טעיתי כשעזבתי את ההפגנה בבאקה

בשבוע שעבר הערתי לאורלי נוי, בתגובה לפוסט ש"חושף" את האדנות הפריבילגית של יהודים ה"מנחמים" ערבים על הסעיף המדובר בתכנית טראמפ. כתבתי לה שבימים האלה צריך להקפיד פחות ולעשות יותר, והפניתי אל ההפגנה בשבת בבאקה אלע'רביה. לאחר מעשה, יצא שדווקא אני הייתי זה שהקפיד, על הדגלים והקריאות של המפגינים הפלסטינים, ועזבתי אותה בתחילתה. כלומר נאה דרשתי אבל לא נאה קיימתי. אחר כך נפתחו שערי הפייסבוק וניתכה עלי האש.

הדגלים היו תגובה לאיום למחוק את הזהות הלאומית הפלסטינית. מפגין במחאה בבאקה אלע'רביה (צילום: אורן זיו)

בתגובה לאחד המתדיינים אצלה בעקבות הפגנת באקה, השיבה אורלי במילותיו של ג'סי וויליאמס: "..אם יש לכם ביקורת על המאבק שלנו, כדאי מאד שיהיה לכם עבר מרשים של ביקורת על הדיכוי שלנו". ובכן, יש מצבים שגם זה לא עוזר. שכן בעשרות השנים שחלפו השתתפתי בהפגנות רבות, בימי-אדמה וימים מיוחדים אחרים, ולמרות אי נחת שלי מדגלים בכלל, צעדתי לצד דגל פלסטין פעמים רבות, האחרונה בהן ההפגנה של ועדת המעקב נגד חוק הלאום בתל אביב בקיץ 2018. אני מקבל את הטיעון שבגין עסקת טראמפ הזהות הפלסטינית תחת התקפה, ולכן יש מקום להבלטתה בידי הפלסטינים אזרחי ישראל. אלא שכאן נכנס גורם אחר, הנמצא במחלוקת מעל דפי אתר זה.

אורלי נוי ואני חלוקים בינינו עמוקות בשאלת השותפות-לעומת-הצטרפות. לשיטתה של אורלי, על בעלי הפריבילגיות להעמיד את יתרונותיהם לרשות הנאבקים באופן מוחלט, ורק לאחר שינוי אקלים היחסים הפוליטי, ייכון מאליו השוויון. אני בעד שותפות שוויונית אשר מָבְנַה, כבר בשלב המאבק, את היחסים הרצויים שישררו לאחריו. כך או כך, לדעתי היפוך יחסי הכוח לטובת הפלסטינים לא יאזן את האי-סימטריה הקיימת במציאות. השותפות צריכה להציע אלטרנטיבה ליחסי הכוח הקיימים, כלומר לבסס שוויון ביניהם, ולכן חייבת להיות בין שני צדדים עם זהות מובחנת מוצקה.

אז למה עזבתי את ההפגנה? המוטיבציה שלי להגיע, במיוחד כתושב האזור, הייתה מחאה נגד ההיגיון של הפרדה אתנית, העולה מהצעת "חילופי השטחים" בתוכנית טראמפ. זו בעיה של היהודים והערבים גם יחד, ולא רק של הערבים, ועוד: בעיני החלופה להפרדה היא שותפות מלאה, של שני צדדים בעלי עניין, לא סולידריות של צד אחד כלפי השני; ולא העמדת היתרונות הפריבילגיים לשירות המאבק של צד אחד; אלא מאבק משותף.

וכאן טעיתי, כי ההפגנה הזאת לא הייתה חלק ממאבק משותף, אלא בארגונה של ועדת המעקב, ולכל היותר היה בה מקום לסולידריות ולהצטרפות (בספרי "מבעד לכוונות הטובות" מוקדש פרק מיוחד לנושא הזה). טעיתי בתפיסה כי השותפות גם במקרה זה מובנת מאליה, ולכן חשבתי שההפגנה מכוונת אך רק למחאה נגד הכוונה לשלילת האזרחות. טעיתי גם באופן שבו הערכתי כיצד הציבור הפלסטיני בישראל תופס את תכנית טראמפ,  כיצד הוא רואה את האיום שבמחיקה הכוללת של הזהות הפלסטינית הקולקטיבית. הדגלים והקריאות היו התגובה של המפגינים לאיום זה.

על מנת לחסוך את פרשנות הפסיכולוגיה של יחסי הכוחות, במקום להדביק לי אדנות וכיוצא באלה פיענוחים ומחמאות המסבירים הצעד שלי, הנה, לסיכום, טעיתי פעמיים: בכך שעזבתי את ההפגנה בבאקה ובכך שפרסמתי את המעשה בפייסבוק.

מדוע פרסמתי את עזיבתי? כי לפני כן פרסמתי את ההפגנה וקראתי לרבים לבוא. עם הגיעי לשטח ההתארגנות, עמדו לידי כמה מהיהודים האלה שבאו, חלקם לראשונה במעמד כזה. רובם ככולם מיינסטרימים, שראו נפנוף דגלים כזה רק בשידורי החדשות, ואת הסיסמאות לא הבינו. תרגמתי להם את המעט שהבנתי בהמולת אותו רגע: "מוקאוומה, מוקאוומה" (התנגדות, התנגדות); ו"פלסטין ערביה מן אלמיה ללמיה" (פלסטין מן הים עד הירדן). ניתן להבין, אחרי שנים של עבודה משותפת וחשיפה רחבה, סיסמאות אלה, אבל לפירסט טיימרס זה היה יותר מדי והם עזבו. וגם בעיני, האווירה שהתגבשה באותה רבע שעה עמדה בניגוד גמור למה שחשבתי שצריך להיות אופי ההפגנה הספציפית הזאת – הדגשת האזרחות המשותפת ומניעת ההפרדה האתנית. האחריות שלי כלפי אלה שלא ראו שעזבתי הניעה אותי להודיע על כך בפייסבוק, ולא להיעלם כך סתם.

זהו, בקצרה, ההסבר, ואלה הטעויות. אני מקווה לסיים בכך את הדיון הספציפי הזה. הדיון הפנימי בקרב השמאלנים מכל הסוגים חשוב ביותר לשכלול מתמיד של המעשים, וכמובן יש העדפות אישיות ושנאות ומחלוקות. גם המעשים שלנו לא יחפפו באופן מוחלט, ובלבד שיהיו באותו הכיוון, כי המולדת האהובה ששני העמים שלנו משתייכים אליה, מבקשת מאמץ רב ביצירת האפשרות שנחיה בה יחד, בין מי הירדן לבין מי הים התיכון. כדברי המשורר מחמוד דרוויש, علَى هَذِهِ الأَرْض مَا يَسْتَحِقُّ الحَياةْ ("על האדמה הזאת ראוי לחיות").

שולי דיכטר הוא מחבר הספר "מבעד לכוונות הטובות"