חיים ברעם אהב כדורגל ובני אדם, לכן היה סוציאליסט

הוא כתב עם הומור שרק הוא יכול היה להמציא, מקשר בין כדורגל לפוליטיקה. חיים ברעם (צילום: באדיבות המשפחה)

"נפלה עטרת ראשנו. האדמו"ר האדום הראשון", בישר עמוד הפייסבוק של מועדון האוהדים של הפועל ירושלים את הידיעה המרה על מותו של הסופר, הפובליציסט והפרשן חיים ברעם. אני כבר ידעתי. ראיתי קודם את ההודעה העצובה של אביתר, בנו, במילים מאופקות שביטאו כאב עצור: "אבא (לב אדום) 13.05.41–13.05.25" והוסיף תמונה יפהפייה של חיים, עם החיוך השובב והרומז, והעיניים הטובות, האוהבות. התמלאתי כאב צורב ובכיתי. קשה לחשוב על חיים מת, איש כל כך חי ואוהב את החיים.

התאהבתי בחיים מהרגע הראשון (זאת לא חוכמה, קרה להרבה אנשים), ועם הזמן, העבודה המשותפת והקרבה אליו, האהבה הפכה לאהבת נפש. ואף שבשנים האחרונות התראינו לעיתים רחוקות (במיוחד לצפייה במשחקי כדורגל), הפגישה איתו היתה תמיד חגיגה והנאה צרופה.

מותו של חיים ברעם עורר זיכרונות רבים, אצלי כמו אצל רבים אחרים שכתבו עליו בפייסבוק. כולם למדו ממנו משהו, כולם דיברו על אהבתו לכדורגל. עוזי דן קרא לו "אדוארדו גליאנו הישראלי", בגלל השילוב בין כושר ביטוי וכתיבה נדיר לבין הנאה מכדורגל, סוציאליזם והומניזם. דפנה בתו הסבירה איך הדברים מתקשרים בדמיון הפוליטי של אביה: הוא אהב כדורגל התקפי לא רק בגלל ההנאה מהגולים, אלא גם מפני שהיה סוציאליסט. כדורגל התקפי הוא יפה ומהנה, לכן מושך קהל גדול לאצטדיון, האוהדים יוצרים קהילה, וקהילתיות וסולידריות הן הבסיס לסוציאליזם.

לדעתי, היסוד של חיים ברעם היה אהבת אדם. הוא אהב לשמוח עם אנשים אחרי גולים, התענג איתם על ניצחונות, וגם התחבר לעצב הקולקטיבי של ההפסד. אהבת האדם, ההומניזם, הובילו אותו לאמונה בבני אדם כאנשים שווים, מה שהוביל אותו גם לסוציאליזם ולתמיכה בלתי מתפשרת בשלום, הכרה בזכויות הפלסטינים ושאיפה לשותפות יהודית-ערבית.

אחיו הגדול, עוזי, אמר שחיים היה "האידאולוג של הפועל ירושלים", משפט שיכול להישמע מוזר למי שאינו מכיר את הקבוצה הנפלאה הזאת, שהרימה על נס את המאבק בגזענות, ההגנה על זכויות הלהט"בים, ומאז 7 באוקטובר גם את דגל המאבק להחזרת החטופים עם קבוצת האוהדים Bring Hersh Home. אוהדי הפועל הובילו את הפגנות הזעם מיד אחרי פרסום סרטון הווידאו של הירש עם היד הקטועה, ואת ההפגנות הגדולות בכל הארץ אחרי היוודע רציחתו במנהרות יחד עם עוד חמישה חטופים.

עבור חיים, הפועל ירושלים היתה בראש ובראשונה סיפור פוליטי, בגלל היריבות עם בית"ר ירושלים, והכאב העצום על אהבת "בני השכונות" (קוד ירושלמי לעדות המזרח) לבגין והאיבה למפא"י. חיים היה אמפתי גם לאוהדי בית"ר ולכעסם על מפא"י וההסתדרות, למרות ואולי בגלל היותו בן של מזכיר מועצת פועלי ירושלים, משה ברעם, שהפך מאוחר יותר לשר העבודה. תמיכתו בהפועל היתה מאבק פוליטי נגד הרוב הירושלמי שתמך בבית"ר, כי דרכה נסחפו רבים ללאומנות, גזענות ופשיזם. ובכל זאת אהב את האוהדים, והרגיש אמפתיה גם כלפי אוהדי בית"ר. והם ידעו את זה.

בשנות ה-70 התחילה ההתקוממות של בני השכונות במוסררה עם הפנתרים השחורים שיצאו נגד גולדה והמערך, אבל היו נקיים מגזענות והיו הראשונים להכיר באש"ף ולתמוך בהקמת מדינה פלסטינית, לפני הציונות הסוציאליסטית. אחר כך קמה תנועת האוהלים, שניהם היו התגשמות המאבק שחיים דמיין – שמאל מעמדי של בני השכונות במאבק למען שוויון ונגד אפליה.

חיים, שחונך בבית על תורת המעמדות, הפך מודע לקשר בין מעמדות למוצא בגלל הכדורגל. בספר האהבה שלו לירושלים ("אדום צהוב שחור", הוצאת מעריב, 2004), סיפר שהוא אף פעם לא חשב עצמו לאשכנזי (האמת היא שהוא היה מעורב, אביו מאוקראינה ואימו גרציה היתה בת של אם מרוקאית ואב חלבי), אבל פתאום הבין ש"הם ואנחנו" זה לא רק עניין מעמדי ואידיאולוגי אלא גם עניין של אשכנזים מול מזרחים – בגלל הכדורגל. "מי שלא היה בטדי לא יכול להבין פוליטיקה", כתב. ואכן, בשנות השבעים פעילי הפנתרים והאוהלים ישבו ביציעים של בית"ר ושרו שירי קסטות מזרחים, לא "מוות לערבים". בלט בהדגשת הנאמנות לבית"ר ימין סוויסה, מנהיג תנועת האוהלים, שקרא לבנו אורי מלמיליאן סוויסה.

סביב התובנה הזאת, של הקשר בין דיכוי המזרחים על ידי מפא"י לבין חבירה לימין, התחברנו לראשונה חיים ואני לקראת בחירות 1977. התמזל מזלי להכיר את חיים ולפעול יחד איתו בשני פרויקטים פוליטיים חשובים שהצליחו בזמנו, אבל נעלמו מהזיכרון היסטורי בגלל מחיקת התופעה הזאת שחיים קרא לה "השמאל העקבי". היות והתופעה הזאת אינה קיימת כבר, גם הזיכרון שלה איננו. חיים ברעם היה אולי אחרון הלוחמים למען ה"שמאל העקבי". היום המילה שמאל מבטאת חוסר עקביות, אלא אם כן מוסיפים לה שמות תואר נוספים: רדיקלי, מזרחי, אנטי-ציוני. התוספות שמאל "ציוני" או שמאל "סוציאליסטי" הפכו לשמות נרדפים לשמאל לא עקבי, מזויף. על רקע זה, התחברתי עם חיים בניסיון להפיח חיים בשמאל כתופעה פוליטית, המבקשת למצוא דרך לא להימחק ערב בחירות 1977.

דיווח על מאבקי האוהלים והפנתרים נגד ממשלת הליכוד. הפגנת הפנתרים השחורים, 1974 (צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

חיים היה אז עדיין חבר מפלגת העבודה וחבר לקבוצה קטנה של תומכי לובה אליאב, שהתעמת עם גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, בזמן היותו מזכ"ל המפלגה. הוא תיעב את מאיר, שהיתה אסון מהלך בסירובה להכיר בעם הפלסטיני ("גם אני פלסטינאית") ובדחיית הצעת השלום של אנואר סאדאת ב-1971, אשר הובילה לאסון הגדול של מלחמת יום כיפור.

לקראת בחירות 1977, אליאב פרש ממפלגת העבודה ופעל להקים רשימה יחד עם הזרמים הציוניים הנמצאים בין המערך לבין חד"ש. הרשימה כללה אנשים שהיו מוכנים לפרוש ממפלגת העבודה ומפ"ם, שתי מפלגות קטנות עם חבר כנסת אחד, מאיר פעיל (מוקד) ואורי אבנרי (העולם הזה), ונציגי השכונות המתמרדים נגד מפא"י, הפנתרים השחורים והאוהלים ובראשם סעדיה מרציאנו. חיים היה נציגו של לובה במו"מ (יחד עם דן ביתן ז"ל ונעמי קיס ז"ל) ואני נשלחתי כנציג מוקד על ידי מאיר פעיל, במיוחד כי הוא הכיר בנאמנות שלי לשלמות המפלגה, וחשש כי מספר 2 ו-3 של מוקד (רן כהן ויאיר צבן) ינסו לחתור תחתיו. יחד איתי באו לחלק מהפגישות דורון גלעזר ויוסי זעירא.

חיים ואני ראינו עין בעין את המהלך כולו, והיינו מקורבים במיוחד למרציאנו ז"ל, שהעדיף לחבור לשמאל הציוני ולא לחד"ש, שאליה הובילו כוכבי שמש וצ'רלי ביטון. סעדיה העריך שאנטי-ציונות זאת סחורה שלא יוכל למכור בשכונות, וקבוצת הצעירים במוקד שאליה השתייכתי (יחד עם דורון גלעזר, בני טמקין, יוסי זעירא וצביקה דויטש ז"ל) ניסחה מאמר פרוגרמטי שקרא לחבור למזרחים ("על סמלים תלושים", עמדה, 1975). פעלנו יחד איתם במבצעים שונים, מתוך הבנה שדיכוי המזרחים הוא הבעיה היסודית של תנועת העבודה, שהלכה והתנתקה ממעמד הפועלים, המזרחי והפלסטיני. אליאב, שהיה מיישב העולים המזרחים בחבל לכיש, היה מודע לעוול, ותיאר בציוריות כיצד שפכו את העולים מהמשאיות כמו חול בנקודות ה"עלייה לקרקע", במטרה למלא את החלל הריק של הפלסטינים. לדעתי הוא ביקש לתקן את עברו הבעייתי על ידי החיבור לפנתרים.

ספר האהבה שלו לירושלים

אבל החיבור של כל הגורמים היה מסובך. ההערכה היתה ששלושה מנדטים הם ריאליים, אבל הרביעי לא, ורצינו לארגן רשימה עם ארבע הצלעות לפחות. ערב הגשת הרשימות התכנסנו לישיבה מכרעת כ-50 פעילים ודמויות ציבוריות, פוליטיקאים, עיתונאים ואקדמאים, ושתי דמויות בולטות מתוך הממסד: אלוף במיל' מתי פלד ויעקב ארנון, מנכ"ל האוצר של ספיר. בזמן ההתכנסות לא ידענו כיצד נפתור את בעיית מיעוט המקומות ברשימה, אבל מהלך מבריק של חיים הצליח לפרוץ את הבונקר של כל המועמדים שהתבצרו בהגנה על מקומותיהם. הוא הציע לוותר על אליאב, לשים כצפוי את מאיר פעיל במקום השני, את אורי אבנרי בשלישי, ובראשון את מרציאנו. לאחר ההצעה המפתיעה של חיים, קם אליאב להגיב והציע את הנוסחה שפתרה את הבעיה: הוא יעמוד בראש הרשימה לפני פעיל ואבנרי, ושלושתם יתפטרו במהלך הקדנציה לטובת הבאים בתור: סעדיה, וליד צאדק (איש מפ"ם) ורן כהן. בעלי תפיסה קונספירטיבית יאמרו שזה היה מהלך מתוכנן מראש, אבל לדעתי, כמו גול בלתי נשכח, זו היתה הברקה ספונטנית שההגנה לא היתה מוכנה לה.

הנוסחה שהציע אליאב התקבלה, וכך רצנו לבחירות ברשימה ששמה של"י, "שלום לישראל ושוויון לישראל". אפשר לסכם את כל המהלך בביטוי "הניתוח הצליח אבל החולה מת". בסחף לימין של המזרחים ושל בני המעמד הבינוני האשכנזי למרכז (ד"ש), של"י נותרה עם 2 מנדטים בלבד, וסכסוך מובנה בין הפנתרים לבין מוקד, המפלגה שלי. אליאב קיים את הבטחתו והתפטר לטובת אבנרי, שהתפטר אחרי שנה לטובת צאדק. אבל פעיל סירב במשך חודשים רבים להתפטר לטובת מרציאנו, תוך כדי דרישה שמרציאנו יתפטר אחרי שנה לטובת כהן, זאת בזמן שביטון זכה לקדנציה שלמה בסיעת חד"ש, ועוד 3 קדנציות נוספות.

מרציאנו רתח, בצדק, וחיים ואני הבנו שהמהלך לחיבור בין פעילי השכונות לבין הציונות הסוציאליסטית לא עלה יפה, בלשון המעטה. נדמה לי שבאותה תקופה המציא חיים את המושג "שמאל עקבי", ובהתאם את סימון הציונות הסוציאליסטית כ"פייק שמאל". בניסיון לשמר משהו מאותו שמאל עקבי, קמה קבוצה בשם "שמאל של"י", שכללה את חיים, דני פתר, שמואל עמיר, נעמי קיס, יעל לוטן, גדעון ספירו וכמה צעירי מוקד כמוני. אבל לי היה ברור שהפרויקט הפוליטי שחתרנו לבסס נכשל, ולכן פרשתי ממוקד. חיים המשיך בשל"י כדובר הסיעה.

רתח, ובצדק. סעדיה מרציאנו בהפגנת הפנתרים השחורים בכיכר ציון בירושלים, 1971 (צילום: ויקיפדיה)

אחרי התבוסה בבחירות, התמזל מזלנו לקבל מימון להוצאת ירחון פוליטי חדש ממקסים גילן, משורר ועיתונאי שלחם ב-1948 בפלג השמאלי של הלח"י, היה מקורב לחוגי הכנענים בשנות ה-50 וגלה לצרפת.

אני קבלתי את ניהול העיתון החדש "במרחב" בהמלצת חיים והתחלנו לפרסם ב-1978, אבל עם כניסת חיים לתפקיד העורך ב-1980, העיתון קיבל רוח חיים ישראלית. הוא לא רק נתן ביטוי לעמדות הפוליטיות של של"י וחד"ש בעד הידברות עם אש"ף והקמת מדינה פלסטינית, אלא גם פתח את העיתון לסוגיות חברתיות, כלכליות ותרבותיות. "במרחב" דיווח, בין היתר, על מאבקי האוהלים והפנתרים נגד ממשלת הליכוד, על עימותי תנועת הסטודנטים היהודית ערבית קמפו"ס עם שלישיית הנגבי-כ"ץ-ליברמן ועל מאבקי עובדים נגד מדיניות הממשלה. עמוס נוי, אלדו בויס ואני פרסמנו בתקופת האינפלציה מדור סטירי בשם "עובדים עלינו" בפורמט של פוסטר להדבקה במפעלים. ב"במרחב" פורסמו לראשונה תמונות ושמות של הרוגים פלסטינים בגדה וברצועה, ושל קורבנות ההפצצות חיל האוויר במחנות הפליטים בלבנון. כתבו ודווחו בעיתון יהודים וערבים מהמפלגות השונות, פעילי הפנתרים והאוהלים ואינטלקטואלים מזרחים. הכל היה חלוצי ובלתי מוכר בעיתונות הפרטית או הפוליטית של אותם ימים.

לאחר סגירת העיתון חיים מצא את מקומו הטבעי במקומון "כל העיר", תחילה ככתב ספורט ואחר כך כבעל טור קבוע. דורות של קוראים ירושלמים התחנכו פוליטית על ידי קריאת הטור השבועי שלו, באופן משמעותי לא פחות, ואולי יותר, מהאופן שבו התחנכו פוליטית חיים ובני דורו מקריאת הטורים של אבנרי ב"העולם הזה". חיים כתב על פוליטיקה בצורה ביקורתית ותמיד ידעת מה עמדתו. הוא כתב על ספורט עם אוצר מילים של משורר וזיכרון פנומנלי לשחקנים, משחקים וגולים אגדיים. הוא היה דעתן ופסקן בכדורגל כמו בפוליטיקה: אורי מלמיליאן שחקן בינוני, אבל אלי אוחנה גאון. הוא כתב עם הומור שרק הוא יכול היה להמציא, מקשר בין כדורגל לפוליטיקה. "כשרואים את אלי אוחנה הגאון לעומת אחיו ציון אוחנה משחק, מבינים שאלוהים לא היה סוציאליסט". הוא אהב אנשים, ואנשים אהבו אותו. בסוף הלווייתו, קרא הרב שניהל את הטקס לדפנה בתו ואמר לה שחיים היה איש גדול, וסיפר לה שהיה גוזר את המאמר השבועי של חיים ב"כל העיר". קורא וזורק, כי העיתון החילוני נחשב למשוקץ, אבל דבריו של חיים היו מאלפים.

זה היה חיים ברעם שלי, שהלך לעולמו לפני שבוע, האדמו"ר האדום של ירושלים, צדיק אמיתי, ולא רק מפני שנפטר ביום הולדת ה-84 שלו.

פרופסור אמריטוס לב גרינברג הוא אקטיביסט, סוציולוג פוליטי מאוניברסיטת בן גוריון, נשיא לשעבר של האגודה הסוציולוגית הישראלית