יום אחד האופוזיציה תשאל: איך לא התנגדנו?    

בעיניו של משטר העליונות היהודית, הפלסטינים והשמאל מהווים מחנה אחד שיש לדכא בחסות משטר חירום. הפגנה מול הקריה, תל אביב, ב-4 במאי 2024 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

"ראיתי את התיעוד של תקיפת הצלם אורן זיו. הפנים מכוסות, אבל נדמה לי שזיהיתי שם את הבן שלי. אמא מזהה את הבן שלה גם מאחורי מסכה. ומאז אני לא ישנה", כתבה אם למנהלות דף הפייסבוק "אימהות נגד אלימות" וביקשה לפרסם את דבריה. "אני שואלת את עצמי: לאן שלחתי את הילד שגידלתי? לצבא או לארגון טרור? לא לזה חינכתי אותו. לא לבעוט, לא להכות, לא להסתיר את הפנים מול אדם חסר הגנה. ואולי הדבר שהכי מפחיד אותי הוא שזה באמת הוא. הבן שלי. ואני, אמא שלו, חייבת להסתכל".

לא רק היא, כולנו חייבים להסתכל. לא מפני שהוא "הילד שלנו". הוא לא. הוא הילד של הצבא. וזה אכן מפחיד. דור חדש חוברת במהלך שירותו הצבאי למחנה שכיפתו שולטת בצבא.

יום אחד, בעתיד, נסתכל לאחור. נרצה לאתר את התהליכים, אותם תהליכים שעליהם דיבר פעם יאיר גולן. נבקש לדעת איך נוצר בישראל משטר דומה לאלה של הגנרל פרנקו בספרד ושל סלזאר בפורטוגל. במאזן נכניס כמובן את כל עוולות ממשלות הימין והמתנחלים. ואז נשאל: איך לא התנגדנו? מה שיתק את המחנה הנגדי?

אפשר להצביע על שלושה שלבים בשיתוק האופוזיציה. הראשון החל בשני פסקי דין עקרוניים של בג"ץ. בית המשפט דחה ב-2020 את העתירות שביקשו למנוע מבנימין נתניהו להרכיב ממשלה, וב-2021 את העתירות נגד חוק הלאום. בית המשפט לא השכיל להבחין כי משטר חדש עומד בפתח. האופוזיציה התווכחה עם פסקי הדין, אבל רובה קיבל את טענת נשיאת בית המשפט העליון דאז, אסתר חיות, כי המבצר לא נפל. אלא שלמעשה – לפחות חלקית – הוא נפל. ממשלות הימין כרסמו בו מבפנים במינוי שופטים שמרנים, וערערו את מעמדו הציבורי במסע דה-לגיטימציה. בג"ץ לא נחלץ להתקפת נגד.

כשהגיעה ההפיכה המשטרית, התגייסה האופוזיציה להגן על מעמדם של בג"ץ ושל מערכת המשפט. ההתגייסות המרשימה נעלמה כשהחלה המלחמה בעזה. הקוד המיליטריסטי של המוחים, תומכי המשטר הישן, דחף את האופוזיציה להתגייס במלוא כוחה למלחמות בעזה, בלבנון ונגד איראן. המשטר החדש ניהל את המלחמות בהתאם לקודים של העליונות היהודית: ג'נוסייד, הגלייה, החרבה והרעבה, והאופוזיציה חברה אליו. ההלם ממתקפת חמאס ומפשעי המלחמה הקשים יצר מצע תודעתי נוח לאימוץ נורמות פעולה ודפוסי חשיבה המאפיינים את משטר העליונות היהודית. הדבר מזכיר את החיבוק החם שהעניקו הסוציאליסטים ללאומיות עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

עתה אנו בשלב השלישי. אלימות המתנחלים כלפי פלסטינים וכלפי נשות הנוכחות המגינה נעשית בגיבוי ובסיוע הצבא והמשטרה; אנשי ימין תקפו פעילי שמאל בתוך שטחה הריבוני של ישראל; וקמפיין הבחירות של מפלגות העליונות היהודית מציב כמטרה את גירוש הפלסטינים ואת ייהוד הגליל, בדומה לנעשה בגדה המערבית.

קמפיין הבחירות של הימין מכשיר גם את הקרקע לדה-לגיטימציה של תוצאות הבחירות במקרה שממשלת מרכז-ימין תחליף את הקואליציה הנוכחית. מה יקרה אם ממשלת מרכז-ימין תחליט לפרק מספר קטן של מאחזים, או אם יתממש תסריט דמיוני שלפיו היא תתיר לכמה משפחות פלסטיניות לחזור לבתים שמהם גורשו בכוח? אני משער שהצבא יתפצל. התנהלותו הזהירה מאוד של הרמטכ"ל מול היחידות שתחת מרותו בפיקוד המרכז מחד גיסא ומול ראש הממשלה מאידך גיסא; הימנעותו מלהורות לחייליו להגן על הפלסטינים כפי שמחייב תפקידו; וההדלפה על אזהרותיו לאן האלימות הזו עלולה להוביל – כל אלו מוליכים למסקנה שהצבא אינו איתו.

לא רק שיקולי בחירות משתקים את האופוזיציה. הקוד המיליטריסטי מונע ממנה לצאת נגד הצבא; היא תולה את האשם במתנחלים אלימים ולא מעזה לומר שמדובר בטרור מטעם המדינה והצבא.

התרדמת התודעתית של האופוזיציה מקיפה גם את הסוגיה הפלסטינית. היא מסייעת למשטר העליונות היהודית בכך שהיא מורידה הנושא המדיני מסדר היום. נבצר ממנה להבחין כי כל מה שהיא מתנגדת לו שורשו בסיפוח דה-פקטו של הפלסטינים מהנהר ועד הים. במציאות זו הפלסטינים אינם מחוץ למשטר, אלא חלק ממנו. עבור משטר העליונות היהודית – ובפועל גם עבור מפלגות האופוזיציה – "האחר" המאיים דמוגרפית ופוליטית אינו אויב חיצוני, אלא פנימי. בעיניו הדמוניות של משטר העליונות היהודית, הפלסטינים והשמאל מהווים מחנה אחד שיש לדכא בחסות משטר חירום. האופוזיציה אינה מבינה כי מציאות זו מסכנת גם אותה עצמה.