חמאס מתרברב בניצחון, כל הדרך לתהום
האקלים שיצרה המלחמה יכול היה לשמש את חמאס לגייס את הקהילה הבינלאומית בדרך להקמת מדינה פלסטינית. במקום זאת, כותב העיתונאי הלבנוני טארק אסמאעיל, חמאס מעדיף לדבוק בניצחון חלול, על גב הקורבנות ברצועה

הרס במו ידיו רבים מהמשאבים שעמדו לרשותו. מנהיג חמאס, יחיא סינוואר, 30 באפריל 2022 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)
עוד מהרגע הראשון של המלחמה, מנהיגי חמאס וחזבאללה טוענים לניצחון – כל אחד בזירתו הוא. הצהרתו של בכיר חמאס, מוסא אבו מרזוק, בתחילת מאי, שלפיה "הניצחון ממש מעבר לפינה" מהדהדת תפיסה זו, ומובן שימשיכו לטעון לניצחון גם בסיום המלחמה. על אף שרצועת עזה שקעה במלחמה שלא נראה ממנה מוצא, ושמחירה כבד ביותר – עשרות אלפי הרוגים ופצועים, חורבן עצום, מעל מיליון איש שעזבו את בתיהם – הדיון ההכרחי בשאלה אם יש אפשרות בכלל לניצחון במלחמה הזו נדחה לעתיד בלתי ידוע.
במאמר שפורסם באתר דרג', הכותב הלבנוני טארק אסמאעיל יוצא נגד מנהיגי חמאס שמכריזים על ניצחון במנותק מהיכולת המציאותית להשיגו ובלי קשר למצב בשטח. אסמאעיל מבהיר כי אין זו תופעה חדשה בעולם הערבי ובמאבקו נגד ישראל; למעשה, ההכרזה על ניצחון "ההתנגדות" מתוך ניסיון לכפות את הנרטיב על העובדות בשטח, היא דבר מוכר זה שנים רבות. ג'מאל עבד א־נאצר הכריז בסיום מלחמת סיני ב־1956 שמצרים הביסה את אנגליה, צרפת וישראל, אף שבפועל היו אלו ארה"ב וברית המועצות שכפו על שלוש מדינות אלו לעצור את המלחמה, ולא עמידתה האיתנה של המצרים בפני המתקפה.
נאצר הוא גם זה שלמרות ההפסד המוחץ שישראל הנחילה לצבאות ערב ב־1967, ועקב רעיון הניצחון התמידי והכחשת הכישלון, תיאר את התבוסה הערבית כ"נכּסה", שמשמעה נסיגה, או הידרדרות במצב. הגדרה זו מחזקת את תפיסת הכישלון ב־67' כמכשול זמני ולא כשינוי יסודי במציאות, גם אם בפועל כבשה ישראל באותה מלחמה את סיני, את הגולן את רצועת עזה ואת הגדה המערבית. גם כאשר פלשה ישראל ללבנון בשנת 1982 וגירשה מביירות את ערפאת ואת אנשיו, הם ברחו לתוניסיה בעודם מכריזים על ניצחון, בדומה לכל אותם ה"מנצחים באמצעות התנגדות" לפניהם ואחריהם.
אסמאעיל מעריך שהכרזה על הניצחון הידוע מראש, או הכחשת התבוסה, יתרחשו גם במלחמה הנוכחית וגם בעתיד. לכן הוא מבקר את התקשורת הערבית שנותנת במה להכרזות ניצחון מנותקות אלה ומבקש לעמת את אותם אנשי התנגדות עם העובדות והמציאות. אסמאעיל אף משער שחמאס מחכה לסיום המלחמה אף יותר מהתושבים בעזה, שהם אלו שסובלים באמת. בעוד שלתושבים זו הזדמנות להפסיק את המוות ואת ההרס, לחמאס סיום המלחמה הוא רק הזדמנות להכריז על עוד ניצחון.
עם זאת, מנהיגי חמאס יודעים שסיום המלחמה, או הפסקת אש, יגיעו כתוצאה משחיקת כוחה הצבאי של התנועה, שנחלשה קשות עד כה, למרות הכחשותיה. הקלף המרכזי שנותר לה הוא החטופים. לפיכך, חמאס בונה על לחץ שיופעל על ישראל לעצור את הלחימה, בעיקר מצד ארה"ב, שם הממשל הנוכחי מושפע מדעת הקהל ומההפגנות בקמפוסים לקראת הבחירות לנשיאות.
>> הקלף של חמאס כבר אינו החטופים, אלא המשך הלחימה
אסמאעיל תוקף קשות את גישת ה"ניצחון בכל מצב" של חמאס, וטוען שמצבם הטרגי של הפלסטינים מחייב את חמאס להכיר בעובדות בשטח ולהתייחס לישראל כעובדה קיימת. לאור שליטתה בעזה, חמאס יכול היה לקדם את פתרון שתי המדינות ולייצג את הפלסטינים לאור דעיכתה של הרשות הפלסטינית, אך במקום זאת הוא אימץ אידיאולוגיות ג'יהאדיסטיות רצחניות, שמובילות למלחמות חסרות תכלית. אסמאעיל קורא לחמאס להתרחק מעמדות קיצוניות אלה ולהצטרף למדינות הערביות והמוסלמיות שמדיניותן כלפי ישראל נעה בין הסכם שלום רשמי (מצרים וירדן) לנורמליזציה (מדינות "הסכמי אברהם"), או להכרה סמויה בקיומה של ישראל כחלק מהמרחב (סוריה ולבנון). החריגים היחידים בנוף זה הם פלגי ציר ההתנגדות בתימן ובעיראק.

חמאס רודף אחרי ניצחון מן השפה ולחוץ, שנבנה על גב ההריסות והמוות של תושבי רצועת עזה. ילדים בעזה על חורבות ביתם (צילום: עמאד נאסר / פלאש90)
למעשה, אסמאעיל רואה גם בגדולי האויבים של ישראל במרחב – חזבאללה ואיראן – כמי שמכירים בעקיפין בקיומה. חזבאללה סומך את ידיו על הסכם רישום הגבולות הימיים (גם אם תוך התעקשות שלא לראות בעצמו צד בהסכם או לא לקבל את ההסכם כהכרה רשמית בישראל), ואילו איראן לא הסלימה את חילופי המהלומות הישירות באפריל האחרון, מה שמצביע, לשיטתו, על קבלת "כללי משחק" בין המדינות. אפילו בעלות הברית הקרובות של חמאס – טורקיה וקטר – אינן רחוקות מהכרה כזו ומקיימות יחסים ישירים ובלתי ישירים עם ישראל.
אחרי תקופה ארוכה שבה ירדה הסוגיה הפלסטינית ממרכז הבמה העולמית, "מבול אל־אקצא" והמלחמה בעזה יצרו ביתר שאת אקלים שמאפשר לדון באפשרות הקמתה של מדינה פלסטינית, שתמלא את שאיפותיהם בצורה טובה יותר מאשר המנגנון שבנו הסכמי אוסלו. חמאס יכול היה להשקיע משאבים ומאמצים לגייס את העולם הערבי והעולם המערבי לשם כך, אך בדבקותו בגישת הניצחון, העיוורת לעובדות בשטח, נראה שהרס במו ידיו רבים מהמשאבים שעמדו לרשותו, והוא רודף אחרי ניצחון מן השפה ולחוץ, שנבנה על גב ההריסות והמוות של תושבי רצועת עזה.
טל שוורץ כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן