זכויות עכשיו, שלום אחר כך
את רעיון השלום בין מנהיגים, צריך להחליף ברעיון הזכויות לאנשים. התהליך שהחברה היהודית תצטרך לעבור מול החברה הפלסטינית חייב להתקיים על בסיס שיוויוני
כותב אורח: אמנון
לקראת הפגנת השמאל בשבת, מעקב אחר השיח הציבורי בעניין המלחמה מגלה שלוש עמדות מרכזיות- האחת, עמדת הימין הקיצוני שהיא לכתוש את עזה ללא רחם וללא רחמים. השנייה, עמדת הימין הממלכתי, והיא מלחמת אין ברירה להגנה עצמית, המנותקת מהפוליטיקה שלפניה ושלאחריה. ושלישית, עמדת השמאל, כפי שביטא אותה עמוס שוקן, והיא שלמלחמה הנוכחית עקבות דם בחודשים של קיפאון מדיני.
זוהי עמדת השמאל שנים רבות – שלום עושים עם אויבים, והסכם שלום יוביל בהכרח לשיפור היחסים עם מדינות ערב. זוהי בעצם התגלמות מודרנית של הציונות המדינית הפשרנית מבית מדרשו של הרצל, שבה נקט הממסד המפא"יניקי. עיקרה האמונה שאת בעיות השטח אפשר לפתור על ידי הבנות עם ההנהגה הבורגנית של שכנותינו – כך נעשה עם בית המלוכה הירדני, וכך נעשה עם החונטה הצבאית של מובארכ.
אך לישראל אין את הפריבילגיה לשלום קר עם הפלסטינים, מאחר ששלטונה הוא בסיס משטר הדיכוי ממנו הם סובלים זה עשרות שנים. בניגוד לשלום הקר עם מצרים שיכול להתקיים מאחר ואין מוקדי חיכוך משמעותיים בין העמים.
העוני הוא סייען טרור
את פרדיגמת השלום בין מנהיגים יש להחליף בפרידגמת הזכויות לאנשים. אין זאת רק דרישה מוסרנית או הומניסטית, זוהי מדיניות אנטי טרוריסטית ממעלה ראשונה. סייען הטרור הגדול ביותר הוא לא המשטר הקטארי, אלא העוני הכפוי ברצועת עזה. וכל מלחמה שבה נמחקות מדי יום ביומו משפחות פלסטיניות שלמות שולחת את קרוביהם לחפש צדק ונקמה בארגוני שחרור לאומי. המדיניות הביטחוניסטית, כמו שעזרה לבסס את המונופול המטריאלי של החמאס בעזה בכך שמנעה סחר חופשי, עזרה לבסס גם את המונופול הרעיוני של ההתנגדות לכובש הזר. מחיר האטימות וההתעלמות מזכויות אדם, כפי שלימד אותנו פרנץ פנון, הוא הטרור.
קשה לפספס את הדמיון למאבק בטרור שביצעה ארה"ב בפלישתה לעיראק. גם שם החליטה מעצמה צבאית ששלטון זר מהווה סכנה ביטחונית עבורה. גם שם הצליחה המעצמה להביסו בשדה הקרב, אך נכשלה לחלוטין במערכה.
לנו נותר רק ללמוד מן הלקח האמריקני, אי אפשר להפיל שלטון ללא אלטרנטיבה. כשהאלטרנטיבה שמציעה ישראל לשלטון חמאס הוא הכיבוש והמשטר הצבאי, התמיכה בו רק תעלה. כשהאלטרנטיבה שמציעה ישראל למאבק המזויין ולטרור הוא היעדר זכויות בסיסיות בגדה, ירי באש חיה על מפגינים בביתוניא והמשך תהליך נישול הקרקע בשטחי C, היא כאילו לא מציעה לו אלטרנטיבה בכלל. בסופו של יום, פלסטינאי מעזה מסתכל על קרוב משפחתו בסוסיא או בחברון, ומגלה ש"הצעת הזכויות" של ישראל למשתפי הפעולה עמה לא שונה מ"הצעת הזכויות" שלה למי שנאבק בה. זהו לשד מהותה של הלגיטימציה של חמאס ושל הטרור. לגיטימציה שישראל מעניקה לו, פעם בשנתיים, חינם אין כסף.
המפתח לשלום הוא שוויון זכויות
השמאל הקלאסי נכשל בהצגת עמדתו כי היא נתפסת כאוטופיסטית. מרגע שנדבר עם אבו מאזן, כל הבעיות ייפתרו. אך לא כך הדבר – התהליך שהחברה היהודית בישראל תצטרך לעבור מול מקבילתה הפלסטינית יהיה ארוך. יהיו בו עליות ומורדות. אבל הוא חייב להתקיים על בסיס שוויוני, על הכרה הדדית בזכות להגדרה עצמית ועל זכויות פוליטיות ואזרחיות זהות. אם ליהודים תהייה מדינה, גם לפלסטינים תהיה. אם ליהודים יש חופש הפגנה בתל אביב, גם לפלסטינים יהיה חופש הפגנה בנצרת וברמאללה. ואם ליהודים יש סחר חופשי עם העולם, גם לעזה יהיה.
במקום לסייע לחמאס עם הסגר, במקום להסתמך על שלטון הבירוקרטים של אבו מאזן, במקום לקוות לחבילת סיוע אמריקנית, על השמאל הישראלי להבין שהמפתח לשלום מתחיל בזכויות. זכויות עכשיו, שלום אחר כך.
הכותב הוא סטודנט למשפטים והיסטוריה, חבר בקבוצת הפייסבוק "שמאלנים נגד שיח השלום המדיני"
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
