התמונה הזו היא מורשת רבין
ההכרה ההדדית בין ישראל לאש"ף היא המעשה המנהיגותי הגדול והחשוב ביותר של ראש הממשלה רבין. את זה אסור לשכוח
יאסר ערפאת, ביל קלינטון ויצחק רבין בטקס חתימת הסכמי אוסלו (וינס מוסי / הבית הלבן)
משנה לשנה הזיכרון של רבין הופך מעניין פוליטי לנוסטלגי. עשרים שנה לרצח, אנחנו מוצפים בזכרונות על רבין הרמטכ"ל, רבין המעשן, רבין שדיבר דוגרי וכו'. בסרטי ובכתבות הזיכרון מוצנעת בדרך כלל תמונה אחת (ולפעמים היא נעדרת לחלוטין): זו של רבין לוחץ את היד של ערפאת בטקס חתימת הסכם אוסלו, בנובמבר 1993. התמונה הזו, כמובן, היא המעשה הגדול ביותר של רבין. אם משהו ראוי להיזכר גם בעוד עשרות ומאות שנים, זו התמונה הזו.
מה שאיפשר את התמונה הזו ואת חתימת ההסכמים הם מכתבי ההכרה ההדדית בין ישראל לאש"ף (כזכור, כשרבין חזר לראשות הממשלה ב-92', המגעים עם אש"ף היו עדיין לא חוקיים) שהחליפו ערפאת וראש הממשלה כמה ימים קודם לכן. במכתב לראש הממשלה, ערפאת הכיר בזכותה של ישראל לחיות בשלום ובביטחון, ואילו רבין הכיר באש"ף כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני. יותר מאוסלו, המכתבים האלו הם הרגע ההיסטורי. היו עוד הרבה הסכמים אחר כך, אבל רגע ההכרה ההדדית היה אחד ויחיד בכל הסיפור הישראלי-פלסטיני, והוא מהדהד עד ימינו אנו, למרות כל הדם שנשפך בדרך.
אוסלו היה הסכם בעייתי – הוא הנציח את יחסי האי שוויון, הותיר את בעיות היסוד לשלב הבא, נתן למתנגדיו זמן והזדמנויות להכשיל אותו והפך לתבנית המשך הכיבוש, במקום לסיומו – אבל ההכרה ההדדית עומדת הרחק מעל ההסכם וכשליו הרבים. זו היתה הכרה פרגמטית: ישראל לא הכירה בזכויות העם הפלסטיני על הארץ, והפלסטינים לא הכירו בישראל "כמדינה יהודית". אבל בכל ההיסטוריה הישראלית והפלסטינית, זה הביטוי העמוק והמשמעותי ביותר להבנה ששני עמים חיים בארץ הזו, ושהסיכוי היחיד לעתיד טוב יותר הוא אם הם יעמדו כשווים, זה לצד זה.
מרבית הישראלים שונאים את התמונה הזו. אני מניח שגם הרבה מהפלסטינים מתעבים אותה. רבין, אחרי הכל, היה האחראי לאחד הגירושים הגדולים במלחמת העצמאות. רבין הוא הנכבה כמו שערפאת הוא הטרור. ההסכם שהם חתמו נחשב בעיני ישראלים למה שהביא אלפי קורבנות, ועבור הפלסטינים, בנוסף לקורבנות הרבים עוד יותר, הוא הפך לשרטוט גבולות הכלא שבו הם חיים כיום, יותר מעשרים שנה מאוחר יותר. אבל התמונה הזו היא גם הרגע הקצרצר שבו המנהיגים הניחו לעבר והביטו לעתיד.
לכן אני מכיר תודה לימין הישראלי, שממשיך לתעב את רבין ואת הפסטיבל הדביק סביבו. בכך הוא מזכיר לנו שהרצח של ראש הממשלה היה מעשה פוליטי, בהקשר פוליטי, וברגע ייחודי בהיסטוריה. אם זה היה תלוי ביצרני הזיכרון הממלכתי, במנהיגיה העלובים של מפלגת העבודה ובפוליטיקת הפייסבוק של לפיד – האם אפשר בכלל לדמיין מישהו מהם עושה צעד גדול ושנוי במחלוקת כל כך? – היינו חושבים שרבין נרצח כי הוא היה רמטכ"ל. או כי הוא עישן. או כי היה לו מזג רע ואוצר מילים מוגבל.
רבין נרצח בגלל התמונה למעלה. והתמונה הזו, שכולם מתעבים כל כך, היא מורשת רבין האמיתית, החשובה: שעם כל שנאות העבר וההווה, נגזר עלינו לחיות ביחד.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
