newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זמר עתיק ונוגה, מג'באליה ועד תל אביב

השנה האחרונה היתה בשבילי מהקשות ומהמשמחות בחיי. נולד לי תינוק, ובעזה ישראל הרגה 710 תינוקות בני פחות משנה. אבנר גבריהו חוזר לשיר שכתבה דליה רביקוביץ אחרי האינתיפאדה הראשונה ונכון גם היום

מאת:
יש בינינו, בני האדם, קשרים שהם חזקים יותר מדת ולאום. ילדים בח'אן יונס מקבלים סיוע. פברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

יש בינינו, בני האדם, קשרים שהם חזקים יותר מדת ולאום. ילדים בח'אן יונס מקבלים סיוע. פברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

710 תינוקות בני שנה ופחות הרגה ישראל בשנה האחרונה בעזה. במבצע "צוק איתן" ישראל הרגה 150 תינוקות בגיל הזה. במבצע "עופרת יצוקה" – 89.

כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר נולד בני. השנה האחרונה היתה מהקשות והעצובות ביותר בחיי, אך גם מהמשמחות ביותר. סוג של סכיזופרניה תיפקודית בין הבית לחוץ. בין פלא הבריאה להרס חסר רחמים. בין החיים למוות.

>> לבכות בלי קול: הרעב מכה בילדים בצפון עזה

ובתוך כל זה, כאילו נפתח לי עוד חדר בלב. שמחה וגאווה ופחד שלא הכרתי קודם. התרגשות לראות אותו בבוקר וחיוך, שגם בתוך כל העייפות והקושי והחיתולים לא באמת יורד מהפרצוף. לכבודו נוצר העולם ומסביב אפר ועפר.

הדבר שהכי הפתיע אותי בשנת האבהות הראשונה שלי הוא אולי קצב עדכוני הגרסה. איך תינוק בן שישה שבועות הוא יצור כה שונה מתינוק בן שמונה חודשים. איך יצור בן שלושה חודשים הוא יצור שונה לחלוטין מתינוק בן ארבעה או שישה חודשים. זה טריוויאלי לכל מי שחווה בעצמו את התהליך המהיר הזה של גדילה, אבל להורה צעיר כל קפיצת גדילה כזו או טריק חדש או מילה ראשונה או זחילה או התהפכות – מספקות פליאה. כל רגע הוא סך כל הרגעים הקטנים הקודמים: האוכל, והמשחקים וסיפורים והפרצופים הובילו לרגע הזה. כמה אתה נותן מעצמך בשביל הייצור הקטן הזה.

ישירו אמא וסבתא / אמהות צחורות שלך / כנף מטפחתה של אמא / נוגעת כמעט בשמיכה

ישירו אמא וסבתא / זמר עתיק ונוגה / במתחם האפל בג׳בליה / ישבו אחוזים זה בזה.

אני מאמין שיש בינינו, בני האדם, קשרים שהם חזקים יותר מדת ולאום. קשר הורות הוא כזה. סבא שלי בן ה-96 עומד למות. הוא יודע את זה, והגוף שלו יודע את זה, אבל הראש שלו צלול והוא חווה את סופו. וגם אנחנו. לפני כמה ימים הייתי אצלו, והוא סיפר לי על האהבה שלו לכדורגל. כמה זה עזר לו למצוא את עצמו כפליט יהודי בברוקלין עם אבא במחנות ואמא שלא הרוויחה מספיק כסף לגור באותה דירה עם שני בניה.

הוא סיפר לי על חבר שהכיר שהיה יתום מהוריו. והוא – שתקופת ארוכה היה בטוח שהוא יתום ושהוא נשאר לבד בעולם לגדל את אחיו הקטן – התחבר אליו. לא כי הם היו בני אותו דת או לאום או האמינו באותם דברים, אבל כי יש חיבורים אנושיים בין בני אדם, שהם לפעמים חזקים יותר. הורים, יתומים, אחים, בני אדם.

אני מאמין שבאיזשהו מקום חוויות ההורות שלי דומות להורים מחאן יונס ודיר אל-בלח, גם אם חוויות חיינו כל כך שונות. למי מהם שנשאר בחיים, יש כאב שאני מדמיין אותו ומרגיש אותו ועצוב בגללו. תהומות של עצב, שאף אחד מאיתנו לא צריך להרגיש.

אבא שבור ויורק דם ראה / ובנו בן חמש עשרה / כורך את גופו כחישוק סביב / לגוף המעוך-שאריות אביו / זוג אוהבים / צמד יונים / לעגו להם שוביהם.

אני לא יודע אם המלחמה הזאת תיגמר בקרוב. אני לא יודע אם החטופים, שעדיין בחיים עכשיו, יחזרו הביתה. אני לא יודע כמה חיילים יישארו שם, כמה רצועות ביטחון נייצר כדי להרגיש ביטחון שאף פעם לא יגיע. האם שנה מעכשיו ההתנחלויות בצפון הרצועה או בדרום לבנון כבר יהיו עובדות בשטח. אני כן יודע שאני אוהב את בני. אני כן יודע שחבריי מהקיבוצים, מהערים ומהיישובים בדרום אוהבים את בניהם ובנותיהם. אני גם יודע שחברינו בעזה ובלבנון אוהבים את בניהם ובנותיהם.

אמא וסבתא שרות לך / שתישן בלי פגע, ילד נעים / רחל מבכה על בניה בקול / בכי תמרורים. קול נכאים.

ואתה תגדל ותהיה לאיש / ואת צער ג'בלייה לא תשכח / ואת עניי שאטי לא תשכח / ואת כפר ביתא וכפר חווארה / ואת בלאטה וג'ילזון / כי עלתה שוועתם לילות רבים.

דליה רביקוביץ, מהמשוררות החשובות בספרות העברית, כתבה את "שיר ערש", שמהדהד היום באופן מצמרר. מילותיה, שנכתבו לפני שנים רבות ופורסמו בספר ב-1992, נושאות משמעות נבואית כמעט בתיאור המציאות העכשווית.

מה שקורה בעזה, בעיקר בצפון הרצועה, משתק אותי. מזעזע אותי לחשוב על מה אזרחי המדינה שלי עושים שם בשמי, רק כמה שעות מהבית שלי בתל אביב. רבים מהם אבות או אימהות בעצמם. כולם ילדים שהוחזקו ונאהבו וטופלו.

הדחיפות לסיים את המלחמה נובעת לא רק מהסיבות ההומניטריות המובנות מאליהן, אלא גם מההבנה העמוקה שהמשכה הוא הזמנה למוות – שלהם ושלנו, של הילדים שלהם ושל הילדים שלנו. בזמן שאני כותב את זה, הבן שלי ישן לידי. הוא נושם נשימות שקטות וקבועות. החזה הקטן שלו עולה ויורד.

אני משתדל שלא יתעורר מהאור העמום של הטלפון או מהבכי השקט שלי.

אבנר גבריהו, לשעבר מנכ"ל שוברים שתיקה ומנהל שותף בפרויקט השותפות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חוק העתיקות הפלסטיני מתייחס לכל התקופות, ללא אפליה של דת או תרבות. מסגד נבי עכאשה במערב ירושלים שהוסב ל"קבר בנימין". (צילום: רפי גרינברג)

חוק העתיקות הפלסטיני מתייחס לכל התקופות, ללא אפליה של דת או תרבות. מסגד נבי עכאשה במערב ירושלים שהוסב ל"קבר בנימין". (צילום: רפי גרינברג)

ואולי צריך להחיל את חוק העתיקות הפלסטיני על ישראל?

בימין טוענים שלפלסטינים אין קשר לממצאים היהודיים בגדה המערבית, ולכן צריך להעביר את האחריות לארכיאולוגיה שם לידי ישראל. אבל ליותר מ-90% מהאתרים בישראל אין קשר להיסטוריה יהודית, אז אולי שהפלסטינים ידאגו להם?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf