למה חשבתי להצביע לעבודה, ולמה בסוף אצביע למשותפת

עמיר פרץ ואורלי לוי-אבקסיס מובילים מהפכה בפוטנציאל של השמאל לפרוץ גבולות ולסלול לעצמו עתיד חדש. אם לא יעברו את אחוז החסימה, חלון ההזדמנויות שפתחו עלול להיסגר. אבל רק הרשימה המשותפת מבטיחה צדק חברתי לצד - ולא במקום - התנגדות למשטר הצבאי בשטחים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מהיום שבו קיבלתי את זכות הבחירה הצבעתי תמיד לחד"ש, או לרשימה שבה רצה. חד"ש היתה ונשארה המפלגה שבה אני מוצא את הקרבה הכי גדולה לאידיאולוגיה שלי (רוב הזמן) – מקידום סיום הכיבוש בשטחים והתנגדות לאפליה בתוך ישראל, דרך החזון הסוציאליסטי לכלכלה וחברה שוויונית וצודקת, ועד מחויבות לשינוי כיוון דרסטי לטובת הצלת האנושות ממשבר האקלים. לכן היה ברור לי מראש שגם בבחירות 2019 מועד ב' אצביע לרשימה המשותפת.

הידיעה הזאת רק הלכה והתחדדה ככל שהתבררה התמונה הפוליטית מסביב: בהקשר של השמאל, כמו שכתב מירון רפופורט, מרצ הלכה ונעלמה בתוך אהוד ברק, שהגדיר את המחנה הדמוקרטי "ימינה מהעבודה" ותומך בסיפוח חד צדדי של שטחים, והקמפיין הכללי של הרשימה הזו חזר למוטיבים האנטי-דתיים של מרצ משנות ה-90, והתרחק גם מ"הקו האדום" הכלכלי של חלקים ממרצ, וגם מהמגמות לחיזוק השותפות היהודית-הערבית שהתחילו להסתמן בבחירות 2019 מועד א' ומיד לאחריהן.

אך חשוב מכך, בהקשר הפוליטי הכללי נהיה ברור שמבחינת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מערכת הבחירות הזאת מביאה לשיא את ההסתה נגד הציבור הערבי בישראל. אחרי שהכיבוש כבר לגמרי ירד מהפרק כנושא על סדר היום של המצביעים, נתניהו בחר לנהל את כל הקמפיין שלו סביב הדה-לגיטימציה של האזרחים הפלסטינים בישראל – סימונם כציבור שמזייף וגונב בחירות (שלא לומר כציבור שרוצה "להשמיד את כולנו"), וסימון ההנהגה הנבחרת של הציבור הזה כחבורה של תומכי טרור.

בדרך זו מנסה הליכוד לסמן את כל השמאל (ואף את המרכז וגורמים בימין שלא נאמנים לנתניהו אישית) כבוגדים, ולעשות גם להם דה-לגיטימציה. מאירועי השבועיים האחרונים עולה חשש של ממש שביום הבחירות הקרוב, בריוני ליכוד ינסו ליצור מהומות בקלפיות ביישובים ערבים.

כל זאת, חשוב להדגיש, קורה בתקופה שבה אולי יותר מתמיד הציבור הזה – שמתמודד עם דיכוי ממסדי, חקיקה מפלה, אפליה בחלוקת אדמה ותקציבים וזכויות בנייה ועוד כבר יותר מ-70 שנה – מביע עניין בשותפות עמוקה עם האזרחים היהודים (כמו שמראה בין היתר סקר "שיחה מקומית" מהבחירות האחרונות), ושהנהגתו בהתאם מושיטה את יד השותפות ליהודים באופן ברור, מבלי לוותר לרגע על הדרישה לשלום, שוויון, צדק חברתי וסיום הכיבוש.

לכן, מעבר לכל הסיבות הרגילות, מתוך צורך בהול בסולידריות עם מי שנמצאים בלב ההסתה של נתניהו, היה ברור לי יותר מתמיד שכיהודי אני חייב להצביע לרשימה המשותפת.

יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה מצלם את ראש הממשלה בנימין נתניהו בדיון בכנסת, 11 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

נתניהו מסית נגד ציבור שלם ומסכן את יום הבחירות הקרוב. יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה מצלם את ראש הממשלה בדיון בכנסת, 11 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ה"אין פרטנר" של המאבק החברתי

אבל אז, לפני כשבוע, התחלתי להתלבט. מהרגע הראשון חשבתי שהמהלך של יו"ר מפלגת העבודה-גשר, עמיר פרץ, הוא אמיץ, מעניין וחשוב. במשך שנים, בשיחות "הבעיה של השמאל" מדברים על הצורך החיוני להגיע לפריפריה, ולפנות לציבורים שמצביעים ימין אבל שיש להם אינטרס עמוק בקידום אג'נדה סוציאליסטית של הגדלה דרסטית של תקציב המדינה, השקעה חסרת תקדים בדיור ציבורי ובחינוך ובבריאות, הלאמה של שירותים מופרטים או מיובשים-לקראת-הפרטה (כמו הדואר לדוגמה), הגנה על עובדים ועל זכות ההתאגדות והשביתה וחיסול תופעת עובדי הקבלן, העלאת שכר המינימום, ועוד ועוד.

והנה בא פרץ, עם רקורד מוכח ביכולת להעביר מצביעים מימין לשמאל, עם שותפה אסטרטגית חדשה שמגלמת בגופה מעבר כזה – אורלי לוי-אבקסיס (ושבמקום להתקבל במחולות ובברכות בשמאל התקבלה על ידי רבים בחשדנות ובעוינות), והציע מהלך מעמדי, מזרחי, חתרני, שמנסה לשבור את הכבלים שהמחנות הפוליטיים השבטיים הישנים בישראל הציבו לנו (כפי שתיאר להפליא לב גרינברג).

אפשר וכדאי כמובן למתוח ביקורת על המקומות שבהם גם האג'נדה החברתית של העבודה-גשר לא הולכת רחוק מספיק (כמו שעשתה כאן יונית מוזס), אבל בעיני אי אפשר שלא להתרגש מגודל האירוע הזה, מהחשיבות ומהפוטנציאל שלו.

אפילו מבחינת הסולידריות עם האזרחים הערבים, פרץ הציג קו ראוי. הוא הצהיר על מחויבות לביטול חוק הלאום והביע נכונות לשבת עם הרשימה המשותפת בממשלה (בניגוד לאבי גבאי). וכשבליכוד התחילו לחמם מנועים לעוד סיבוב של פרובוקציות עם מצלמות בקלפיות ביישובים ערבים – העבודה הודיעה שתשלח מתנדבים להגן על המצביעים מפני מפלגת השלטון. אני חושב שאלה דברים לא מובנים מאליהם בכלל באקלים הפוליטי הנוכחי, ובעיקר בהקשר שבו פרץ פונה במוצהר לקהל מצביעים בפריפריה שנטייתו עד כה היתה ימנית.

עמיר פרץ באירוע של מפלגת העבודה בקיץ 2019 (תומר נויברג / פלאש90)

נגד חוק הלאום, בעד ישיבה עם הרשימה המשותפת. עמיר פרץ באירוע של מפלגת העבודה בקיץ 2019 (תומר נויברג / פלאש90)

אבל המהלך של פרץ נקלע לקשיים. בדיוק כפי שקרה כשנבחר לעמוד בראשות העבודה ב-2006, שוב ברחו מנהיגים ומצביעים אשכנזים של המפלגה לחלופות שמאליות פחות מבחינה כלכלית-חברתית, ואשכנזיות יותר בהנהגתן. מנגד, אחרי עשור של הסתה סטייל אם תרצו של נתניהו, היכולת למשוך מצביעי ימין להצביע למפלגת שמאל כנראה נפגעה. וכך העבודה מוצאת את עצמה בסקרים על גבול ה-5-6 מנדטים, ומותקפת על ידי מפלגות אחרות בגוש ("זה כמו צבא גדול שיש לו את היחידה הלוחמת שצריכה להיות ראש הגשר, שבלעדיה אין סיכוי לפריצת דרך למערכה כולה. אבל הצבא הזה נותן כתף קרה. זה מיותר", אמר פרץ בראיון ל"הארץ"). מכאן אנחנו לא רחוקים לסכנה שהעבודה לא תעבור את אחוז החסימה.

לכן מצאתי את עצמי שוקל לשבור דפוס היסטורי, להתרחק מעט מאזור הנוחות, ולהצביע הצבעה אסטרטגית לעבודה. קודם כל, ברמת המאקרו של הבחירות האלה, כי אם העבודה לא תיכנס לכנסת, זה יהיה אסון למפת הגושים ויוכל להבטיח לנתניהו עוד קדנציה (טיעון רלוונטי גם למחנה הדמוקרטי). ושנית, כי למהלך של פרץ ולוי-אבקסיס מגיע צ'אנס אמיתי – לא מערכת בחירות אחת ויחידה של חודשיים, אלא כניסה לכנסת, פעילות פרלמנטרית, והקמת סניפים ברחבי הארץ, שיניחו יסודות לשינוי של כל המפה הפוליטית בישראל.

כדי שהם יוכלו לעשות את זה, הם חייבים להיכנס לכנסת הזאת, ובצורה משמעותית. כישלון שלהם עלול להיות משול להצהרת ה"אין פרטנר" של ברק משנת 2000 – רק הפעם בין השמאל לבין מזרחים ממעמד הפועלים בפריפריה. ולא משנה שבשמאל הרדיקלי, האמיתי, מזה עשרות שנים יש מחויבות לשותפות כזאת – התפיסה הציבורית הרחבה עלולה להיות של כישלון המהלך.

מצד שני, חשבתי, מה הטעם להעביר קולות מהשמאל העמוק לשמאל-מרכז, כלומר להזיז קולות ימינה (יחסית), במסגרת מהלך שמטרתו היא בכלל למשוך קולות מהימין לשמאל? להכרעה סופית לא הצלחתי להגיע.

מה אומר יוסף מעזה

אבל אז קראתי את הכתבה הזאת של יובל אברהם, שראיין ארבעה צעירים מעזה על יחסם לבחירות בישראל. כן, מעזה. אותם שני מיליון אנשים שחיים תחת מצור חונק של ישראל, בלי שום אפשרות בחירה בשליטים שמנווטים את המצור הזה וממררים את חייהם.

בדומה לפלסטינים בגדה המערבית, שכל חייהם נשלטים על ידי המשטר הצבאי של ישראל, וגם להם אין שום זכות בחירה בעניין. אחד מהמרואיינים, יוסף, אמר ליובל שהמסר שלו לישראלים הוא "שלא יצביעו למפלגה רק כי היא 'רעה פחות' מהימין. אם הייתי ישראלי, אני מניח שהייתי חלק מתנועת שמאל, כמו שאני חלק מהשמאל הפלסטיני. הייתי פועל לשנות באופן שורשי את היחס לפלסטינים. מתנגד לסגר, לכך שכולאים אותנו מעבר לחומות גבוהות על רצועת אדמה צרה. הייתי מעודד דיאלוג אמיתי בין העמים, חף מפחד".

והוא צודק. וצודקת בדבר אחד עיקרי לילך בן דוד, שכותבת שגם העבודה-גשר וגם מפלגת צדק (שיש בה אנשים אדירים ורצה על מצע של תמיכה בכל המאבקים החברתיים החשובים כיום, וחבל שאין לה סיכוי להיכנס לכנסת) חוטאות בכך שהן שותפות ל"מחיקת הפיל של העליונות הגזעית היהודית (ושל הכיבוש) מהחדר של השמאל הישראלי".

איימן עודה בהפגנת יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית (תומר נויברג / פלאש90)

אג'נדה שמקדשת שוויון וצדק חברתי לא סקטוריאלי, אלא לכולם. איימן עודה בהפגנת יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית (תומר נויברג / פלאש90)

עם כל הרצון הטוב, אי אפשר להתעלם מזה – מהעוול הממוסד והמתמשך העצום הזה. ואי אפשר להתעלם מהאפשרות שתמורת קידום מטרות חברתיות חיוניות באמת, פרץ ולוי-אבקסיס שוב ייכנסו לממשלה (עם גנץ, ליברמן והליכוד-בלי-ביבי, למשל) שתצא למלחמה בעזה או בלבנון ותהרוג אלפי אנשים, או שתעביר עוד חוקים נגד ארגוני השמאל, או שסתם תמשיך להתייחס לשליטה ולהתעמרות של ישראל במיליוני אנשים חסרי זכויות בתור מצב נתון שיש להשלים אתו.

באופן עקיף, ומשני, זה חלק מהאסון של הכיבוש: הוא מגייס את החברה היהודית ומעניק לה רווחים ממנו (כמו דיור מוזל בהתנחלויות, או עבודה בשירותי הביטחון, למשל) בצורה כזאת, שיוצרת מתח בין קידום מטרות השמאל לשלום ולשוויון אזרחי עם הפלסטינים, לבין מטרות השמאל של גיבוש בריתות בתוך המעמדות המדוכאים בחברה היהודית והערבית לטובת קידום צדק חברתי ושוויון כלכלי.

חד״ש והרשימה המשותפת מנסות לעשות את זה, עם אג'נדה שמקדשת שוויון וצדק חברתי לא סקטוריאלי, אלא לכולם – אבל חומות הגזענות גבוהות עד בלי די ומונעות מיהודים רבים להצטרף למהלך המהפכני באמת של הרשימה המשותפת. ולכן, בסופו של יום, הרשימה המשותפת היא הבחירה הנכונה. כדי לעזור לשבור את החומות.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זמר הדאחיה הפופולרי מועין אלאעסם (צילום מסך מתוך סרטון של הופעה של אלאעסם בנובמבר)

"תירה בו, תפוצץ לו את המוח": המוזיקה שכובשת את הנוער הפלסטיני בישראל

בשנים האחרונות מככבת בחתונות, באירועים ובבחירות לרשויות מקומיות בחברה הערבית מוזיקה פופולרית עם מילים אלימות במיוחד - שמעודדות שימוש בנשק ונותנות כבוד לראשי ארגוני פשע. לעתים זה גם מסתיים במוות. מבקרי התופעה: "אנחנו כחברה שותפים בפשע"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf