השנה הבלתי אפשרית של סטודנטים ישראלים לא ציונים בארה"ב

"אין ביטחון בכיבוש. אין ביטחון ברצח עם". הארלו ריי בהפגנה נגד המלחמה בעזה באוניברסיטת דרום קליפורניה (באדיבות המצולם)

"להיות ישראלית שמבקרת את ישראל באוניברסיטה שלי – זאת חוויה דיסוציאטיבית", אומרת רוסלנה ליכצטיאר, דוקטורנטית לתולדות האמנות באוניברסיטת נורת'ווסטרן שבאילינוי. "אני מרגישה שמה שקורה כאן בשנה האחרונה מבטל את המחקר שאני עושה, את ההיסטוריה שאני כותבת עליה. אני מרגישה שהמציאות שאני חווה לא מסונכרנת עם מי שאני".

התקשורת הישראלית אוהבת להציג את הסטודנטים ואת אנשי האקדמיה בארה"ב המשתתפים במחאות נגד המלחמה בעזה כאספסוף שנוהה אחר טרנדים, פתאים שהנאיביות שלהם הרסנית, כאלה ש"לא מבינים במה הם תומכים". אלא שבאוניברסיטאות אלה ישנם גם לא מעט ישראלים המביעים ביקורת חריפה על מדינתם ומציגים פרספקטיבה שלא ניתן לבטל אותה בקלות: לא על ידי ישראל, לא על ידי המשתתפים במחאות ולא על ידי ההנהלות האקדמיות, שמנסות להחריש את המוחים.

כמה אקדמאיות ישראליות אף הקימו ארגוני מחאה חדשים ופתחו בקמפוסים סניפים מקומיים של הארגונים הביקורתיים ביותר כלפי ישראל. רבות מהן, יהודיות בעצמן, מתמודדות עם האשמות באנטישמיות בשל מחאתן נגד ישראל. השיחות איתן מציירות תמונה מורכבת של אקטיביזם משולב בתסכול, וסולידריות עמוקה עם שותפיהן למאבק המהולה ברבדים רבים של בדידות.

"השבועיים הראשונים אחרי 7 באוקטובר היו מאד קשים כישראלית", אומרת ליכצטיאר, שבנוסף לשקידה על הדוקטורט שלה גם מלמדת תקשורת חזותית במוסד לאמנות של אילינוי. "היה בקמפוס חוסר אמפתיה מאד מורגש כלפי קורבנות הטבח של חמאס. השיח בשיקגו לא מתלהם, לא היתה הכחשה של הטבח, אבל היתה שתיקה כואבת".

סהר בוסטוק, דוקטורנטית בהיסטוריה של ישראל-פלסטין באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, אומרת שמיד לאחר 7 באוקטובר היא הבינה את הצורך להפגין, מתוך חשש מפני הפעולות הצבאיות שישראל תבצע בעזה. ולמרות זאת, היא לא השתתפה במחאות בקמפוס. "היה לי קשה למצוא את המקום שלי בהפגנות הפרו-פלסטיניות, כי היתה שם תמיכה במאבק המזוין. היו פוסטרים שתמכו בו ועם זה לא יכולתי להזדהות. לא יכולתי לעמוד שם".

ועדיין, בוסטוק יוצאת נגד הרושם שהתקבע בתודעת הציבור הישראלי ביחס למחאות בקולומביה. "היו פרסומים בתקשורת כאילו קולומביה היא מקום אנטישמי. זה מוגזם מאד. אף אחד לא פגע בי, אף אחד מהחברים שלי לא הפנה לי את הגב". את התסכול הרב ביותר הסבה לבוסטוק הנהלת האוניברסיטה. "הנהלת קולומביה כיסחה את המחאה", היא אומרת. "הם מפחדים ממחאה פרו-פלסטינית. מפחדים שתורמים ימשכו את הכסף שלהם. כולם פוחדים לדבר".

"הקול שלי לא נשמע בארץ וגם לא פה"

קארין לוי, משפטנית במרכז לחוק וצדק בינלאומיים באוניברסיטת ניו יורק, מתארת את התנהלות ההנהלה של האוניברסיטה שלה כהיסטרית וחסרת אחריות. "הסטודנטים לא היו אלימים, ונהגו בהם ביד קשה בצורה קיצונית. למעשה, באוניברסיטת ניו יורק קבעו שהתבטאות נגד הציונות היא עבירת משמעת שמוחרגת מחופש הביטוי".

"אני מאד כועסת", היא אומרת, "הקול שלי לא נשמע בארץ וגם לא פה". השינויים בהנחיות לגבי מה מותר ומה אסור במסגרת המחאה קרו במהירות עצומה. "סטודנטים מוחים ניסו לעקוב אחר כללי ההתנהגות בקמפוס, ותוך כדי מעקב הם ראו את הטקסט משתנה".

לוי טוענת שהנהלות האוניברסיטאות מתייחסות אליהן כאל חברות עסקיות, לא כמוסדות השכלה. "הן חושבות על האוניברסיטה כעל נדל"ן שצריך לנהל. מבחינתם, הסטודנטים מנסים לשתק מסגרת עסקית. ואז התגובה הראשונית היא לנסות יפה, ו'אם זה לא עובד – נעיף אותם'".

ליכצטיאר מאשימה את הנהלות האוניברסיטה בכך שהן משתמשות בהאשמה באנטישמיות כנשק להבסת הסטודנטים המוחים במלחמה שיש לה מניעים נסתרים. זאת מפני שהפחד האמיתי שלהן הוא מתגובות התורמים למחאה. "הבלגן הגדול בשיקגו היה קשור למשפחת תורמים גדולה, השולטת בחברת ג׳נרל דיינמיקס שמייצרת את הטילים שנופלים על עזה".

הארגון שאת שלוחתו ליכצטיאר עזרה להקים בשיקגו הוא "קול יהודי לשלום" (Jewish Voice for Peace), אשר מיד לאחר 7 באוקטובר פרסם הצהרה שנפתחה במשפט "כולנו מתאבלים על החיים שאבדו ומביעים את המחויבות המתמשכת שלנו לעתיד שבו לכל חיי אדם יש ערך וכל בני האדם חיים בחופש ובביטחון". מקטרגי הארגון התרעמו על כך שהוא מקשר בין מתקפת חמאס לכיבוש הישראלי המתמשך וכן לפעולות ממשלת נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר. אוניברסיטת קולומביה השעתה את הארגון מפעילות בקמפוס לכל סמסטר הסתיו בשל "רטוריקה מאיימת" ו"הפרת מדיניות האוניברסיטה". ליכצטיאר אומרת, "הם מנציחים את התפישה לפיה אם אתה מבקר את ישראל, אתה אנטישמי".

"השבועיים הראשונים אחרי 7 באוקטובר היו מאד קשים כישראלית". רוסלנה ליכצטיאר (באדיבות המצולמת)

גם הארלו ריי, סטודנט באוניברסיטת דרום קליפורניה שבלוס אנג'לס, הקים בקמפוס שלו סניף של JVP. "הסטודנטית המצטיינת במחזור צונזרה בנאום סוף השנה שלה כי היתה מאד פרו פלסטינית", הוא אומר. "הרגשתי שזו גם השתקה שלנו. החלטנו, שתי חברות שלי ואני, שצריך להראות שיש הרבה יהודים אנטי ציונים בקמפוס". ריי מתאר את הפעילות של JVP בקמפוס כאקט מרפא. "לשותפים שלנו היתה הבנה של מה זה לאבד אנשים קרובים, ויחד עם זה, הם הכירו בזוועות הכיבוש. היה מרחב לנהל את הדיונים הקשים האלה, מרחב מבין ואוהב, כזה שלא שוגה באשליות".

בוסטוק מיקדה את הפעילות שלה באוניברסיטת קולומביה בישראלים אחרים בקמפוס. "התחלתי למצוא את הישראלים המבולבלים שכן רוצים חיים משותפים. התחלנו לקיים שיחות עם קבוצות שונות, לברר מה המקום והעמדה שלנו לגבי איך ממשיכים הלאה". בשיקגו, ליכצטיאר הצטרפה לשר״ש, ארגון של ישראלים אנטי ציונים בארה"ב שקורא לשיבה של הפליטים הפלסטינים, ריפוי חברתי ושוויון בין הים והנהר.

הן בוסטוק, הן ליכצטיאר השתמשו בזהות הישראלית שלהן כדי להפיק אירועים שמתחו את גבולות האפשר ביחס לישראל ולמלחמה, תחת הנהלות שדיכאו כל קול ביקורתי. בוסטוק, שארגנה מפגשים עם "לוחמים לשלום" ו"ארץ לכולם", אומרת: "הזהות הישראלית שלי מאפשרת לי להביא לקמפוס תכנים שכנראה לא יאפשרו לפלסטינים. יש לי אפשרות לעשות את זה כי אני ישראלית יהודיה".

"הנהלת קולומביה כיסחה את המחאה". מאהל מחאה נגד המלחמה בעזה באוניברסיטת קולומביה (צילום: עבד דיבר אניה CCO)

ליכצטיאר ארגנה בבית הספר לאמנות של אילינוי, שבו היא מלמדת, מעגל הקשבה אליו הוזמנו סטודנטים וחברי סגל. "השיחה לא הגיעה למקומות של האשמה ברצח עם או בטבח", היא אומרת, "היה סטודנט יהודי שהרגיש שמאשימים אותו במה שקורה בעזה, אפילו שהוא נגד מה שקורה. הוא רצה שהחברים שלו לספסל הלימודים יקשיבו לו. היו כאלה שאף התנצלו". ליכצטיאר מגדירה את מעגל ההקשבה כ"מרחב מרפא".

אחת ממערכות היחסים המקצועיות החשובות ביותר לכל דוקטורנט/ית היא זו עם המנחה האקדמי/ת. "המנחה שלי שאל אותי כל הזמן, 'האם המשפחה שלך בסדר?'", אומרת בוסטוק. המנחה שלה הוא פרופ' רשיד ח'אלדי, היסטוריון פלסטיני-אמריקאי ומהבולטים שבאינטלקטואלים הערבים, שחי ולימד בביירות ב-1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה. "ח'אלדי איבד בני משפחה בעזה במשך כל התקופה הזו, אבל הוא היה מסוגל לראות אותי", אומרת בוסטוק, "הוא היה מסוגל לשאול אותי 'מה איתך?'".

"אין ביטחון ברצח עם"

מערכת היחסים עם המנחה עולה גם בשיחה עם ליכצטיאר. "אני עוקבת אחרי המנחה שלי באינסטגרם", היא אומרת, "ושמתי לב שהיא מפיצה דיסאינפורמציה". בין היתר המנחה שיתפה תכנים לפיהם הרוגי הטבח בנובה היו כביכול קורבנות של תקיפת מסוק ישראלי. ליכצטיאר אומרת שמדובר בהתמודדות מורכבת בקמפוס. "היתה מרצה אורחת פלסטינית, מומחית לספרות, שמשפחתה בעזה עוברת את הנורא מכל". היא מתארת רגעים מכמירי לב שבהן המרצה פרצה בבכי בשעה שדיברה על המשפחה שלה, תוך שהיא מכחישה את מעשי האונס ב-7 באוקטובר. "המרצה הפלסטינית מלמדת באוניברסיטה אמריקאית, ואנשים מאבדים את המשרות שלהם על פחות מזה. לא רציתי שייעשה דבר, אלא רק שיקשיבו לי. כתבתי למנחה שלי – ורק לה – שהכחשת האונס כואבת לי".

ולמרות כל זאת, האקדמאיות הישראליות הבהירו במהלך השיחות איתן כי הניכור המשמעותי יותר שהן חוות הוא דווקא מול הציבור הישראלי. ליכצטיאר, שאחיה משרת במילואים בצפון הארץ, אומרת שאנשים בשיקגו שואלים אותה מה שלומו כל הזמן. "אני בקהילה שמצליחה להחזיק מורכבות". בוסטוק, שלדבריה מתחילה להפנים שסטודנטים לתואר ראשון בקולומביה חוו חוויות של איום שהיא לא נתקלה בהם כדוקטורנטית, אומרת "אני הרבה יותר מודאגת ממה שקורה בארץ ומההצדקה של רצח העם בעזה. זה מפחיד הרבה יותר מאנשים שמפגינים פה בקמפוס".

ריי, שהכיר שלושה מקורבנות הטבח ב-7 באוקטובר, מדבר על הפער שנפער בינו לבין בני משפחתו. "סבא שלי היה בהגנה, כל הזהות שלו מבוססת על הציונות. הוא הפסיק לדבר איתי. יש לי אחות לוחמת בצבא, שהפסיקה לדבר איתי לתקופה קצרה. כואב לי. יש לי את הזכות להתאבל על האובדן שלי ב-7 באוקטובר, אבל אין לי זכות ליצור תמונה שמציגה את הישראלים בתור הקורבנות הבלעדיים של הסכסוך הזה. כמובן, אנחנו גם קורבנות: אין ביטחון בכיבוש. אין ביטחון ברצח עם".