newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חקירת דובר שוברים שתיקה: תיק מינורי שחושף השחתה ממסדית עמוקה

במשך שנים רשויות החקירה מתייחסות להפרות חוק חמורות נגד פלסטינים בשטחים באדישות, ולפעמים אף משתפות איתן פעולה באופן אקטיבי. עדותו של דין יששכרוף העניקה לממסד את הזדמנות הפז לטייח את הפשעים במלכוד המושלם שתפרה לו: או שהוא שקרן, או שהוא עבריין

מאת:

בין השנים 2013 ל-2016 עקב הארגון "יש דין" אחרי טיפול המשטרה ב-289 תיקי עבריינות אידיאולוגית נגד פלסטינים בשטחים. בכל המקרים האלו הפלסטינים הגישו תלונה במשטרה; בחלקם נלווה אליה חומר מצולם, וידיאו ועדויות של אזרחים ישראלים או חיילים. ועדיין, רק עשרים תיקים הגיעו לכדי כתב אישום. בלא פחות מ-183 תיקים לא הצליחה המשטרה לאתר את הפוגעים או הראיות; לעתים לא התבצעה שום חקירה משמעותית. מתוך 45 תיקים שנפתחו בשנים 2012-2014 בגין אלימות של תושבי יצהר כלפי פלסטינים ורכושם (התופעה המכונה "תג מחיר"), רק מקרה אחד הוביל לכתב אישום.

על פי נתוני בצלם, הארגון פנה לפרקליטות מתחילת האינתיפאדה השנייה בדרישה לחקור 739 מקרים שבהם פלסטינים נהרגו, הוכו או נפצעו בידי חיילים, או שרכושם נפגע או נבזז (להבדיל מהתיקים של "יש דין", שעסקו בפגיעה מידי אזרחים ישראלים). ברבע מהמקרים כלל לא נפתחה חקירה, בחצי נוסף נסגר התיק בלא כלום, ורק ב-25 מקרים הוגשו כתבי אישום. ב-44 מקרים שלגביהם בצלם פנו בבקשה לעדכון, הפרקליטות הצבאית אפילו לא הצליחה לאתר את התיק.

חלפו יותר משלוש שנים מאז "יום שישי השחור" – האירוע בצוק איתן בו הפעלת נוהל חניבעל הובילה לירי חסר אבחנה על אזרחים פלסטינים (ויש הטוענים – מכוון). הפרקליטות הצבאית עדיין מתלבטת אם לפתוח חקירה בנוגע לאירוע, וזאת למרות המלצות ועדת צ'חנובר, שקבעה שהחלטות מסוג אלו צריכות ליפול תוך 14 חודשים לכל היותר.

זהו הקונטקסט לפעולת רשויות החקירה – המשטרה, הפרקליטות, מח"ש, המשטרה הצבאית והפרקליטות הצבאית – בשטחים. אדישות, גרירת רגליים ורשלנות במקרה הטוב; טשטוש, טיוח ושיתוף פעולה עם הפרת החוק במקרה הרע. לפני שמדברים על שוברים שתיקה ועל המקרה של דין יששכרוף, צריך לדבר על ההקשר הזה.

> כששקד מגייסת את בצלם כדי להשתלח בשוברים שתיקה – מי כאן השקרן?

חיילי "נצח יהודה" מכים פלסטיני בג'ילזון, יולי 2015. צילום מסך

אירועים מהסוג שתיאר יששכרוף הם חלק משגרת הכיבוש. חיילי "נצח יהודה" מכים פלסטיני בג'ילזון, יולי 2015.

חקירת בזק וסגירת התיק

מי שרוצה לקבל מבט מקרוב על נורמות הפעולה בחקירות הרג פלסטינים מוזמן לעיין בסדרת הכתבות "רשיון להרוג" שפרסמו כאן נעם רותם וג'ון בראון. לעתים, לקח לצבא שנה או שתיים לפתוח בחקירה. מאבטחים שעלה כי שיקרו בעדותם לא נקראו לחקירה נוספת. קצין שנחשף כי ביצע ירי חי למרות שדיווח על ירי גומי (לא ניתן להתבלבל בין השניים) לא הועמד לדין. כידוע, הצבא גם ניסה להתחמק מחקירה ברצח שני הנערים במחסום ביתוניא לפני שנתיים, ורק בעקבות חשיפות תקשורתיות הוגש לבסוף כתב אישום נגד שוטר מג"ב, שהסתיים בעסקה על רשלנות.

בהשוואה לכל המקרים האלו, האירוע שעליו העיד דובר שוברים שתיקה הוא מינורי מאוד: שימוש בכח מופרז בעת מעצר של פלסטיני בחברון. כל חייל ששירת בשטחים באופן קבוע, כולל הח"מ, נתקל במקרים כאלו. הדבר החריג היחיד הוא הפעלתנות שאחזה בחודשים האחרונים במשטרה ובפרקליטות.

יששכרוף העיד על המקרה באירוע בקריית אונו ב-4 באפריל. חודש לאחר מכן, פרסם ארגון "מילואמניקים בחזית" סרטון בו נטען שהעדות היתה שקרית. 11 יום לאחר פרסום הסרטון פנה שר הביטחון ליברמן לשרת המשפטים איילת שקד בדרישה שהפרקליטות תחקור את המקרה. שלושה שבועות לאחר מכן, ב-7.6, כתבה שקד לפרקליטות בדרישה לפתוח בחקירה. תוך 11 יום ממכתבה של שקד, זומן יששכרוף לחקירה במשטרת חברון. יששכרוף התייצב ועמד מאחורי עדותו; כעבור חודש הוא נחקר שוב.

בשבוע שעבר הודיעה הפרקליטות כי התיק נסגר. להודעה נלוותה הצהרה שהאירוע לא התרחש ושהעדות של יששכרוף היתה שקרית (עו"ד מיכאל ספרד הבהיר ב"הארץ" מדוע מדובר בהודעה חריגה כל כך, מומלץ מאוד לקרוא). לטענת יששכרוף, הפרקליטות חקרה את האדם והאירוע הלא נכונים. אין לי דרך להכריע בנושא, אבל העובדה שהמעצר אותו הפרקליטות כן חקרה תועד ותואר בעדות המקורית של יששכרוף ב"שוברים שתיקה" תומכת לכאורה בגרסתו.

בין תרועות הימין לאדישות השמאל

אלא שזה לא הסיפור המרכזי כאן. כאמור, אירועים מהסוג שתיאר יששכרוף הם חלק משגרת הכיבוש. אירועים גרועים הרבה יותר – רצח, השחתת רכוש, התעללות – מובילים להליכים שנמרחים על פני חודשים ושנים, ושברובם המכריע של המקרים מסתיימים בסגירת התיק. הסיבה למהירות ולדחיפות במקרה של יששכרוף היא פוליטית לחלוטין – הרצון לקעקע את הלגיטימיות של "שוברים שתיקה" – ואיש מהמעורבים, ביניהם שר הביטחון ליברמן, שרת המשפטים שקד והפרקליטות עצמה בהודעת הסגירה החריגה, לא טרחו להסתיר זאת. להפך. ברגע שנסגר התיק, נדחף הימין כולו – כולל ראש הממשלה – לפודיום כדי לקחת קרדיט על המהלך המוצלח נגד שוברים שתיקה. האירוע אף שימש תירוץ לזירוזן של יוזמות חקיקה כנגד הארגון, וגם בנוגע אליהן איש לא מסתיר שמדובר בחוק ספציפי שנתפר למידותיו של ארגון מסוים ושהמוטיבציה מאחוריו היא פוליטית.

יותר משהסיפור הזה מלמד על שוברים שתיקה, הוא ממחיש את עומק ההשחתה של המוסדות הישראלים כתוצאה מהכיבוש. הוא מוכיח שארגוני זכויות האדם צדקו כשאמרו שבכל הנוגע לכיבוש, גופי החקירה הישראליים כולם נגועים בפוליטיזציה עמוקה ולא יכולים, או לא מעוניינים, לבצע את תפקידם המקורי.

המחשבה שפוליטיקאים ישלחו את פרקליטות המדינה לרדוף אזרחים ישראלים בגלל פעילות פוליטית נשמעת מחרידה, אבל בהקשר של הכיבוש היא מתקבלת באדישות משמאל ובאהדה מימין. ממש כמו שצה"ל עצמו הפך מהריבון שתפקידו לטפל גם באוכלוסיה הכבושה, לצבא היהודים, שאמור להתנהל על פי קודים של מלחמה אל מול מיליוני אזרחים. ככל שהכיבוש נמשך, אין מוסד ישראלי שנמלט מהגרורות הממאירות שלו – לא התקשורת ולא האקדמיה המתקרנפות, לא המשטרה ולא תעשיית ההיי-טק הבטחוניסטי. כולם משליכים את האתיקה והעקרונות מהחלון לטובת הפרויקט הלאומי של שליטה בכח הזרוע בעם אחר. דמוקרטיה שבלבה דיקטטורה.

ישראלים אינם קורבנות הכיבוש. הקורבנות הם פלסטינים. אבל צריך גם לומר משהו על הרדיפה של דין יששכרוף. החקירה של יששכרוף היא ווין-ווין מבחינת הממשלה – או שאפשר יהיה לטעון שהוא משקר, או שאפשר יהיה להעמיד אותו לדין, ובכך להרתיע אחרים מלתת עדות. בואו נחשוב על המשמעות של הדברים: מדינת ישראל שולחת צעירים בני 18 לשלוט בכח על עם אחר, לבצע פעולות שמתחילות בשיטור ומגיעות לחיסולים בשלט רחוק. כשהצעירים האלו מספרים על המציאות בשטחים כמו שהם חוו אותם, משסים בהם את התקשורת, את ארגוני הימין שהממשלה מטפחת, וכעת גם את המשטרה והפרקליטות. יותר מכל, מדהימה האדישות שבה הגרוטסקה הזאת מתקבלת. בימין-מרכז מריעים (יאיר לפיד הרי הפך את שוברים שתיקה לשק החבטות שלו), ובשמאל עסוקים בשיעורי חברה. הנושא השבוע: מיהו יהודי. ובינתיים, המחלה ממשיכה להתפשט.

> מאות פלסטינים בבקעה עומדים בפני גירוש: "רק רוצים לחיות"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf