב, משהו כמו עשר פעמים, ואז הציג את בתו שעמדה לצדו. ביתם נהרס ב-9 ביוני, ומאז הוא, ארבעת ילדיו, זוג הוריו וחמשת נכדיו חיים בחוץ, בלי בית.

סלימאן מאבו ר'אליה (צילום: רחל שור)

"נשארנו רק עם מה שהיה לנו על הגוף". סלימאן מאבו ר'אליה (צילום: רחל שור)

"בלילה הראשון ישנו על החצץ, ככה, על האדמה", בתו, בת 25, מספרת. "כל הלילה לא עצמתי עין. הילדים צרחו. אח שלי הקטן תפס בשמלה שלי ולא הסכים לשחרר. כל הזמן רעד מקור".

"למחרת שכנים הביאו לנו מזרונים, ומאז אנחנו ישנים עליהם. ביום שהרסו, המינהל האזרחי החרים את כל הציוד שהיה בתוך הבית, אז אין לנו עכשיו בעצם שום דבר בעולם".

סלימאן מוסיף: "ביקשתי מהמינהל שיתנו לי לשמור את הבגדים של הילדים, רק את מה שיש בארונות, והם סירבו. לקחו הכל. גם את הטיטולים. זה סוג של נקמה. כדי ללחוץ עלינו לעזוב. נשארנו רק עם מה שהיה לנו על הגוף".

אבו ראליה זה כפר לא מוכר, כלומר ישראל לא הכינה עבורו תוכנית מתאר. תושביו בלתי נראים, לא קיימים, וכל בנייה כאן, על פי המינהל האזרחי, היא לא חוקית ויכולה להיהרס בן רגע. לפי בצלם, בשנה שעברה נהרסו בשטחי הגדה המערבית 105 בתי מגורים, בממוצע כ-11 בחודש.

"אנחנו באדמה הזו מ-1948, לפני פסגת זאב, לפני מעלה אדומים", סלימאן מספר. "הכל מעוות. זה כאילו… כאילו אנחנו הפכנו לחדשים, לזרים בארץ, והם לישנים, לעתיקים".

ואז הוא אומר: "אנחנו צריכים עכשיו את העזרה שלכם, באופן דחוף, מה אתה יכול לעשות?" זה מבלבל אותי. אני מגמגם: "אנחנו תקשורת, יכולים לכתוב…שהסיפור שלכם ישמע".

סלימאן שותק. אחרי כמה שניות הוא אומר: "הם לקחו הכל, אתה מבין? אנחנו קורסים. צריכים מזרונים, כריות, שמיכות, בגדים לילדים, טיטולים, אפילו הגז שהיינו מבשלים אתו, הם לקחו. הכניסו לשקיות ולקחו. מה אתה יכול לעשות?"

אני אומר לו: "סלימאן, אני אכתוב את זה. מבטיח לך. את כל מה שאמרת, ככה בדיוק, בכתבה. ואולי מישהו ישמע ויעזור". והוא שותק. ואני שותק. ואחרי שחלף נצח הוא אומר: "מה באת לעשר דקות, לצלם וללכת? מה זה עוזר. זה לא נותן לנו כלום".

הריסות באבו ר'אליה (צילום: רחל שור)

הריסות באבו ר'אליה (צילום: רחל שור)

"רק הציבור הישראלי יכול לשנות את המדיניות הזאת"

אחר כך, באוטו, היד שלי רעדה, ושאלתי את רחלי אם נראה לה שיש משמעות לכל זה. לכל הכתיבה הזאת. לא היינו בטוחים. ובכל זאת המשכנו הלאה, אל מחנה הפליטים שועפאט, אל הרס אחר, שכמותו טרם ראינו.

במחנה עמדנו מול ארבעה בניינים גבוהים, צהובים, כמו רגבי אדמה שאפשר למולל עם היד. מסביבם גדר ההפרדה, ובאמצע, בין הבניינים – גוש הרס אדיר. כמו קיא של בטון וברזל. שם פגשתי את אבו-עומר. זה היה פעם הבית שלו.

אבו עומר עבד כל חייו בתל אביב, בנה בתים של יהודים במשך 50 שנה. ככה מגיל 18, ככה צבר את הונו הדל. הוא איש גדול, העפעפיים שלו כבדים, אבל מבטו אוהד, חמים.

"עשיתי חניון לבית. העירייה אמרה לי שאסור ושלחה צו הריסה. הלכתי לבית משפט, והסברתי להם שאי אפשר להוציא רשיון באזור הזה, כי תוכנית המתאר לא מאפשרת. פתאום הצבא נכנס לתמונה, אמר, צריך להרוס לך את כל הבית, לא רק את החניון, כי הוא קרוב מדי לגדר ההפרדה".

אבו-עומאר על הריסות ביתו בשועפאט (צילום: רחל שור)

אבו-עומאר על הריסות ביתו בשועפאט (צילום: רחל שור)

מחנה שועפאט שבו גר בו אבו-עומר נמצא בשטח המוניציפלי של ירושלים, אך עקב החלטת ממשלה ב-2002, הוא הוקף בגדר הפרדה גבוהה. התושבים מופרדים מעירם, ונאלצים לחצות מחסום כדי להיכנס אליה.

"בניתי את הבית הזה למשפחה שלי ב-1975, הרבה לפני שבנו את הגדר. הפועלים שבנו את הגדר נחו אצלי בגינה. הייתי מגיש להם תה. אם הגדר קרובה לבית שלי, זה כי ישראל בנתה את הגדר קרובה לבית שלי".

ביתו מרוחק מהגדר כ-70 מטר. אינספור בתים במחנה קרובים לגדר – לא 70 מטר, אלא מטרים ספורים. זאת משום שהגדר תוכננה כך מלכתחילה, להיות צמודה למבנים הקיימים.

"בבית גרנו 24 אנשים, והיה שם גם סופרמרקט של המשפחה. הרסו את הכל", הוא אומר. הבית הוחרב בצו צבאי ב-15 ביוני. עשרות חיילים הגיעו. נכנסו עם נשקים שלופים, פרצו את הדלת, סירבו לתת לו להוציא את הציוד, והרסו את הבית עליו. הכל עדיין קבור שם, מתחת לחורבות. הכל.

"הילד שלי, בן 16, לא מדבר. אני רואה בעיניים שלו את העצב. הוא שכח את תעודת הזהות הישראלית בבית. היא קבורה שם. כל יום הוא מגיע לחפש. הופך לבנים. מוציא דברים: אופניים שבורות, קרטון חלב, טלפון נייד שנשכח, שייק חלבון. את התעודה עוד לא מצא".

"תעודת זהות?" אני שואל. והוא אומר כן, ושולף את התעודה שלו מהכיס, מגיש לי אותה. היא כחולה, כמו התעודה שלי.

"זה יכול להשתנות לדעתך, המדיניות הזאת?" אני שואל, מקווה, והוא אומר: "רק הציבור הישראלי יכול לשנות את המדיניות הזאת. לכן רציתי שיתרגמו אותי לעברית. אנשים לא יודעים. את הבית הרסו לפני שבועיים, וחוץ מכם אף גוף תקשורת ישראלי לא הגיע".

"המשפחה שלי התפרקה עכשיו", הוא אומר, "ב-1967, כילד, הרסו את הבית שלי בעיר העתיקה. לכן המשפחה היגרה לשועפאט. ב-1948 גירשו את הורי מכפר קטן ליד אבו גוש. עכשיו זה בעצם גירוש שלישי, ואין לי יותר לאן ללכת".

"לא סופרים אותנו"

המסע המסויט כמעט נגמר. נותרה לנו רק עוד פגישה אחת, בצפון, בטירה. בחור בשם נור דיבר אתי, ואמר: "חשוב שתבוא". הוא התקשר מהוואטסאפ, ועל המסך הופיעה תמונה שלו בבריכה, מחייך.

"תחנה את האוטו", הוא אמר בטלפון כשהגענו לטירה. "אמא שלי כבר תצא, תכניס אותך אלינו. קוראים לה חיה". אישה מאופרת, נמוכת קומה, קיבלה את פנינו. "הי, אני חיה", אמרה בעברית מושלמת, "מה שלומכם?" בסדר, עניתי. מה שלומך?" "ברוך השם", ענתה.

בפנים נור שכב על מזרון ורוד יחיד. הדירה הייה קטנה, מצומקת, מוארת באור פלורסנט לבן. הושטתי לו יד, להגיד שלום, אבל הוא נותר קפוא. "נור נכה", חיה אמרה, "בואו שבו. באתם מרחוק. רוצים לימונדה?"

כך סיפרה: "נור עבד בבית חולים כפיזיותרפיסט, עזר לאנשים להשתקם מתאונות. לפני שבע שנים חזר ממשמרת לילה, גמור מעייפות, ועשה תאונת דרכים. מאז הוא משותק בכל הגוף". המשפטים שלה פעם בעברית מושלמת, ופעם בערבית מושלמת. לא ראיתי שליטה כזאת בשתי השפות אף פעם.

חיה ונור מטירה (צילום: רחל שור)

חיה ונור מטירה (צילום: רחל שור)

אמרתי לה: "תגידי – קוראים לך חיה? כאילו את…" והיא אמרה, "כן. אני יהודיה. נולדתי בתל-אביב. כבר 45 שנה נשואה. ברוך השם. יש לי משפחה לתפארת". ואז היא חייכה והביטה על נור, שמיקד את מבטו באייפד גדול שהונח על ברכיו.

היא המשיכה: "מטפלים בורחים מאתנו אחרי חודש כי אין לנו בבית חדר נפרד עבור מטפל. ונור זקוק לטיפול מתמיד. לכן בניתי לו בית, מונגש, כמו קובייה, חלל אחד, עם מקום למכשירים שלו וחדר למטפל. זהו. בית קטן, שתכנן עבורו משרד הבריאות, כדי לתת לו קצת עצמאות"..

חיה מדברת בשטף, ונור, מאחור על המיטה, רפוי, שקט. בכל פעם שהוא פותח את הפה, היא נכנסת לדבריו.

"נור תלוי בי בהכל. לפני התאונה בקושי הייתי רואה אותו. היו לו בנות זוג, חיים. עכשיו אני מאכילה אותו. מדליקה לו סיגריות. אבא שלו שבור, בדיכאון. הוא מקלח אותו, שעות יושב אתו, בשירותים, שיעשה צרכים. זה… אני… מאז ההרס אף עיתונאי לא היה כאן. כלום. לא סופרים אותנו".

היא משתהה רגע, ואז ממשיכה: "את הבית בנינו על אדמתנו הפרטית. אבל תוכנית המתאר שהמדינה קבעה לטירה מגדירה את האדמה כ'לא מיועדת לבנייה'. אז הלכנו לבית המשפט, כי אין איך לקבל היתר בנייה. ככה זה בכל היישובים הערבים, אין תוכניות מתאר הוגנות. ובסוף הרסו".

דרך אגב, נשיא משרד האכיפה לעבירות בנייה, אבי כהן, החתום על הרס ביתו של נור, מתגורר בבית לא חוקי, במאחז בשטחים.

"לכו לצלם", נור מתפרץ לשיחה. "את ההריסות. לפני שיהיה חשוך". אנחנו מהנהנים ויוצאים מהחדר. אמא שלו מכניסה לו אוזניות לאוזניים, מפעילה עבורו מוזיקה. "כבר נחזור נורי", היא אומרת.

חיה ליד הריסות ביתו של נור בטירה (צילום: רחל שור)

"צלחת שבורה אפשר לתקן?" חיה ליד הריסות ביתו של נור בטירה (צילום: רחל שור)

יש מונח כזה שאולי שמעתם: נכבה מתמשכת. במבט לאחור, אני מבין כעת שזה מה שתיעדתי בכתבה הזאת. חודש אחד של מחיקת הפלסטינים מהארץ, משני צדי הקו הירוק. חודש של נכבה מתמשכת. חודש שגרתי.

הכלי המרכזי לבצע את הנכבה הזאת בכל מקום בין הנהר לים, הוא תכנון: תוכניות מתאר חונקות, כמו בסילוואן או בטירה, או לחלופין מניעה מוחלטת של תוכנית מתאר, כמו באל-זרנוג או ח'רבה אל-מרכז.

המשטר שלנו, הישראלי, מאז ומתמיד התבסס על צמצום וריכוז של התיישבות ערבית, לצד הרחבה של זו היהודית. זה לא מקרי שמאז 1948 לא קם יישוב ערבי אחד, שמייהדים את הגליל והנגב, ואת בקעת הירדן, שהרסו את ביתו של נור. רק כך אפשר לעצב מדינה יהודית בלעדית על ארץ שבה חי עוד עם.

בדרך לחורבות, במכונית, חיה אומרת: "נור היה נער שובב, כל הזמן עשה צחוקים, היו לו חברות, היה לובש חזייה, עשה חיקויים. בחור שמח". ואני אומר לה: אבל מה, חיה, זה לא אבוד, השמחה יכולה לחזור". והיא שותקת רגע, ובסוף אומרת: "צלחת שבורה אפשר לתקן?"

ואז אנחנו רואים את זה. יורדים מהאוטו. מביטים על מה שנותר. הבית הזה, הבית של נור, נהרס ב-31 במאי.

"מה נשאר לבן שלי?" היא שואלת, בקושי מצליחה לדבר מול החורבות, "הוא לא מזיז ידיים. לא מזיז רגליים. אתה יודע איזה חיים הוא עובר? אבל ילד שקט. סבלני. לא אומר אחח. לא אומר אוף. לא אומר נמאס לי, אמא, כואב לי. לא מדבר בכלל. לא מדבר מילה".

היא מתחילה לדמוע. "תמיד אני מראה לו שאני חזקה. אם אני אתמוטט, אז הוא יתמוטט אתי. אני חייבת להראות לו שאני גיבורה, אבל בעצם, אני שום דבר. אני בעצמי עומדת להתמוטט. כל יום, מרוב שאני בוכה, אני עומדת להתמוטט".

"אני צריכה חופש", היא אומרת, "בגלל שאני מטפלת בו אין לי חיים משל עצמי. ואני מרגישה, בזה שהרסו את הבית, שמנעו ממנו מטפל, שדנו גם אותי לכלא – כלא של 24 שעות עם נור".

וזהו זה. כך הסתיים המסע: שלושה יהודים מול בית הרוס, ביתו של נכה. חיה בוכה, וכשהיא מדברת, יוצא לה מין תמהיל משונה, מחוצף, של ערבית ועברית – יחד, זו לצד זו. ואנחנו עומדים שם, שותקים. וגם הבית דומם.

ופתאום השתעלתי. מהבטן, שוב ושוב, כמו קללה, כמו פורקן, וחיה הביטה בי והציעה לי בקבוק מים, ואמרה קח בן שלי, קח יַמָּא, ואני אמרתי שלא, שהכל בסדר, שאני… שזה מרוב סיגריות, ויאללה – אולי נלך מכאן כי כבר נהיה מאוחר.

כשחזרנו, על המיטה, נור נגע באייפד שלו עם יד ימין, שזזה בקושי. הדמות שלו, במשחק ששיחק, קיפצה, ורצה וניתרה. אמא שלו אמרה: "נורי, הם באו להגיד לך שלום". ואבא שלו שאל: "אתם רוצים קפה לדרך?" ואני ורחלי אמרנו: "לא, לא צריך, מה פתאום".

אבל נור הרים ראש: "כדאי לכם, זה קפה חזק, של אבא, משהו משהו". ופתאום הוא צחק, נור. לא יודע למה. ואבא שלו הביט בו, והתחיל לצחוק גם כן, ואמא שלו דמעה, וצחקה גם היא, ורחלי, ואני – פתאום צחקנו כולנו.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הציבור החרדי לא מבין למה מנסים להחזיר אותו לגטו. מחאה נגד הסגר בביתר עלית (צילום: נתי שוחט/פלאש 90))

הציבור החרדי לא מבין למה מנסים להחזיר אותו לגטו. מחאה נגד הסגר בביתר עלית (צילום: נתי שוחט/פלאש 90)

הציבור החרדי, שהאיץ במנהיגיו לחבק את נתניהו, מתנער ממנו

נתניהו היה הראשון שזיהה שהציבור החרדי הופך עצמאי וקנה את אהדתו מעל ראשיהם של רבניו. עכשיו, בעקבות הסגרים על שכונות וערים חרדיות, אותו ציבור מתנער מנתניהו ולוחץ על מנהיגיו ללכת בעקבותיו. זה עלול לעלות לנתניהו ביוקר  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf