השיבה לצפון עזה: "כל עוד אנחנו בחיים, אנחנו יכולים לבנות מחדש"

"המלחמה אולי נפסקה, אבל הסבל שלנו עוד ממשיך". עקורים פלסטינים חוזרים לביתם ההרוס בשכונת תל אל-הווא בעיר עזה, 29 בינואר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

מוחמד אל-אמרין מעולם לא תיאר לעצמו שיוכל לחזור לביתו בשכונת זיתון בעיר עזה. בן 34, אב לארבעה והשף הראשי של אל-טאבון, אחת הפיצריות הידועות בעזה, נעקר חמש פעמים מאז שנאלץ לברוח מביתו במהלך הפלישה הקרקעית הישראלית בנובמבר 2023. הוא נשאר בדרום עזה עם משפחתו, ואף שיתף פעולה עם World Central Kitchen כדי להאכיל אלפי עקורים פלסטינים אחרים במחנות האוהלים, אבל תמיד חיכה בקוצר רוח ליום שבו יוכל לחזור צפונה.

אל-אמרין היה אחד מיותר מ-586 אלף עקורים פלסטינים שהחלו את מסעם הביתה בימים שלאחר 27 בינואר, כאשר הצבא הישראלי פתח את המעבר במסדרון נצרים – רצועת אדמה של שישה קילומטרים שחוצה את עזה, שממנה נסוגו הכוחות הישראליים רק לאחרונה לאחר שכבשו את האזור במשך למעלה משנה. רוב החוזרים הללו נעקרו בכוח בנובמבר 2023, כאשר כוחות ישראליים הכריזו על צפון עזה כשטח צבאי.

אל-אמרין עשה את המסע הקשה בחזרה צפונה לבדו; הוא רצה לוודא שביתו עדיין עומד וראוי למגורים לפני שאימו בת ה-70 ובנותיו הצעירות יצטרפו אליו. כאשר נכנס לביתו, שנהרס רק בחלקו בהפצצה, הרגשות הרבים הכריעו אותו. "זה הרגיש כמו חלום להיות שוב בבית שלי אחרי כל מה שסבלתי. בכיתי. נישקתי את הקירות והרצפה. התחלתי לנקות את ההריסות מיד, מכיוון שאשתי ובנותיי דחקו בי להחזיר אותן הביתה", אמר למגזין 972+.

אולם שמחת החזרה הביתה נסדקה עד מהרה על ידי סצנות ההרס המוחלט שקיבלו את פני אל-אמרין. "התמלאתי בדמעות של שמחה וכאב כשהלכתי ברחובות העיר עזה", הוא נזכר. "הייתי אסיר תודה על כך שיכולתי לחזור, אבל המקום שגדלתי בו, שפעם נודע ביופיו, נעלם, הפך לערמת הריסות".

מוחמד אל-אמרין מחזיק בתמונה שלו מבשל לעקורים פלסטינים במחנות האוהלים, 4 בפברואר 2025 (צילום: אחמד אחמד)

כעת, עם היעדר סיוע הומניטרי מספק לצפון עזה, מצבו של אל-אמרין רק הפך לרעוע יותר. בעוד בחאן יונס קיבל באופן קבוע חבילות סיוע הומניטרי, מאז שחזר לעיר עזה, לא קיבל דבר. "עקורים רבים כמוני חזרו עם מעט מאוד חפצים, ולא מצאו מה לאכול אלא אם כן יכלו להרשות לעצמם לקנות אוכל", הסביר. "אני לא יודע מתי אקבל משהו, אם בכלל".

מאז כניסת הפסקת האש לתוקף ב-19 בינואר, האו"ם מדווח כי הצליח להגביר את הסיוע והאספקה ​​ברחבי הרצועה, כולל מצפון לנצרים. אבל גורמים רשמיים מודים שהם לא קרובים לספק את הצרכים של יותר מ-2 מיליון עזתים, שרבים מהם סבלו מרעב קיצוני בחודשים האחרונים, וכיום מתמודדים עם החורף הקפוא ללא מחסה הולם.

שאלת הסיוע ההומניטרי איימה אף לסכל את הפסקת האש, עם האשמות חמאס את ישראל בהפרת ההסכם על ידי מניעת כניסת ציוד רפואי, אוהלים, דלק וחומרי בנייה הדרושים בדחיפות; מה שאושר אפילו על ידי גורמים רשמיים ומתווכים ישראלים. נראה שישראל מגדילה כעת את מספר משאיות הסיוע שהיא מאפשרת להכניס לעזה; אך כאשר הכוחות הישראליים ממשיכים לתקוף פלסטינים, וכאשר מנהיגים אמריקאים וישראלים מכריזים בקול רם על תוכניותיהם לעקור ולטהר אתנית את כל אוכלוסיית עזה, לא ברור כמה זמן ההפוגה יכולה להימשך.

"אין לנו לאן ללכת"

כמו אל-אמרין, גם שריפה חסן, בת 35, היתה להוטה לחזור לעיר עזה לאחר רצף מחריד של פינויים. חסן ומשפחתה בת ארבע נפשות נמלטו לראשונה מביתם בתל אל-הווא, שכונה במערב העיר עזה, ב-14 באוקטובר 2023, בשלבים הראשונים של הפלישה הקרקעית של ישראל.

"לא רצינו לעזוב את הבית שלנו עד שפגז ישראלי פגע בגג שלנו באמצע הלילה", היא סיפרה. "ברחנו ברגל לבית החולים אל-קודס תחת אש ישראלית ונשארנו שם 30 יום עד שכוחות ישראליים כיתרו את בית החולים ואילצו אותנו – מפונים וחולים – לנוע דרומה".

חסן נפצעה פעמיים בתקיפות אוויריות ישראליות במהלך עקירתה בדרום עזה. משפחתה מצאה מחסה בבניין המגורים אל-טורקמני בנוסייראת שבמרכז עזה, כאשר כוחות ישראליים הפציצו אותו ב-18 באוקטובר 2024 ללא אזהרה. חסן נזכרת ששלושה אמבולנסים הגיעו לקחת את הפצועים, אך רחפנים ישראליים פתחו לעברם באש. "אנשים משכו את הילדים שלי ואותי מתחת להריסות החוצה", היא סיפרה. "היה לנו מזל שנמלטנו עם פציעות קלות".

חסן ומשפחתה התמלאו תקווה בעקבות החדשות לאחר ההכרזה על הפסקת האש. הם המתינו כמה ימים עד שהרגישו שבטוח לחזור לעיר עזה ולהתאחד עם אחיה ואחיותיה, שנשארו בצפון.

ב-25 בינואר הם פירקו את אוהליהם באל-זאיידה, שכונה בדיר אל-בלח במרכז רצועת עזה, ואספו את חפציהם. בשעה 9:00 בבוקר למחרת הם התחילו במסע של 13 ק"מ לעיר עזה, שארך 12 שעות בגלל המוני האנשים שנעו גם הם צפונה.

"המסע היה מתיש מאוד, במיוחד עבור שלושת ילדיי", אמרה חסן למגזין 972+. "היינו זקוקים נואשות למים, כשסחבנו את החפצים שלנו והלכנו לאורך המסלול שנפגע מדחפורים ישראליים".

הם נדהמו לראות את היקף ההרס בעיר עזה, כולל בשכונה שלהם. "לא יכולתי לזהות את הבית שלי או את בתי השכנים שלי; כולם קרסו אחד על השני", אמרה. "הילדים שלי התחילו לבכות, כי הם דמיינו שסוף סוף יישנו במיטות שלהם, בחדרים שלהם. בעלי נשבר. הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לעשות ולאן ללכת".

שריפה חסן מחזיקה בתמונת ביתה ההרוס בעיר עזה, 2 בפברואר 2025 (צילום: אחמד אחמד)

חסן ומשפחתה נסעו להתארח בבית הוריה שנהרס חלקית בשכונת אל-כרמה, מצפון לעיר עזה. עם זאת, הם ממשיכים לסבול ממחסור במי שתייה נקיים וחיבור לאינטרנט, עקב ההפצצה השיטתית של ישראל את רוב מקורות המים של עזה במהלך המצור על הצפון.

בשלושת השבועות שחלפו מאז שחזרה חסן לעיר עזה, היא לא קיבלה אפילו חבילת סיוע אחת. "האחים שלי חולקים איתי את כל האוכל והבגדים שיש להם", הסבירה. "אף שיש אוכל במחיר סביר בשווקים, לאנשים בעזה אין כסף לקנות אותו".

יתרה מכך, היא חוששת שהתהליך האיטי של חלוקת הסיוע אינו תוצר נלווה של המצב, אלא מהלך מכוון מצד ישראל כדי לאלץ פלסטינים לצאת מהרצועה. "אני מודאגת שישראל ואמריקה מתמרנות את המצב ומעכבות את שיקום עזה כדי שנמשיך לסבול", אמרה חסן. "נראה שהמטרה שלהם היא לדחוף את תושבי עזה לכיוון 'ההגירה מרצון'".

"ספרתי את הימים עד שאוכל לחזור"

אחמד אל-זעים, בן 32, פינה את ביתו ברחוב אל-נאצר במערב העיר עזה בשבוע הראשון להתקפה הישראלית על עזה באוקטובר 2023. הוא שכר סטודיו קטן בשכונת אל-זאיידה. חודשים לאחר מכן, קרוב משפחה התקשר וסיפר לו שביתו ניזוק קשות במהלך הפלישה הקרקעית של ישראל.

"זה היה קורע לב, לאבד את ביתי", אמר אל-זעים. "כל חלק בו היה מלא בזיכרונות. אבל הייתי אסיר תודה שמשפחתי ואני לא היינו שם כשהופצץ. כל עוד אנחנו בחיים, אנחנו יכולים לבנות מחדש".

אל-זעים היה הבעלים של חנות סלולר ברחוב אל-נאצר לפני המלחמה, אך היא נהרסה בתקיפה אווירית ישראלית בנובמבר 2023. כאשר התפנה לדרום, הוא לקח את כל חסכונותיו ומזון למספר ימים, מתוך מחשבה שהמלחמה תסתיים בקרוב.

"אחרי החודש הראשון לפינוי, הוצאתי את כל הכסף שהיה לי ונאלצתי ללוות כסף מחברים כדי לקנות אוכל למשפחה שלי", הסביר אל-זעים. "פתחתי דוכן למכירת אביזרי טלפון כדי להתפרנס. ספרתי את הימים עד שאוכל לחזור לשכונה שלי בעיר עזה; זה היה כמו חלום".

אל-זעים היה מהראשונים שחזרו לצפון, אבל הוא הלך בלי משפחתו: אביו בן ה-69 סובל משיגרון בברכיים ולא היה מסוגל לשאת את ההליכה, ואשתו, מראח, נמצאת בחודש השלישי להריונה עם הילד השני של בני הזוג. "פחדתי שהמסע המתיש ישפיע על בריאותה ועל העובר", הסביר.

אל-זעים חזר צפונה בתקווה שלפחות חלק קטן בבית, שהוא ואחיו עבדו במשך שבע שנים כדי לבנות, נותר על תילו כדי שמשפחתו תוכל לחזור אליו, אבל היקף ההרס היה מוחץ. "מהיום שחזרתי וראיתי את הבית ההרוס שלי, אני חולה פיזית ונפשית", אמר למגזין 972+. "אני חושש שאם ננסה לישון כאן האבנים ייפלו לנו על הראש".

הוא טרם סיפר לאביו על היקף הנזק. "ייעצתי לו להישאר [בדרום] עד שנוכל לתקן את הנזק. אני מודאג שאם יבוא ויראה את זה, זה עלול להשפיע על הבריאות שלו, מכיוון שיש לו בעיות לב".

בינתיים, אל-זעים חזר לאותה דירת סטודיו ששכר בדרום עד שיחל השיקום בצפון. נכון לעכשיו, הוא ומשפחתו לא קיבלו שום סיוע, והוא סובל מחוסר ודאות לגבי העתיד לבוא.

"האזור שבו גרתי בעבר בעיר עזה אינו ראוי למגורים", הסביר. "גם אם אני רוצה להקים אוהל על הריסות הבית שלי, הנקודה הקרובה ממנה אוכל להביא מים נמצאת במרחק של שני קילומטרים, ואין תחבורה. אני לא יודע מה לעשות: לטפל באשתי ההרה, להביא מים ולנקות את הריסות הבית שלי, או לעבוד כדי להרוויח כסף כדי להביא אוכל ותרופות לאבי.

"ישראל לא השאירה לנו כלום בעזה. המלחמה אולי נפסקה, אבל הסבל שלנו עוד ממשיך".

אחמד אחמד הוא שמו הבדוי של עיתונאי מהעיר עזה, שביקש להישאר בעילום שם מטעמי ביטחון. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי