newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התרופה לייאוש ממשבר האקלים היא אקטיביזם

שינוי האקלים גורר משבר גובר והולך בבריאות הנפש. התרופה החשובה ביותר שיש לנו היא להשמיע את קולנו, לדאוג לזולת, ולפעול כל אחד בדרכו כדי לא לעמוד חסרי אונים מול האסון

מאת:

בשבועות האחרונים קליפורניה עולה בלהבות בהיקפים חסרי תקדים. כמו שריפות הענק הקודמות שהמדינה ראתה, וכמו בכל אסון טבע למעשה, התופת תותיר את חותמה לא רק על הנוף או בהרס הרכוש, אלא גם בנפשם של השורדים.

ארה"ב חוותה בעשור האחרון כ-40 אסונות טבע גדולים – לא רק שריפות ענק בקליפורניה ואורגון, אלא גם סופות הוריקן בניו יורק, לואיזיאנה וטקסס, ועוד. מעולם לא היתה תקופה כה רוויית אסונות בהיסטוריה של ארה"ב, והתכיפות הגוברת של אסונות שכאלו היא תוצאה ברורה של שינוי האקלים.

תחקיר של המרכז ליושרה ציבורית (The Center for Public Integrity) ושורת ארגונים נוספים ניסה להתחקות אחרי ההשלכות של האסונות הללו על בריאות הנפש. הם גילו שחלק ניכר מהאנשים ששרדו אסונות כאלה מתמודדים שנים לאחר מכן עם מצוקה נפשית משמעותית; לדוגמה, סקר חדש מצא כי כמחצית מתושבי אזור יוסטון, טקסס שעברו את ההוריקן הארווי ב-2017, סובלים מקשיים נפשיים עד היום.

מצעד האקלים בתל אביב (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

מצעד האקלים בתל אביב (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

אולם השפעות בריאות הנפש של משבר האקלים לא מתחילות ונגמרות באסונות טבע. כבר שנים קיים שיח סביב "ייאוש אקלים" – או "אקו-ניהיליזם" או "מלנכוליה סביבתית" – שלל שמות, תופעה אחת: התערערות נפשית משמעותית בהקשר של משבר האקלים והמשבר האקולוגי.

דוגמה ידועה היא פעילת האקלים המפורסמת בעולם, גרטה תונברג. בגיל 11, הנערה השוודית נכנסה לדיכאון קשה וחדלה לדבר ואף לאכול. הרקע, לדבריה, היה הבנתה את העתיד שצפוי לדור שלה עם ההתחממות העולמית, והבחנתה שהמבוגרים לא באמת פועלים כדי לעצור את זה.

יש אנשי מקצוע הטוענים מנגד שתופעות של דיכאון וחרדה סביב האקלים אינן עניין מיוחד. מדובר, לשיטתם, בסך הכל באנשים שסובלים מהפרעה חרדתית או דיכאונית, ש"נתפסים" על תכנים אקלימיים וסביבתיים. אנשי מקצוע אלה ממליצים לצרוך פחות חדשות.

אולם הרבה מתמודדי נפש, מטפלים ואנשי מקצוע אחרים, סבורים שהקשר בין הדברים אינו מקרי, ועצם הידיעה שיש אסון באופק היא מקור לעומס נפשי. הקושי רק גובר כאשר נראה שכולם מסביב מתנהגים כאילו הכל בסדר, והפוליטיקאים שאמורים לייצג את האינטרס המשותף לא עושים קרוב למספיק בשביל למנוע את האסון.

קבוצת מטפלים בשוודיה פירסמה במאי 2019 מכתב פתוח לממשלתם, שנותן הקשר ברור לתופעה שחוותה תונברג: ילדים מודעים היטב למה שקורה בעולם, והידיעה שהמבוגרים משאירים להם עולם בקריסה גוררת סיכון גבוה לחרדה ודיכאון בקרב הדורות הצעירים.

טראומה וחוסר-אונים

לאחרונה, אני נובר במסגרת טיפול במקורותיהם של הקשיים הנפשיים האישיים שלי, ובדרך אני לומד רבות אודות טראומה. נדמה לי שכמה תובנות מתחום זה הן רלוונטיות מאוד לנושא חרדת האקלים ולהתמודדות אתה בפועל.

על פניו, אפשר לחשוב שטראומה רלוונטית יותר לנפגעי אסונות טבע מאשר לאנשים כמו גרטה תונברג. טראומה, במובנה הקלאסי והמוכר, נוצרת כאשר אדם עובר חווייה נקודתית קשה ומטלטלת – לצד אסונות טבע, דוגמאות קלאסיות הן תקיפות מיניות, תאונות דרכים, חוויות קרב או פעולות איבה.

אך יותר ויותר אנשי מקצוע בעשורים האחרונים מצביעים על סוג נוסף של טראומה, שאינו נוצר ברגע אחד דרמטי אלא לאורך תקופה. התופעה מכונה טראומה מורכבת.

כמו שטראומה מובילה למצב המכונה הפרעת דחק פוסט טראומטית (בקיצור פוסט טראומה, או PTSD), טראומה מורכבת מובילה לפוסט טראומה מורכבת (CPTSD) – מצב דומה אם כי מעט שונה, שטרם נכלל בספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (DSM) אף שאנשי מקצוע רבים עומדים על חשיבותו.

חלקם טוענים כי ייתכן שפוסט-טראומה מורכבת היא המקור להרבה הפרעות נפשיות אחרות – אולי אפילו רובן. כך מספר למשל המטפל פיט ווקר (Walker) בספרו המצוין על ה-CPTSD על הערה מבודחת של הטראומטולוג ג'ון בריאר (Briere), שאם הפוסט טראומה המורכבת היתה מקבלת התייחסות ראויה, ספר האבחנות עב הכרס היה מצטמק לחוברת קצרצרה.

טראומה במובנה המורחב והמורכב היא דבר מעט חמקמק יותר מטראומת ההלם הקלאסית. כפי שהסביר לי המטפל שלי, טראומה יכולה להיווצר בכל מצב שבו יש חוויה סובייקטיבית של איום גדול על הגוף או הנפש, והאדם חווה חוסר יכולת להגיב באופן ראוי אל האיום העצום מכל סיבה שהיא.

לאחר מפגש טיפולי שבו עסקנו בנושא ודיברנו על היווצרותה של טראומה, נפל לי אסימון: החוויה הנוראית הזו של ללמוד על משבר האקלים ולהרגיש שאני לא יכול לעשות שום דבר לעצור את זה היא חוויה טראומטית. ומן הסתם, זו חוויה שחווים המוני אנשים בעולם היום באופן מתמשך.

לדבר את הייאוש

פעמים רבות, הדיון על הייאוש האקלימי נסוב סביב ההשפעות הפוליטיות-חברתיות של ביטויי ייאוש: יש צורך בהול לגייס את הציבור למען מאבק האקלים, ואווירה של ייאוש או חרדה אינה בהכרח דרך טובה להביא לגיוס הזה.

אולם מצד שני, השתקת הייאוש היא בעייתית בפני עצמה, לא רק כי הייאוש עשוי להיות תגובה הגיונית וסבירה למצב הדברים, אלא גם כי מי שחשה ייאוש ומצוקה זקוקה לסיוע – ולא ניתן להתמודד עם בעיה שאסור לדבר עליה.

ברמה הציבורית, נראה כי קשיים נפשיים על רקע משבר האקלים רק יהפכו נפוצים וקשים יותר. זו אחת הסיבות לכך שנדרש מעבר לכלכלה מטפלת: הצורך בעבודה סוציאלית וטיפול נפשי רק יתגבר על רקע האקלים המשתנה – ואלו עבודות עם טביעת רגל אקלימית אפסית, כך שכדאי להרחיבן על חשבון עבודות אחרות בהקדם.

אולם מי שנאבק בקושי נפשי ממש עכשיו לא יכול לחכות לשינוי כיוון במדיניות ציבורית. אנו צריכים דרך החוצה מחוסר האונים והייאוש. נראה שהדרך הזו מתחילה בשני דברים: לדבר על מה שעובר עלינו, ולמצוא מה לעשות לגבי זה. כך אני מגלה בעצמי, וכך גילו רבים וטובים ממני.

גרטה תונברג יצאה בסופו של דבר מהדיכאון העמוק וחזרה לדבר ולאכול. זה קרה כשהיא הלכה להפגין לבד מול הפרלמנט השוודי בדרישה שהפוליטיקאים ידאגו לעתיד שלה – וכך הולידה את תנועת Fridays for Future.

"שביתת לימודים בשביל האקלים": גרטה תורנברג מול הפרלמנט השוודי, באוגוסט 2018 (צילום: Anders Hellberg)

גרטה תורנברג מול הפרלמנט השוודי, באוגוסט 2018 (צילום: Anders Hellberg)

כפי שמדגישה הפסיכולוגית ופעילת האקלים מרגרט קליין סלמון (Klein Salomon), אנו נמצאים במצב חירום וראוי שנתנהג ככה – לא רק כדי שיהיה לנו סיכוי להתמודד עם האיום הפיזי של קריסת האקלים, אלא כדי שלא נקרוס לייאוש מוחלט בעצמנו.

מדען האקלים פיטר קלמוס (Kalmus) כתב לפני כשנה טור תחת הכותרת "איך לחיות עם משבר האקלים מבלי להפוך לניהיליסט". המלצתו המרכזית היא להשמיע את קולך ולדבר על מה שקורה עם כמה שיותר אנשים – מצד אחד, כדי לראות שאת לא לבד; ומצד שני, כדי לשנות את האווירה הציבורית ולמצוא דרכים לפעילות קולקטיבית יעילה.

בדומה, במסגרת התחקיר של מרכז היושרה על שורדי אסונות טבע התגבשה שורה של עצות. חלקן פרגמטיות ואישיות, כמו לטפח מודעות להשפעות הטראומה, לפנות לסיוע, להתכונן לאסון הבא; אך לצדן מודגשת החשיבות הגדולה של עזרה הדדית ופעילות ציבורית.

המרכז גילה ששורדים מצאו מזור לקושי הנפשי דווקא בכך שהם פעלו לסייע לשכניהם ולשורדי אסונות אחרים. שורה של מראויינים בתחקיר גילו שכאשר הם משמיעים את קולם ופועלים במישור הציבורי, הם גם מתחילים להרגיש טוב יותר בעצמם.

פעילות כתרופה

חוויתי את זה על בשרי שוב ושוב בשנה האחרונה, שבה אני לומד את משבר האקלים וכותב עליו כאן עבורכן. שוב ושוב אני לומד על עומק האסון ועל המבוי הסתום החריף שמקשה על האנושות להתמודד אתו, ומתמלא חרדה נוראית.

היו פעמים שהחרדה הזו מוטטה אותי ממש. אבל כל פעם מחדש, מה שמאפשר לי להתאושש ולהמשיך זה אותם הדברים: לדבר ולכתוב על הנושא כך שאני רואה שאני לא לבד, ולדעת שאני תורם את חלקי הצנוע למאבק. זו אפילו לא שאלה של היעילות הישירה של מה שאני עושה – אלא הידיעה שאני פועל בעניין.

כפי שאני לומד בטיפול, מה שהופך חווייה לטראומטית, מה שמייצר את העומס הנפשי המתמשך, הוא לא עצם האיום ולא אופן התגובה שלנו בפני עצמם ברמה האוביקטיבית – אלא החוויה הסובייקטיבית של האיום, והחוויה הסובייקטיבית של חוסר התגובה.

באופן דומה, גם המטפלים השוודים מדגישים במכתב הפתוח כי מקור העומס הנפשי אצל הילדים והנוער, הסיבה שיותר ויותר מהם חווים חרדה ודיכאון, אינו עצם הידיעה על שינוי האקלים לבדה – אלא הידיעה שנוסף על כך, המבוגרים לא עושים מספיק לעצור אותו.

תונברג וקלמוס, על אף מעלותיהם הרבות, לא הצליחו בינתיים לעצור את משבר האקלים. המרואיינים בתחקיר של מרכז היושרה עוד לא הצליחו לדאוג לקורת גג לכל שורדי אסונות האקלים. ואני, בעוונותיי, לא הצלחתי לעורר מהפכה אקו-סוציאליסטית עולמית באמצעות הרשימות שאני כותב פה. אבל עצם העשייה מחזיקה את כולנו עם הראש מעל המים.

לא כל אחת יכולה להיות גרטה, כמובן. גם לא כל אחת צריכה. מה שחשוב זה למצוא את הדרך שלך לפעול, קטנה או גדולה ככל שתהיה.

ואם המטרה היא לצאת מהייאוש ולפעול באופן בר קיימא, הרי שחשוב עוד יותר לשים לב שאנחנו פועלות בצורה שנכונה לנו. יש נטייה, שאותה הכרתי בדרך הקשה, להתעלם מהקושי ולהקריב את עצמנו על מזבח הפעילות. זה לא באמת מועיל בטווח הארוך – עדיף לעשות מעט בעקביות לאורך זמן מאשר לעשות הרבה במשך רגע קצר ואז לא כלום.

שביית התלמידים נגד משבר האקלים בלונדון. מרץ 2019. (צילום: Philip McMaster, פליקר CC BY-NC 2.0)

חשוב למצוא את הדרך שלך.שביתת התלמידים נגד משבר האקלים בלונדון, במרץ 2019 (צילום: Philip McMaster, פליקר CC BY-NC 2.0)

ואם בכל זאת נוצר קושי נפשי, או שהוא כבר קיים, כאן המקום להעיר שפעילות אינה תחליף לטיפול. לדבר עם חברות וחברים זו התחלה חשובה, ומניסיוני שווה למצוא גם עזרה מקצועית שמתאימה לך.

אל הטיפול שלי הגעתי במקור דרך תוכנית הטיפול לפעילים של פסיכו-אקטיב, ויש שלל מסגרות אחרות שדרכן ניתן להשיג עזרה. אם צריך לקחת הפסקה מפעילות כדי שנהיה במצב לפעול בהמשך – גם זו עשייה פעילה וחשובה, כדי שיהיה מי שיאבק גם מחר ומחרתיים.

לדאוג לעצמנו, לדאוג לאנשים שסביבנו, ולדאוג לעתיד העולם – כל אלה הם חלקים בלתי נפרדים מהמשימה שהונחה בפתחנו. לברוח ממנה אי אפשר באמת, אפשר לכל היותר רק לקבור את הראש בחול עד שהים יעלה עלינו.

האפשרות היחידה, באמת היחידה, היא להישאר ולהיאבק על העתיד – כל אחת בדרכה, קטנה או גדולה ככל שתהיה – להשמיע את קולנו ולפעול.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf