יהודים, בפעם הבאה שמתגזענים לידכם, דברו
אחרי ששיתפתי את חבריי ללימודים בחוויות אישיות מהגדה המערבית, מצאתי את עצמי תחת מתקפה שנועדה לפגוע בעתידי כרופא. רק סטודנטית יהודייה אחת עמדה לצידי בפומבי. אולי נהיה פחות פגיעים אם יותר אנשים יעזו לדבר
אם אל אותה סטודנטית יהודייה היו מצטרפים אחרים, כנראה שהייתי מרגיש אחרת. סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון. למצולמים אין קשר למאמר (צילום אילוסטרציה: לירון מולדובן / פלאש90)
הסיפור שלי שונה מסיפורים אחרים על רדיפה של סטודנטים או עובדים פלסטינים אזרחי ישראל בגלל דברים שאמרו או שיתפו במדיה החברתית – שמאז 7 באוקטובר שמענו כה רבים מסוגם. הוא שונה מהסיבה הפשוטה שיש לו סוף טוב, לפחות לכאורה; אני עדיין סטודנט לרפואה באחת האוניברסיטאות בישראל.
בשנה שעברה, במפגש מתוך סדרת מפגשים שהתקיימו במסגרת הלימודים, נתבקשנו לשתף משהו אישי על עצמנו ועל עולמנו. בניסיון כן לשתף את חבריי ללימודים בחלק מחוויות החיים שלי, סיפרתי על אירועים כואבים שחוויתי וראיתי בתקופה הקצרה שבה התגוררתי בגדה המערבית. לא תיארתי לעצמי שהשיתוף הזה יעורר תגובות כה קשות.
>> גזענות ברפואה היא הרבה מעבר למטופל שקורא לרופא "ערבי מסריח"
על חלק מהדברים שהכעיסו כל כך את עמיתיי ללימודים נודע לי רק בדיעבד. בין היתר, הם כעסו על כך שאמרתי "כיבוש"; שהתייחסתי לפלסטינים מהגדה המערבית כבני העם שלי; שאמרתי שהעובדה שסטודנטים לרפואה מהגדה לא יכולים לחלום בכלל על עתיד מקצועי בינלאומי, או אפילו על הכשרות בחו"ל, מתסכלת אותי; שכללתי במצגת שהכנתי תמונה של אוניברסיטה שבשער שלה דגל פלסטין; ושדיברתי על ההתנכלויות במחסומים, על הבדיקות הגופניות, על השפה המשפילה ועל האיומים בנשק.
אחרי אותו מפגש, כמה סטודנטים – ארבעה או חמישה, למיטב ידיעתי – ניסו במכוון לפגוע בעתיד האקדמי שלי ואולי אף בקריירה המקצועית שלי. הם סילפו את דבריי, פנו להנהלה בדרישה לסלק אותי מהתואר ואף דאגו להפיץ את הסיפור בקרב סטודנטים נוספים שלא נכחו כלל במפגש.
גורמים בכירים בפקולטה ובמשרד הבריאות, אנשים בעלי כוח והשפעה על עתידי המקצועי, החלו לתחקר את האירוע. באותה תקופה חשבתי שהקריירה הרפואית שלי עלולה להיגמר עוד לפני שהחלה. גם אנשים שלכאורה עמדו לצידי הצטרפו להשתקה. נאמר לי שאילו הייתי עובד בבית חולים, היו מפטרים אותי בשל הדברים שאמרתי. ייעצו לי להיות "יותר חכם" בעתיד.
בהמשך, נדרשתי להשתתף בשיחות קבוצתיות ובעימותים שבהם הותקפתי ונחקרתי על ידי אותם ארבעה-חמישה סטודנטים סביב הדברים שאמרתי. סטודנטים אחרים בחרו לשתוק, ובכך אפשרו לקולות הקיצוניים והמשתיקים להכתיב את הטון. אני יודע שהיו סטודנטים שחשבו שהדברים שאמרתי היו לגיטימיים, וגם כאלה שלא הסכימו עם תוכנם אך חשבו שהפנייה להנהלה היתה צעד קיצוני ונקמני, אבל הם לא אמרו זאת בפומבי.
רק סטודנטית יהודייה אחת בחרה לעמוד לצידי בפומבי ולהיאבק בהשתקה. לצערי, קולה היה חריג בנוף, והיא עצמה ספגה ביקורת קשה בשל התמיכה שהביעה בי, תמיכה שהיתה משמעותית ביותר עבורי. ברגע שבו הרגשתי מבודד ופגיע, היא הזכירה לי שלא כולם מסכימים עם ההשתקה ושעדיין יש אנשים המוכנים לגלות אומץ ולנהוג באנושיות.
ההתייעצות איתה הובילה להתייעצויות נוספות, כולל עם מומחים בעלי ניסיון במקרים של השתקת פלסטינים במרחבים מקצועיים בישראל. ההתייעצויות הללו עזרו לי להתמודד עם העימותים שנכפו עליי מול אותם סטודנטים ומול ההנהלה, מבלי להתנצל על הזהות שלי או על הערכים שאני מאמין בהם. הצלחתי להמשיך להתעקש על כך שלא אמרתי באותו מפגש דבר שאיננו נכון או לגיטימי. כעבור כמה חודשים, לאחר שניסיונות חוזרים לשקם את היחסים בתוך הקבוצה לא צלחו, הוחלט, תוך שימוש בתירוצים לא אמינים, להעביר אותי לקבוצה אחרת.
זהו סוף טוב רק לכאורה. לא רק בגלל שאני זה שנאלץ לעבור קבוצה ולא הסטודנטים המשתיקים, אלא גם בגלל שלמדתי את הלקח. באופן מפתיע, נראה שהסטודנטים בקבוצה החדשה לא יודעים מה עברתי. בינתיים הכול נראה טוב והאווירה נעימה. אבל אני כבר לא קונה את זה. אני נזהר בכל מילה, וברור לי שככה זה יהיה לאורך הקריירה הרפואית שלי, אם אצליח לדבוק בה.
אם אל אותה סטודנטית יהודייה היו מצטרפים אחרים, כנראה שהייתי מרגיש אחרת. אז אם אתם רואים בעצמכם בעלי ברית של ערבים, אם הסיפור שלי וסיפורים דומים גורמים לכם אי-נחת, ואם לא הייתם רוצים להיות בנעליים שלי ושל ערבים בכלל במערכת הבריאות (ובמערכות אחרות) – בפעם הבאה שמישהו מתגזען או משתיק לידכם, דברו.
בימים אלה ארגון רופאים לזכויות אדם משיק את "קו ראשון", תיבה לדיווחים אנונימיים של צוותי בריאות על גזענות, אפליה, השתקה, הפרות של אתיקה רפואית ותופעות פסולות אחרות במערכת הבריאות. דווחו ועזרו להפיץ, כדי שצוותי בריאות יוכלו לתעדף, תמיד, שמירה על חיי אדם.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
