newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"זגורי אימפריה" דרך עיניים של באר שבעי

משפחות כמו משפחת זגורי אולי היו פה ושם בשכונה בבאר שבע, אבל הן ודאי לא מייצגות את הסיפור המזרחי. השאלה היא למה אנחנו בכלל מצפים שהיא תייצג משהו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: עודד סספורטס*

מעולם לא היכו אותי עם חגורה כשהייתי קטן. גם לא עם כפכף או נעל. אבל הדבר היה שונה אצל השכנים שלנו. כשהייתי חוזר מבית הספר בימים שאמא ואבא שלי לא היו בבית הייתי הולך למרסלה, השכנה מקומת הקרקע, שטיפלה בי. היא הייתה מכינה לי אוכל ואני, המפונק, עוד הייתי רב איתה על כמויות. עם ילדיה היא לא הפסיקה לריב וכדי לשמור על הסדר היא גם הייתה צריכה להזכיר להם מי הבוס.

בני הדודים והגיסים שלה עבדו וניהלו את המספרה השכונתית במרכז חן, ליד קולנוע חן הישן, שנהרס מזמן לטובת בנייני מגורים. גם אם אעבור שם עכשיו, מעבר לירקניה ולקיוסקים, אוכל עוד לשמוע ולראות אותם מתקתקים עם המספריים.

    > קראו גם: של מי הזגורי הזה? מחשבות של פרסיה על מרוקאים

השכונה שגדלתי בה בבאר שבע הייתה מקום מוזנח אבל לא מקום רע. שכונה שמאוכלסת במשפחות צווארון כחול ישראליות, קרי מזרחים. אבל למרות מצבה של השכונה הייתה לנו קהילה. אם זאת הייתה המספרה השכונתית, אם אלו השירים והדיבורים בצעקות שעלו מבית הכנסת השכונתי בשבת בבוקר אחרי שהגברים היו יוצאים מהתפילה, אם אלו הדלתות הפתוחות לרווחה בשישי בבוקר והמים של ניקיון שישי שנגרפים לצלילי מוזיקה מזרחית ומרוקאית, או הכיסאות בל"ג בעומר ליד האש שהונחו שם עבור נשים מבוגרות. הייתה לנו קהילה. אלו היו ימים אחרים, עם יותר ילדים ששיחקו בחוץ, בין אם בשל היעדר מחשבים ובין אם בזכות העובדה שהשכונה הייתה מאוכלסת בתושביה המקוריים ולא בסטודנטים.

סטריאוטיפים והזנחה

החיים בשכונה הזאת היו מה שהיו, ולא יותר. אולי כשאנחנו צופים ב"זגורי אימפריה" אנחנו צריכים לזכור את זה. אלא שהבעיה היא שבעצם פעולת הצפייה מוגבלת יכולתנו לראות את הדברים כפי שהם. כשאנחנו צופים מבחוץ תמיד נראה רשמים חיצוניים, לעולם לא נבחין בתהליכים פנימיים ולא נצליח לקלוע להוויה הפנימית של מושא ההתבוננות שלנו. "זגורי אימפריה" לא יוצאת מהכלל הזה, אולי דווקא בגלל שהיוצר, מאור זגורי, יצר והציג חוויה פרטית שממנה אחרים מניחים שהיא מעידה על הכלל. יצירה טלוויזיונית שכורעת תחת משקל הפוליטיקה.

בואו לא נשלה את עצמנו: היצירה פוליטית בעליל. כל תוכנית טלוויזיה שעוסקת בהשכחה של שורשים, בקונפליקט האינסופי של אינדיבידואלים כבולים לנסיבותיה של ההיסטוריה, של משפחות שנולדו אל עוני וכך גם ימותו בו, חייבת להיות פוליטית בעליל.

בסדרה יש ביטוי לכל סוגיה פוליטית ותרבותית שעוד נושפת בעורפם של מזרחים. הנה הקרע התרבותי בין מה שפעם היה מכובד וכעת נלעג, והקרע בין דור ההורים לבין הילדים. הנה הקרע בין תוצר של הזנחה בת שנים בחממות אומללות ללא עתיד של הדור השני, לבין הדור השלישי שמאמין שיוכל להצליח ללא עזרה גם אם אומרים לו שהמשחק מכור. הנה הקרע בין הרצון לשמר לבין הרצון להרוס ולהתחיל מחדש, כאילו לא אירעו דברים מעולם.

כבאר שבעי אני מתקומם אל מול הסטריאוטיפ המכוער המתאר את תושב הפריפריה הגיאוגרפית-חברתית הממוצע כ"מזרחי קולני", סטריאוטיפ שנובע מהקצנה גרוטסקית של יחסי הכוח בין מרכז-פריפריה ומזרחים-אשכנזים. זה קשה לי, כי על אף שאני יודע שמשפחות כמו משפחת זגורי קיימות במציאות (גם אם לא מוקצנות כמו בסדרה), הרי שהן אינן הסטנדרט, אלא בדיוק מה שמצופה מאיתנו להיות כמזרחים. זו התבנית של מזרחי נחשל שלתוכה אנחנו אמורים ליפול, לכאורה בגלל מה שאנחנו ולא בגלל מה שההזנחה עשתה לנו. זו התבנית שבה כל ניסיון לקרוע את המסמרים מרגלינו מוצג כ"השתכנזות".

המשפחה הישראלית הממוצעת

תחושת חוסר התוחלת האמיתית שעולה מהצפייה ב"זגורי" לא נובעת בהכרח מהסדרה עצמה, אלא מחוסר היכולת להציג סיפור בו המזרחיות היא אלמנט כל כך מובן מאליו שאין צורך להזכירו. והרי דמות המשפחה הישראלית שבקונצנזוס היא פלטפורמה של הצגת מה שאינו מובן מאליו כמובן מאליו, מסגרת שבה אפשר לקדם עלילה וסיפורים אישיים גם ללא התחשבות במוצא, בפוליטיקה ובהיסטוריה שמאיימים לקרוס על התא המשפחתי.

הדבר החשוב ביותר שיש לומר על "זגורי" הוא שאולי מדובר בחלק מהשלב ההכרחי של העיסוק הטלוויזיוני במזרחים, שלב שמחייב מפגש של ביקורת מחד גיסא ושבחים מאידך גיסא. אולי סדרת הטלוויזיה הזאת, כמו אחרות בדמותה, היא שלב הכרחי בו היא לא אמורה לייצג את הקונצנזוס אלא מציפה את הבעיות. ואולי הקריקטורה של משפחת זגורי היא לא יותר מהבבואה של משפחת היוצר, והאופן שבו היא נתפסה בעיניו בתור אחד שניסה לצאת מהמסגרת שכובלת אותו. אולי בכך הוא עשה לכולנו שירות דוב.

ואולי זאת הקללה שמוטלת על הצורה שבה מזרחים מוצגים כיום בטלוויזיה, כשהם מנסים לצאת משבלונות הסטריאוטיפים או הקריקטורות. הניסיון הזה מוביל כמעט תמיד אל הפוליטיקה שתובעת אמירה על כלל המשפחות המזרחיות בצורה גורפת, ולא מאפשרת למזרחיות לעולם להיות אנקדוטה אגבית. זאת בעוד שהמציאות מורכבת מעשרות ומאות אלפי משפחות מזרחיות, שלכל אחת מהן זכות להישמע, וכל אחת מהן מאושרת ואומללה בדרכה שלה.

 

*עודד סספורטס הוא בוגר תואר ראשון בפוליטיקה וממשל מאוניברסיטת בן גוריון ופעיל בפרוייקט "והגדת לבנך" לתיעוד היסטוריית קהילות המזרח התיכון, צפון אפריקה ואיראן.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
לסוציאל דמוקרטיה אין כמעט היום ייצוג פוליטי. הפגנה של האחד במאי בירושלים (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

לסוציאל דמוקרטיה אין כמעט היום ייצוג פוליטי. הפגנה של האחד במאי בירושלים (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

הסוציאליזם בישראל חולה, אולי הקורונה תרפא אותו

הקורונה תפסה את הסוציאל-דמוקרטיה בישראל במשבר. מפלגת העבודה קרסה, הסולידריות החברתית בשפל. עכשיו מאמינים בשמאל, ואפילו בימין, שיש סיכוי לשינוי. "צריך לבחון מחדש את מערכת היחסים בין האזרחים למדינה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf