זה לא סינוואר, זו המדיניות
הקמפיין בתקשורת להריגת מנהיג חמאס מבוסס על מרשם מופרך, שכבר נוסה – וכשל כישלון חרוץ. השילוב הנוכחי בין משבר פוליטי ומנהיגותי, קיפאון מחשבתי וזעם ציבורי מעורר תהיה אם רק התרסקות מוחלטת תביא לשינוי המדיניות
יחיא סינוואר ואנשי המודיעין שלו לא היו צריכים לצפות בערוץ 12 בשישי בערב כדי להבין לאן נושבת הרוח במערכת הפוליטית של ישראל. הם קראו קודם לכן את רון בן ישי ב-ynet, שפתח הקמפיין להרוג את מנהיג חמאס.
לדברי בן ישי, לסינוואר יש אסטרטגיה מכוונת של הצתת מלחמת דת כלל-אזורית, בדומה ליאסר ערפאת, שהצית את האינתיפאדה השנייה. כדי למנוע זאת, ישראל חייבת לבחור בין התנקשות בחיי סינוואר לבין הרס התשתיות של רצועת עזה. השיח האלים גלש במהרה למיינסטרים התקשורתי והפוליטי של ישראל.
מהאבחון ועד המרשם שבן ישי מציע, אין הנחה אחת שלא ניתן להפריכה, או לכל הפחות להעמידה בסימן שאלה רציני. מה גם שהמרשם שהוא מציע נוסה כבר על ערפאת. אריאל שרון הכין מבצע להתנקש בחייו, ורק נשיא ארה"ב, ג'ורג' וו. בוש, מנע זאת. כתחליף הוטל על ערפאת מצור פיזי, שלא מן הנמנע החיש את מותו.
ממסד הרשות הפלסטינית שערפאת הנהיג נהרס במבצע חומת מגן, ב-2002. ישראל התירה לבנות את הרשות הפלסטינית מחדש, תחת אבו מאזן, בתנאי שתתפקד כקבלן משנה מטעמה. מיותר לפרט את הפגיעה הקשה באזרחים ואת ההרס השיטתי והמחזורי שישראל הביאה על התשתיות ברצועת עזה. על "הצלחתן" של פעולות אלו מעיד למעשה מאמרו של בן ישי.
חשוב להדגיש שהבעיה אינה מתמצית בעמדתו האישית של בן ישי. אפשר למצוא אותה בישראל לרוחב ולאורך הממסדים הפוליטי והביטחוני. היא נובעת מחיבור שמצמית חשיבה חדשה, שעה שזעם נוכח טרור פלסטיני קשה חובר למשבר פוליטי ומנהיגותי וקוצר ראייה. להם יש להוסיף את התסכול הכבד של הצד החזק, כאשר מתברר לו שהפעלת כוח לא מביאה את התוצאה שהוא ציפה לה.
באוויר עומדת תחושה עמומה, ובה בעת מוכחשת ומודחקת, שמשהו בפרמטרים הבסיסיים של העימות בכל זאת השתנה בשנים האחרונות. אסכם את השינויים הללו, בהקשר של פעולות הטרור האחרונות ומבצע "שומר החומות/חרב ירושלים" במאי שעבר.
בניגוד לתפיסה, שאדם אחד, סינוואר, מושך בחוטי העימות, ושחמאס עומדת מאחורי העימותים בירושלים ובקרב הפלסטינים הישראלים, חמאס לכל היותר מנסה לנצל את התסיסה שמעוררות פעולות ישראל בהר הבית. הנפת דגלי חמאס ושבחים לסינוואר שנראו שם הם הפגנת תמיכה בקו תקיף נגד ישראל, בניגוד לקו הכנוע והיעדר המעש מצד אבו מאזן.
התסיסה היא אותנטית מלמטה, ולא תוצר של הסתה. החמאס אינו מושך כשם שאבו מאזן והרשות הפלסטינים דוחים. התסיסה קיימת, מכיוון שהממשלות של בנימין נתניהו ונפתלי בנט לא כפו את ההתחייבות הפומבית של נתניהו שיהודים לא יתפללו בהר הבית.
סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שפורסם בשבוע שעבר, מראה שרוב הישראלים סבור שעל הממשלה לכפות את הריבונות הישראלית ולאפשר תפילת יהודים בהר הבית. זו הצלחה גדולה לתנועות בית המקדש. כפי שמראים צילומי המבקרים והמתפללים היהודים בהר הבית, חרדים אינם מיעוט זניח בקרבם.
לא מדובר בביקור תיירותי של אנשים שבמקרה הם יהודים, כפי שנקבע ב-1967. המבקרים היהודים, כמעט כולם דתיים, נתפסים בתקשורת הערבית כמתנחלים – המנוע שמפעיל את הרחבת הריבונות הישראלית. בהר הבית מתחולל חיבור מזוקק של פולחן יהודי, התפשטות טריטוריאלית של ישראל ולאומיות גסה.
במילים אחרות, מוקד העימות הישראלי-פלסטיני אינו ברצועת עזה, אלא בירושלים ובהר הבית. הר הבית היה תמיד המוקד הסמלי של המאבק הפלסטיני-ישראלי. עתה הוא גם המוקד הפעיל, וממנו מתפשט לירושלים ולערי ישראל.
מרכז העימות יצא מהשוליים הקולוניאליים
בניגוד לתפיסה שהעימותים בערים המעורבות וביישובים ערביים בתחומי ישראל קשורים רק בשוליים לגדה המערבית ולרצועת עזה באמצעות אסלאם רדיקלי, מדובר בשינוי יסודי. מהשוליים הקולוניאליים של ההתפשטות הישראלית – גבעות הגדה המערבית – מרכז העימות עבר לבירת המדינה ולערים מרכזיות בתחומי הקו הירוק.
בשנים עברו, הפיצול הפלסטיני שישראל תיחזקה יצר אחדות בסמלים ובחזון בין הפלסטינים בגדה, בירושלים, בתוך ישראל וברצועת עזה. אבל בפועל, לכל קהילה היה סדר עדיפות משלה, שקבע מה עושים כאן ועכשיו.
הפיצול החזיק מעמד כל עוד היהודים לא איבדו את הרוב שלהם במרחב שבין הירדן לים, כל עוד לא נוצר משטר אחד, ישראלי, במרחב זה, וכל עוד היתה תקווה שיקום גבול בין הפלסטינים בשטחי 1967 לבין מדינת ישראל הריבונית בשטחי 1949.
התקווה הזו התאדתה עם הרחבת ההתנחלויות וסיפוחן למעשה לישראל. החלוקה הגיאוגרפית לשטחים בעלי מעמד משפטי שונה קרסה. במקומה באה חלוקה אתנית, קשוחה יותר מאשר בעבר, ליהודים ולערבים-פלסטינים.
התהליך משפיע ישירות על הפלסטינים הישראלים. הם מתערים בחברת הרוב היהודי, ובה בעת נדחים על ידו – כיוון שהבסיס האתני של המדינה התחזק מאוד, על חשבון הבסיס האזרחי המוגבל שהיהודים עיצבו עבור הפלסטינים.
הדור הפלסטיני-ישראלי הצעיר הוא בן מעמד הביניים, משכיל ודעתן. קומתו הלאומית זקופה, והוא דורש שוויון בזכות אזרחותו – ולא כמתת חסד של הרוב. ככל שהפלסטינים הישראלים נדחים בידי הצד היהודי, שחש באובדן ההגמוניה שלו, הם מזדהים עם בני עמם. מבעד לאינטרסים הפוליטיים הצרים במפלגות הערביות, ניתן לזהות את תנועת המטוטלת הזו בתוך רע"מ, ובין רע"מ לרשימה המשותפת.
בניגוד לכוונתה, מדיניות ישראל לא צימצמה את הסכסוך באמצעות הטבות כלכליות, הגדלת אישורי עבודה בישראל לעזתים, והעלמת עין ממעבר עובדים ללא אישור מהגדה. אדרבה, בהיעדר ריבון פלסטיני או נכונות לשאת ולתת על כינון גבול, מדיניות זו, יחד עם הרחבת ההתנחלויות, חיברה את כל המרחב למשטר אחד. הסכמי אברהם, גאוותן של ממשלות הימין, הפכו את השאלה הפלסטינית מסוגיה של מדיניות-חוץ כלל ערבית לבעיה ישראלית פנימית.
השינויים הללו נוצרו בראש ובראשונה כתוצאה ממדיניות ישראל – הצד החזק בעימות. הממסד הצבאי יכול להחליט לא להשתמש בכביש ואדי ערה במקרה של מלחמה בגבול ועימות חמור לאורכו עם פלסטינים ישראלים, או להקים יחידות שיאבטחו את הציר בעת מלחמה. הממסד הביטחוני לא פועל להציע מדיניות חלופית, אלא רק יכול להציע איך לתחזק את המצב הקיים. ייתכן שהוא אף נמנע מלהצביע על האיוולת שבמדיניות הקיימת, שהרי הוא שותף מלא לעיצובה והפעלתה.
המערכת הפוליטית סובלת ממשבר פוליטי ומשבר לגיטימציה מתמשכים, מקיפאון מחשבתי, מעיוורון ומהיעדר מנהיגות אמיצה במרכז ובשמאל. האם רק התרסקות מוחלטת תביא לשינוי מדיניות?
מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן