ויקרא שמו: משרד ההתנחלויות, ההדתה והפרובוקציה

עשרות מיליוני שקלים להדתה. אורית סטרוק מול הכנסת, ב-2013 (צילום: טלי מאייר / פלאש90)

כספים קואליציוניים הם פרקטיקה ותיקה ומוכרת בממשלות ישראל מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת. אז קראו לזה "כספים ייחודיים". גם אז הם שימשו לשחד את המפלגות השותפות, בעיקר המפלגות החרדיות, כדי שייכנסו לממשלה.

סופם של "הכספים הייחודיים" הגיע בעקבות ביקורת רבה על תמיכות שלהן זכו גופים המקורבים למפלגות הקואליציה; ולאחר שהמדינה הודתה בתשובתה לעתירה לבג"ץ שהגיש ח"כ יאיר צבן (מפ"ם), כי חלוקת כספים ללא קריטריונים אינה תקינה.

התיקון לחוק הגיע במסגרת חוק ההסדרים של 1992: סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב, שקבע כי לא ניתן עוד לחלק כספים לארגונים ספציפיים, וכי כל הקצאת כספים לגופים שאינם ממשלתיים – המכונים בחוק "מוסדות ציבור", בעיקרם גופים שעוסקים בתרבות, דת, ספורט, בריאות או חינוך – חייבת להיעשות בדרך של קביעת סעיפים תקציביים: סעיף שיקבע את כלל הוצאות הממשלה לצורך תמיכה במוסדות ציבור, וסעיפים תקציביים ספציפיים לכל סוג של מוסד ציבורי. כן נקבע כי חלוקת הכספים לגופים הספציפיים תתבצע לפי קריטריונים (מבחנים) שוויוניים.

עם השנים התפשטה גישת הפרטת השירותים הציבוריים, ותקציב התמיכות הפך מסעיף צדדי, שהיה אמור להשלים את הפעילות הממשלתית, לאחת הדרכים העיקריות לאספקת שירותים ציבוריים באמצעות גופים פרטיים. כאשר שירותים ציבוריים בסיסיים מסופקים על ידי גורמים פרטיים, האבחנה בין "ציבורי" ל"ייחודי" מיטשטשת.

גם בנושא הזה, ממשלת ישראל ה-37 שינתה את הכללים. התקציבים הקואליציוניים בממשלה הנוכחית אינם רק תקציבי תמיכות בהיקף גדול מאי פעם, אלא תקציבים "קואליציוניים" של ממש – חלקים עצומים מהתקציב עצמו מיועדים לשרת אינטרסים של קבוצות פוליטיות מסוימות. לעתים מדובר על תקציב של אגפים שלמים, ולעתים אף על תקציב של משרדי ממשלה שלמים.

הדוגמה הקיצונית מכולן היא משרד ההדתה. בוודאי לא ידעתם שיש בכלל משרד כזה. אבל עם יד הלב ובלי לבדוק בגוגל, על קיומם של כמה מהמשרדים הבאים ידעתם: המשרד לקידום וחיזוק קהילתי, משרד ירושלים ומסורת ישראל, משרד המורשת, משרד המודיעין, משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי, המשרד לשוויון חברתי, משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות? (אילו הדמיון שלי היה פחות מוגבל הייתי ממציאה כמה שמות לצורך המשחק, אבל הכל ברשימה הזאת אמיתי).

"משרד ההדתה" אינו, כמובן, שמו הרשמי של המשרד. בפועל, הוא מכונה משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות. כשאנשי ימין מדברים על התיישבות, הם אינם מתכוונים ליישובים בתוך מדינת ישראל, לחיזוק החקלאות, או חלילה לפיתוח הארץ לטובת כל תושביה – אלא להקמת התנחלויות ולתמיכה בהן. משרד ההתיישבות האמור, אם כן, הוא משרד ההתנחלויות. השרה הממונה עליו, בהתאם, היא שונאת האדם (שאינו יהודי להגדרתה), אשת ההתנחלות החברונית, אורית סטרוק, ממפלגת הציונות הדתית.

תקציבו של משרד ההתיישבות כמעט כולו "תקציב קואליציוני" – תקציב חדש, שמיועד לקידום אינטרסים של קבוצה מסוימת, שהיא חלק מהקואליציה. אולם מתברר כי משרד ההתנחלויות (שתקציבו הרשמי הוא כ-134 מיליון שקל בשנה, לפי הצעת התקציב ל-2023 ו-2024), לא סיפק את מאוויה של סטרוק, ולכן הוצמדה לו גם הכותרת "משרד המשימות הלאומיות". מכאן שהמשרד אינו עוסק רק בתמיכה באזרחי ישראל שירדו לגור בשטחים הכבושים, אלא כמחצית מתקציבו מוקדש דווקא להיבטים של שינוי מבפנים, או בפועל להדתה.

מדובר בסעיפים שונים ומגוונים, שנראים כלקוחים מחוברת הסבר איך מפרקים מטרה אחת לסעיפי תיקצוב שונים. למשל, לסעיף "חיזוק הזהות היהודית באמצעות מיזמים משותפים, פרויקטים שונים, בבחני תמיכה ופעולות בקרב סטודנטים, חיילים, חיילים משוחררים" מוקצים 285 מיליון שקל בשנתיים הקרובות; סעיף "פעולות המנהלת לזהות יהודית" יקבל 25 מיליון שקל; "זהות יהודית – מיזמים, מכרזים ופעולות" – 80 מיליון שקל; על אלה מתווספים "תרבות יהודית – פרויקטים ייחודיים ברשויות מקומיות", שיקבל 12 מיליון שקל; "תרבות יהודית – פעולות" – 8.5 מיליון שקל; "תרבות יהודית" (בלי מאפיין נוסף) – 100 מיליון שקל; וכן "מרכזים להעמקת החינוך", שיקבלו 24 מיליון שקל ב-2023 וב-2024.

כמובן שבממשלה שכל מטרתה לייהד את ישראל, לא מספיק משרד הדתה אחד. לצד המשרד של סטרוק, תפעל במשרד ראש הממשלה גם "הרשות לזהות יהודית", שגם היא עוסקת אך ורק בהדתה, ותקציבה הדו-שנתי נקבע ל-285 מיליון שקל. ויש עוד.

משרד ההתנחלויות וההדתה לקח על עצמו תפקיד נוסף – לפעול בערים המעורבות. 120 מיליון שקל מיועדים ל"גרעינים משימתיים" בערים המעורבות, נוסח אלה שיושבים היום בלוד וביפו, ומטרתם לעורר שנאה ולפגוע באיכות חייהם של התושבים הפלסטינים. בשל כך, כנראה, מתוקצבים 10 מיליון שקל ל"סל תמריצים לעידוד הגירה חיובית לערים מעורבות". מהי הגירה חיובית? אפשר לבדוק בספרי ההיסטוריה. אמרו מעתה: משרד ההתנחלויות, ההדתה והפרובוקציה.

קרן סמוטריץ'

החלטתו של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', להקים קרן שתעביר חלק מתשלומי הארנונה בין הערים על בסיס, מה שהוא מכנה "צדק חלוקתי", היא ללא ספק מהצעדים הציניים שנראו אפילו בתוך הצעת התקציב המעוותת בתולדות ישראל.

צעד ציני במיוחד. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

אכן, יש מקום לשנות את אופן חלוקת ההכנסות בין רשויות מוניציפליות בישראל. ניתן אפילו להניח כי המסגרת של בחינת ההכנסות מארנונה עסקית היא עניינית, ושהיא אמורה להיות בין השיקולים לחלוקה כזו. אבל הטיעון של סמוטריץ' שמטרת המהלך היא לעודד בנייה לדירות מגורים, אין לה ראשית ביסוס. הסיפור הוא הפוך – נראה איפה בונים, כי המדינה מעודדת בנייה בהתאם לאינטרסים פוליטיים, ונעביר לשם כסף.

מפת החלוקה מחדש מצביעה על כך שמהקרן ייהנו יישובים כמו רמת גן או פרדס חנה-כרכור, ואמורות לשלם לה ערים כמו מצפה רמון ובית שאן, כלומר, גם אם מתאמצים ממש, אי אפשר לזהות שם צדק חברתי. מה כן אפשר לזהות? אם משווים בין טיוטת התקציבים הקואליציוניים לבין הנוסח שהונח בסופו של דבר על שולחן הממשלה, ניתן לראות כי האחרון ארוך ויקר פי כמה וכמה. רק סעיף אחד הושמט ממנו – "סיוע לרשויות יו"ש בגין היעדר ארנונה עסקית". הסעיף המקורי היה אמור להעביר מהתקציב הכללי עוד 10 מיליון שקל בשנה להתנחלויות, עכשיו, הכסף הזה יועבר מכספי הארנונה של תושבי הערים החזקות.