newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הרצח של רבאב מזכיר: במאבק על חייהן, הנשים הערביות נלחמות לבד

בעשור האחרון נרצחו רק בלוד וברמלה 20 נשים. כמעט אף אחת מהן לא זכתה לצדק הבסיסי של הענשת הרוצח. הרצח של רבאב אבו סיאם וסיפור המאוימת שסירבה להיכנס למקלט מציפים שוב את אוזלת היד והבריחה לפתרון הקל ביותר – האשמת הקורבן

מאת:
מחאה בלוד בעקבות הרצח של רבאב אבו סיאם (צילום: אורן זיו)

אם המשטרה ידעה מי הרוצח הפוטנציאלי, למה הוא לא בכלא? מחאה בלוד בעקבות הרצח של רבאב אבו סיאם (צילום: אורן זיו)

שבועות מטורפים עוברים על החברה הערבית בישראל. אחרי תקופה של ירידה במספר מקרי הרצח, לפחות לפי דיווחי המשטרה, נדמה שמישהו החליט לסגור את הפער, או שארגוני הפשע החליטו לקלקל לסגן השר לביטחון פנים, יואב סגלוביץ, את ההישג הארעי.

מספר הנרצחים כבר הגיע ל-63 מאז תחילת השנה, לפי נתוני מרכז אמאן, מהם 7 נשים. רוב הפשעים, כמעט מיותר לציין, בוצעו בירי מנשק חם, בידי רעולי פנים. ראינו גם עליית מדרגה בשיטות שבהן השתמשו רוצחי הנשים: לשתיים הטמינו מטען חבלה שהופעל מרחוק, כשהאחרונה שסיימה כך את חייה היתה הפעילה הפמיניסטית הצעירה ג'ווהרה ח'וניפס משפרעם.

לא הצלחנו לארגן מחאה בעיר לוד אחרי ניסיון החיסול של למיס אבו לבן, שנמצאת עד היום בשיקום עקב פציעה קשה. לפני שבועיים, בשבת, ירו בנערה בת 15 ברחוב ראשי בעיר, והמקרה אפילו לא הגיע לכותרות. אבל אז הגיעה הבשורה המרה על הרצח של רבאב אבו סיאם. כאן הגיעו מים עד נפש, ויצאנו פעילות מהעיר לוד ומחוצה לה, יהודיות וערביות, לבנות מאהל מחאה מול המשטרה בעיר.

אבו סיאם, מורה לעברית בת 30, אם לשלוש בנות בגילים 3, 8 ו-10, נרצחה בבית הוריה, בעת שבתה הפעוטה היתה בחיקה. רעול פנים נכנס לחצר הבית, ירה בה שישה כדורים וברח. משטרת לוד יצאה במהירות עם הודעות לתקשורת, שמעבירות את המסר: "ניסינו להזהיר אותה, אך היא סירבה להיות במקלט".

כשהתמונה העגומה התחילה להתבהר, הסתבר שאבו סיאם היתה נתונה במשך חודשים רבים לאיומים מצד משפחתו של האיש שממנו ניסתה להתגרש. בין השאר, המאיימים העבירו למשפחתה של הנרצחת מסרים ברורים, שלפיהן סופה קרב.

המשטרה ביקשה מאבו סיאם להתרחק מהעיר, והיא שהתה אצל קרוב משפחה בדרום. למקום הזה דובר המשטרה בלוד קרא "מקלט", וחזר בו אחרי שמקלטי הנשים הודיעו שהיא לא שהתה בשום מקלט מוכר שנמצא באחריותן. אבו סיאם התעקשה לחבק את הבנות שלה, ונסעה במיוחד לראות אותן, בידיעה שזו עלולה להיות הפעם האחרונה שלה.

זה נשמע כל כך מופרך והזוי, כל הסיפור הזה. לפי עדות אחותה של אבו סיאם, השוטרים אף הודיעו לאבי המשפחה שיש להם הקלטות סתר שמוכיחות שהבת שלו בסכנה. אז אם המשטרה ידעה מי הרוצח הפוטנציאלי, למה הוא מסוגל, ומה הוא הצהיר שבכוונתו לעשות, למה הוא לא בכלא? איך ייתכן שגבר חמוש ומאיים בגלוי נשאר חופשי?

זירת הרצח של רבאב אבו סיאם בלוד, ב-26 ביולי 2022 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

זירת הרצח של רבאב אבו סיאם בלוד, ב-26 ביולי 2022 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

עוד התברר שבלוד יש 50 נשים ערביות שמקבלות איומים, ושהמשטרה העלתה את אבו סיאם לראש הרשימה. כאילו שמדובר במצעד להיטים.

בעשור האחרון נרצחו בלוד וברמלה 20 נשים. את כולן הכרתי. עקבתי אחרי הסיפורים שלהן וההתמודדות של המשפחות עם השכול והכאב, ובעיקר אחרי אוזלת היד של המשטרה בפענוח מקרי הרצח ועשיית הצדק הבסיסי ביותר – הענשת הרוצח.

לא רק ששיעור הפיענוח של תיקי רצח נשים הוא שערורייתי, המקרים שבהם "הצליחה" המשטרה להגיש כתב אישום לא נראים כמו מקרים שנעשה בהם מאמץ גדול במיוחד. למשל, המקרה של הנרייט קרא, בת 18, שאביה דקר אותה, והיו ראיות חותכות שלא דרשו מיומנויות חקירה יוצאות מגדר הרגיל. או המקרה של נג'לאא עומרי, שנחנקה למוות והיו עדים, ונסגר בסוף בעסקת טיעון נגד האח.

המקרה היחיד שפוענח בעשור האחרון של רצח בירי היה של ביסאן אבו גאנם, אם לשישה ילדים שהיתה בהריון, שנרצחה ב-2014. גם שם, העונשים שקיבלו הרוצחים היו מגוחכים ביחס לרצח המתועב.

הגיע הזמן לחשבון נפש רציני

עם כל הכבוד למשטרת ישראל, הגיע הזמן לחשבון נפש רציני. רבאב אבו סיאם, ולפניה דועא אבו שרך, דיאנה אבו קטיפאן, סוהיילה מילאד וסיהאם אבו עשבה, היו כולן מאוימות ברמה גבוהה. משמעות האיומים האלה ידועה. המשטרה יודעת להעריך היטב את הסכנות, אבל לא לעצור את המאיימים לפני שהם מבצעים את זממם.

אולי הגיע הזמן להתייחס לנשים שמפחדות מפגיעה בהן ומבקשות הגנה בקצת יותר רצינות וכובד ראש? אם ספר החוקים בישראל כולל עבירה של איומים על חיי אדם, אולי הגיע הזמן להפעיל את החוק הזה ולהעניש כל גבר שמאיים על אישה, אפילו אם רק במסרון בוואטסאפ?

גם כך קשה להיות אישה ערבייה בחברה שמדממת מאלימות. אבל קשה עוד יותר לדעת שגם אחרי הרצח, רשויות אכיפת החוק לא יעשו דבר כדי למצות את הדין עם הרוצחים.

היום, כשאני או אחת המתנדבות מלוות אישה לתחנת המשטרה ומעודדות אותה להגיש תלונה נגד גבר אלים ומאיים, אנחנו לא בטוחות שמי שיקבל את התלונה הזאת, במנגנון החלול והחסר תושיה הזה, יעשה כל שביכולתו כדי להציל את הנפש הזאת, שמבקשת ישועה.

לא יכולנו לקבל דוגמה טובה יותר למציאות העגומה הזאת מאשר סיפורה של האישה המאוימת מלוד, אם לארבעה ילדים, שסירבה להצעת המשטרה להיכנס למקלט ולהיעלם מהזירה. כמה נמוך אפשר לרדת, לאיזה שפל ביצועי, עד כדי פרסום ההודעה החריגה לתקשורת שמספרת על המקרה, ומנסה לכפות על האישה המאוימת כניסה למקלט בניגוד לרצונה.

הדיון בבית משפט השלום במוצ"ש, שבו הוחלט ליטול מאישה מאוימת את זכות הבחירה שלה, ממש גרם לי לכאב בטן. בסופו של דבר, אחרי דיון ציבורי וערעור במחוזי – שהחזיר את הדיון לבית משפט השלום, לא לפני שהשופט הביע תמיהה מהתנהלות המשטרה נגד המאיימים המוכרים – הוחלט לבטל את ההתפנות למקלט בכפייה, וביקש למצוא לאישה האומללה הזאת חלופה הוגנת.

בין כל הדיונים הפילוסופיים, המשפטיים והפמיניסטים הגדולים שעורר המקרה, על הדילמה בין חופש בחירה ותנועה לבין ערך החיים העליון, מישהו חשב בכלל על האישה הזאת, ועל ארבעת ילדיה, ומה שעובר עליהם בימים אלה? או על כל מי שמתמודדת עם עשרות פניות של נשים מאוימות שנמצאות במצבי סיכון, בגלל רוצחים פוטנציאליים חמושים וחסרי מעצורים, שהמדינה הרימה מולם דגל לבן?

בוחרים בדרך הקלה

ואם כל זה לא הספיק לנו, מגיע ראש העיר המסוכנת ביותר לנשים ערביות, יאיר רביבו, ויוצא בהצהרות מסיתות ואומללות נגד הקורבנות עצמן, כמובן. זה אותו ראש עיר שהצהיר ב-2014, אחרי רצח שכנתו ליליאן מסעוד, שנשים ערביות הן "פצצה מתקתקת", ומקומן אינו בשכונת היוקרה שבה הוא גר.

לרצח של אבו סיאם הגיב רביבו באמירה: " יש כאן כשל מתמשך של המשטרה ושל המערכת המשפטית במניעה, בפענוח ובענישה של מקרי טרור אלה שרק הולכים ומתגברים". אך מיד נזכר להוסיף: "מאידך, הגיע הזמן שהחברה הערבית תצעק בבית פנימה ותעשה חשבון נפש עם עצמה, כי כל ויכוח קטן יכול להסתיים בירי, ונקמות דם שרק ממשיכות לגבות קורבנות… רק שינוי שורשי עמוק שיבוא מתוך החברה הערבית בישראל, בלקיחת אחריות, בהוקעת נורמות פסולות ובפעולות אקטיביות של ההנהגה – יובילו לשינוי המיוחל".

אירח את הימין הקיצוני. ראש עיריית לוד יאיר רביבו (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

הצהרות מסיתות ואומללות נגד הקורבנות עצמן. ראש עיריית לוד יאיר רביבו (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

הפעילה רולה דאוד ענתה לרביבו: "איך אתה לא מצליח להתאפק וחייב לכתוב משפטים סטיגמטיים. לא, זה לא חלק מהמנטליות. אם זה היה המצב, היינו רואים ערבים רוצחים אחד את השני בכל מדינות ערב… זה ככה רק פה, רק במדינת ישראל. רק כאן מספר הקורבנות עולה משנה לשנה. זה קשור להרבה היבטים ובעיות בסיסיות, שבראש ובראשונה המדינה אחראית עליהם".

חברת מועצת העיר לוד פידאא שחאדה, שמלווה את משפחות הנרצחות וממובילות המחאה, אמרה: "ראש העיר מופיע לנו פתאום עם פוסט מלא דעות קדומות וחוסר היכרות מוחלט עם החברה הערבית. הוא לא השמיע אף מילה בשבוע האחרון על דו"ח מבקר המדינה (בנושא הערים המעורבות; ס"ס), שלוד מככבת שם בסעיפים של חוסר שוויון בכל תחום – מהשירותים הכי בסיסיים כמו איסוף אשפה עד חינוך – על רקע לאומי. אולי במקום הדברים האלה שכתב, למידה מהדו"ח היתה מועילה יותר".

וכך אנחנו, הנשים הערביות, ממשיכות להיאבק למען החיים בימים קשים אלה – לבד במערכה, כשרשויות אכיפת החוק, רשויות הרווחה וגם ראש העיר מפקירים אותנו, ובמקום להתגייס למאבק באלימות נגד נשים ונגד כנופיות הדמים שמשתוללות בכל מקום, מעדיפים לבחור בדרך הקלה ביותר, ולבוא אלינו בטענות.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

ביקורת פנימית בחד"ש: ההנהגה התרחקה מהחברים בשטח

בכירים בחד"ש טוענים שהמפלגה לא למדה לקח מהכישלון בבחירות הקודמות. "צריך לשנות כיוון", אומרים שם. בבחירות לרשימה לכנסת שייערכו בשבת הקרובה, איימן עודה צפוי להיבחר מחדש, קרב על המקום השני ועל המקום השלישי, ה"יהודי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf