השינוי במשמעות המילה "רצח" והפרטת המוות הפוליטי

רצף אירועי הירי בחברה הערבית לפני כשבועיים ופיצוץ המכונית ברמלה, שהביאו למותם של שישה אנשים בשבוע אחד, הזכיר לציבור הישראלי את משמעותה המקורית של המילה "רצח", לאחר שזו השתנתה בשנה האחרונה. אמנם המילה "רצח" סימנה עד לא מזמן התרחשות מתחום הפשיעה – מעשה פלילי של הריגת אדם ביודעין ומתוך כוונה להביא למותו שלו ולא לזה של אחר – אך שיתוף הפעולה בין הצבא לכלי התקשורת הישראליים יצר לאורך חודשי המלחמה סטייה סמנטית משמעותית והתקה של מושג הרצח מעולם הפשע לזה של המלחמה. בעברית העכשווית, המילה "רצח" מתארת את מקרי המוות הקשורים למלחמת ישראל-עזה, וליתר דיוק, את מקרי המוות שפקדו את הישראלים. כך, שלל אופני המיתה שהמלחמה מולידה הפכו להיות מונולית של רציחות, לאמור: אם זה קרה לנו, זה פשע נתעב בכוונה תחילה.

כמעט אין כלי תקשורת בישראל שלא דיווח על ההוצאה להורג של ששת החטופים בתחילת החודש, שנורו על ידי שוביהם עם התקרבם של כוחות הצבא הישראלי לאזורם, כרצח. כך גם לגבי עשרות חטופים שנמצאו בחודשים האחרונים מתים – לדידה של ישראל מה שאירע להם אינו גסיסה בתנאי מחיה בלתי אפשריים (שיש לה חלק ביצירתם), אלא רצח בדם קר.

גם בהודעות הקיבוצים והמועצות האזוריות נכתב פעמים רבות שבני קהילותיהם שנחטפו ב-7 באוקטובר ונמצאו מתים על ידי הצבא נרצחו, אם כי הטיח ההסברתי ההולך ומתקלף אט אט מגלה שלא מעטים מהם נהרגו מההפצצות הישראליות (כמו במקרה של ניק בייזר, רון שרמן ואליה טולדנו). לעומת זאת, שלושת החטופים שנורו מאש צה"ל בדצמבר 2023 לא נרצחו על ידי כוחות הצבא הישראלי – הם "נורו בשוגג", "נורו למוות", או "נהרגו" (לשון ynet וגלובס). מקרה יוצא דופן הוא היהרגם של 12 הילדים הדרוזים במג'דל שמס מפגיעת רקטה של חזבאללה, אירוע שתואר גם הוא ברוב כלי התקשורת כרצח (בכאן 11 הגדילו לעשות וכתבו על "הטבח במג'דל שמס").

זו הייתה כמובן ההזדמנות של התקשורת הישראלית לרחוץ בניקיון כפיה ולתת גם לדרוזים מהגולן את הכבוד להירצח ולשמש עילה פוטנציאלית להסלמה (שייחלו לה מאז והנה הגיעה השבוע) במערכה נגד חזבאללה, כמו כדי להראות שאין הבדל בין דם לדם, אבל אין ספק שיש גם יש: נסיבות מותם של 12 מילדי מג'דל שמס קשורות לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית שהשתייכו אליה, כלומר, לתנאים פוליטיים למשעי – שטח שנכבש וסופח, קרבה לגבול והיעדר מקלטים. וכאן זרע המחלוקת: הרצח הוא אירוע פלילי, המלחמה היא אירוע פוליטי, והעירוב שלהם בפני הקהל הישראלי המסומא מכוון היטב.

כמצב מדיני שבו האלימות מופעלת מכוח החוק ולא כנגדו, המלחמה אינה מאפשרת את אופן ההמתה שהוא הרצח, שכן אי אפשר להתכוון להרוג דווקא את החייל הזה ולא אחר, גם לא את האזרח הזה ולא אחר. עדיין לא דווח בתקשורת הישראלית על רצח בשדה הקרב, אבל סרטון ההסברה של דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, מהמנהרה שבה שהו ששת החטופים ושבה הם נמצאו ירויים, מתקרב לשם: הגרי מראה למצלמה חפצים אישיים של החטופים ש"נרצחו בדם קר על ידי מחבלים רצחניים". כשהוא מראה למצלמה תרמילי כדורים ריקים, הוא אומר שייתכן שהם היו "חלק ממעשה הרצח הנפשע", והוא נשבע לפענח את הזירה בעזרת צוות זיהוי פלילי כדי להבין מי בדיוק היו מחבלי חמאס שירו בששת החטופים ולנקום באופן אישי את מותם. באופן דומה, שמענו לאורך החודשים האחרונים על בכיר או זוטר זה או אחר בחמאס (ובשבוע האחרון גם מקרב בכירי חזבאללה) שהצבא הרג, יחד עם משפט או שניים על תחום אחריותו או הפעולה שבה הוא השתתף, כהסבר לנקמה.

אינפלציית הרציחות בחסות המלחמה אינה השינוי הלשוני המכוון הראשון של הצבא והתקשורת. דוגמה מהשנים האחרונות היא מחיקת הקו הירוק וביטול כל הבחנה בין אזרחים תושבי ישראל בגבולותיה המוסכמים, לבין מתנחלים בגדה המערבית (וכמובן, ידה של התקשורת, בשתיקתה המתמדת, רוחצת את ידו של הצבא, המקדם בפועל את הגירוש השקט והנחוש של תושבי הכפרים הפלסטיניים בגדה). גם אין זו הפעם הראשונה שהצבא והתקשורת מערבים בין זירת פשע לשדה קרב. דבר דומה הראתה ניצן רותם ב-2015, כשהפנתה זרקור על ההחלפה הלשונית בין שבויי מלחמה לבין חטופים.

הטענה הממלכתית לנקיטה במילה "חטופים", מילה שגם היא מהתחום הפלילי ומעלה על הדעת פושעים המבקשים כופר תמורת האדם החטוף, הייתה ששבויים מוחזקים בידי מדינות, וחמאס, משאינו מדינה, סביר שלא יספק לחיילים המוחזקים בידיו את התנאים המתחייבים מתוך אמנת ז'נבה (שעליה ישראל חתומה ושאינה ממהרת לקיים בשדה תימן ובמחנות מעצר אחרים). ההחלפה הזו, בדומה לרצח הפלילי, מרחיקה במכוון את מאורעות המלחמה – שאינה עומדת על רצח אינדיבידואלי, אלא על הרג קבוצתי – מן התחום הפוליטי. אולם בישראל, שבה גם מנהיגי מחאות סבורים שעיתות חירום ביטחוניות משעות את סוגיות השעה הפוליטיות, זה לא קשה מאד לגרום לציבור שלם לדקלם שהמלחמה חורגת מהפוליטיקה, שהיא אינה ההתלקחות רבתי של ענייני השעה הפוליטיים, ושאם יש בה מובן פוליטי, הרי שהוא צר מאד – התמרונים של איש אחד לשמירה על כסאו.

מדוע, עם זאת, המילה "רצח" השתגרה בזמן הזה על הלשון, על המסך והדף? בשני סוגים של רצח מצטלבים הפלילי והפוליטי: התנקשות, כלומר רצח פוליטי, ופשע מלחמה, ובמיוחד פשע המלחמה שישראל מואשמת בו – רצח עם. קורבן ההתנקשות הפוליטית נרצח בשל הזיהוי ההדוק בין אישיותו לבין רעיון, תנועה או תהליך. רוצחו מבקש לא רק להביא את חייו לסיומם, אלא הוא מתכוון – ככל שניתן להתכוון ולקוות – לקטיעתו של תהליך פוליטי ולחבלה משמעותית באפשרות התממשותו. והרי אותה כוונה, שהתקשורת הישראלית מטעינה בה את מקרי המוות שהיא מכנה "רצח", היא שתקבע אם ישראל תורשע ברצח עם בבית הדין הפלילי בהאג – האם בהורגה למעלה מ-40 אלף פלסטינים תושבי עזה בהפצצות, הפגזות וקרבות, בהרעבה ובמניעת ציוד רפואי, ובעקירת אוכלוסיות לאזורים הומניטריים צפופים ועקירתם משם לאזור חדש שוב ושוב, הייתה לממשלת ישראל "כוונה להשמיד, בשלמות או באופן חלקי, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית"? בהקשר זה, "החיסול", או "החיסול הממוקד", שהם חלק אינטגרלי ממדיניות הביטחון הישראלית מזה שנים, מתמקם בשפה בין הרצח הפוליטי להשמדה ההמונית. המונח המכובס אמנם מטשטש את פעולת ההתנקשות, את הרצח, אולם יש בו כדי לרמוז על החיסול הכללי, על ההשמדה שיש בטענה לרצח עם.

במבט רחב יותר, אנו רואים כיום כיצד הקלישאה הליברלית של הפוליטיזציה של החיים האישיים ("האישי הוא הפוליטי") חושפת את הצד השני שלה: ההפרטה של המוות הפוליטי. ההתקה של הקורבנות הישראליים לקטגוריית נרצחים נתפסת אולי בציבוריות הישראלית כמה שמעצים את מותם וטוען עוד יותר את ההבחנה בין ידיד לאויב, אולם למעשה היא מציבה אותם כקורבנות אישיים, טרגדיות המתמקמות בממד פוליטי מדומיין שמתכונן על ידי ההבדל המוסרי בין הישראלים האנושיים ובין חיות אדם, מפלצות מתועבות.

באקלים תקשורתי שבו מותו של כל יהודי בידי ערבי הוא רצח מכוון, מתרוקנת לא רק האחריות הפוליטית של מדינת ישראל לקורבנות מקרב בני עמה – אזרחים וחיילים – אלא מתרוקן גם המובן של כוונתה של מדינה, כוונתו של מערך מדיני ובירוקרטי, כוונתו של קולקטיב, לרצוח עם.

גיא דולב הוא יוצר מחול ותיאטרון, מורה וחוקר של היסטוריה ותיאוריה של מחול.