התשובה לחוק המואזין: דרישה להכיר באזרחים הפלסטינים כמיעוט לאומי

אין באמת חדש תחת השמש: בשנת 2011 הייתה זו חברת הכנסת דאז אנסטסיה מיכאלי, המסיתה התורנית, שהציעה חוק שתכליתו היתה מניעת קריאות תפילה (אזאן) מהמסגדים. לא הרבה השתנה מהותית מאז בכל הנוגע לחומרת המחלה של שנאת המיעוט הפלסטיני הילידי בארץ, אך דבר אחד בוודאות החמיר: העיוורון של מקבלי ההחלטות. מבלי להרחיב בדיון השולי אם מי שעמד מאחורי העלאת הדיון מן האוב הוא בנו של ראש הממשלה אם לאו, אפשר להניח שהצעת חוק זו תיקבר שוב בתהום הנשייה מכיוון שהיא תיתקל בקושי משפטי וחוקתי פר-אקסלנס, קושי שהמדינה תצטרך לתת עליו את הדעת גם ברמה הבינלאומית.

השר יעקב ליצמן נעמד על רגליו האחוריות למשמע דבר החוק שיזם מוטי יוגב מהבית היהודי. הוא מיד שיקלל מספר אלגוריתמים חוקתיים בסתר לבו, חישב את הנזקים שייגרמו למחנה שלו, ולבסוף בטח אמר: לא יקום ולא יהיה. במהלך מזהיר של אקרובטיקה פוליטית, ליצמן שיתף פעולה עם חברי הכנסת הערבים על מנת להוריד הצעה זו מסדר היום של ועדת השרים לענייני חקיקה.

> על ההשראה: למה ערבים באוניברסיטאות מפחידים את סמוטריץ'

זה הזמן לנצל את המומנטום. הפגנה נגד חוק המואזין (צילום: תקשורת הרשימה המשותפת)

הבלוף של ליצמן 

אך האמת היא שליצמן לא היה זקוק לשיתוף הפעולה הזה כלל, הוא בסך הכל פחד על האינטרסים שלו ושל קהילתו. הרי בלשון החוק, שעדיין לא יכולה להגיד בבירור ״נתינים יקרים, זהו חוק שמכוון רק למוסלמים, אזרחים סוג א׳ הסירו דאגה מעל לבכם״, מצוין כי הוא חל על כלל בתי התפילה. ומאחר שחוץ מחוק האזרחות אין אפשרות להפלות בין אזרחים, צפירת כניסת השבת תהיה בסכנה. זה מה שהטריד את ליצמן. לא חופש הדת של המוסלמים ושל טיבי, אם היה בכך ספק.

ליצמן חכם, וליצמן מכיר את חוק הרעש על בוריו, חוק אשר אחד החריגים בו הוא בכניסת יום מנוחה (שבת או חג) או בצאתו. החוק הוא מתחת לצפירה, ברוך השם. תמיכה בחוק (או שתיקה והימנעות) מצד יהדות התורה אולי תשמור את זכות היהודים לצפירה של שבת, אך מאידך לא תצייר אותם באור טוב, כי כעת באמת יהיו שני חוקים, חוק ליהודים וחוק ללא יהודים, חוק שמונע קריאה לתפילה, וחוק שמתיר אותה רק לקבוצת הרוב השולט. ועם זאת, מסתבר שליצמן – מולו משא ומתן עיקש בעניין – עשוי לתמוך בחוק ולמשוך את עררו במידה והוא יותאם לצרכי היהודים. ואיפה השותפות של המדוכאים אותה חרץ יו"ר המשותפת איימן עודה? כנראה שערבים הם לא צד במשוואה של רווחים פוליטיים בקרב מפלגות הקואליציה, וקרוב לוודאי גם לא באופוזיציה.

הקריאה המוסלמית לתפילה מתרחשת בחמישה מועדים שונים ביום: המוקדם בהם הוא בשעת שחר מוקדמת, ולמעשה קריאת השחר היא אולי היחידה שמנוגדת לתקנות הרעש של המשרד לאיכות הסביבה אשר אוסרת על גרימת רעש בין השעות 23:00 ועד 7:00. לאורך עשרות שנות קיום מדינת ישראל לא נאכף חוק זה. לא בגלל שמעשית קשה לשלוח ניידת משטרה לכל מסגד ״מרעיש״ בארבע וחצי לפנות בוקר, אלא בגלל השלמה עם העובדה שיש להעניק למיעוט הפלסטיני הילידי המנושל את פיסת חופש הפולחן הזו, עצם קטנה במקום זכויות תרבותיות נרחבות, בדמוקרטיה היחידה בספירה המזרחית של כדור הארץ.

זאת יש לזכור: המאמצים למחיקת הזהות הפלסטינית ולישראליזציה של הציבור הערבי בישראל נמשכים כל העת. חוק המואזין הוא רק הביטוי האחרון של מאמצים אלה, חוק שאומר את האמת בפרצוף ללא בושה וללא התנצלויות: כאן זה משטר שעיקר תפקידו הוא לשרת קבוצה אתנית אחת בלבד.

ללמוד מהבונד

באחרונה נחשפתי למחקר נרחב ומקצועי מאת פרופסור יואב פלד מאוניברסיטת תל אביב, שעוסק ב״בונד״, ארגון הפועלים הסוציאליסטי שצמח ברוסיה הצארית בסוף המאה ה-19. הבונד, שהיו הקוטב הנגדי לציונות בכל הקשור למציאת פתרון לבעיות עמן התמודדו יהודים באירופה בתקופת הפוגרומים והאפליה הבוטה, דגלו בכך שלצד תמיכה בהפיכה סוציאל-דמוקרטית מבוססת מעמד, הם יחתרו לכינון אוטונומיה תרבותית לאומית עבור היהודים ברוסיה שגבולותיה אז כללו את פולין.

מאמציו של הבונד בסוף העלו חרס ורעיון הציונות להקמת הבית הלאומי ניצח. אך מה שכן מעניין זה האמונה של הבונד, שהפך מרעיון לתנועת המונים, בכך שגם בלי פתרונות חוצי גבולות, עדיין יהיה ניתן לנצל את הטוב האנושי ולחיות כאזרחים שווי זכויות במדינת האם תוך שימור המבנה התרבותי-לאומי הפרטיקולרי.

רעיון דומה, של אוטונומיה תרבותית לאזרחים הפלסטינים בישראל, הוא רעיון הקיים משחר ימי המדינה אך נשחק עם הזמן. לפני כשבועיים יזמה הרשימה המשותפת הצעת חוק להכרה במיעוט הפלסטיני כמיעוט לאומי. זו אכן זו הצעה מבורכת, אך היא לא תוכל לנצח במאבק חקיקתי בלבד – ולראייה, השרה שקד מיהרה להבהיר לח"כים הערבים כי למרות הצעת החוק שהגישו, ישראל תישאר מדינה יהודית.

לצד הצעת החוק החשובה להכרה במיעוט הפלסטיני כמיעוט לאומי, על נציגי הציבור הערבי לנצל את המומנטום בכך שיפסיקו לאמץ את המדיניות התגובתית ויתחילו לפעול לגיוס הציבור הערבי והציבור שתומך בשוויון זכויות אזרחי מלא, לתמיכה בהצעה הכרחית זו, ולא רק מעל דוכן הנואמים בכנסת. כי בהעדר ראיה שתשמר את זכויות המיעוט הילידי במדינה, לא רק שהמיעוט הפלסטיני יחדל מלהתקיים כמו שקרה לבונד ברוסיה, אלא שההגמוניה היהודית תתעצם ותעוגן בחוק חדש אשר עושה הבחנה אתנית פסולה וישירה, כל הדרך להעצמת אתנוקרטיה מהסוג הגרוע ביותר.

> ההכרעה האסטרטגית הניצבת בפני הפלסטינים בישראל