הרצח של צעיר מטמרה מאותת לחברה הערבית: כולם על הכוונת

האיומים הגיעו ביום החתונה. אחמד דיאב (באדיבות המשפחה)

כל נרצח הוא עולם ומלואו, ולכל אחד מיותר מ-130 האזרחים הערבים שנרצחו מאז תחילת 2024 היו חיים שלמים, משפחה, אהובים וחברים. ובכל זאת הרצח של אחמד דיאב מטמרה עורר סערת רגשות יוצאת דופן ברחוב הערבי, כנראה בגלל סיפורו האישי של דיאב: רואה חשבון שזה עתה התחתן, פעיל חברתי שהיה רחוק מכל מה שקשור לעולם הפשע.

>> הפשיעה היא חלק מתוכנית פירוק העם הפלסטיני. מתי נתפכח?

ב-6 ביוני נורה דיאב במשרד ראיית החשבון שבו עבד בטמרה, ארבעה ימים אחרי שחזר מירח דבש עם אשתו הטרייה. דיאב בן ה-27 נפצע קשה והועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה. חבריו וקרוביו פרסמו את תמונתו במדיה החברתית וקראו להתפלל להצלתו. התפילות לא עזרו. ב-25 ביוני, 19 יום אחרי שנורה, מת דיאב מפצעיו.

"אנחנו עדיין לא מאמינים שאחמד נרצח, היינו צריכים להמשיך לחגוג את החתונה שלו", אומר ניזאר דיאב, דודו של אחמד. "לפני מה שקרה עם אחמד, לא הבנו את משמעות האמירה, שמותו של אדם שובר את משפחתו. עכשיו חווינו את זה על בשרנו".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אבל הרצח של אחמד, אומר דודו ניזאר, פגע לא רק במשפחה שלהם. "רצח בחור כמו אחמד הוא הכרזה ברורה שכל הצעירים בחברה הערבית, וכל הבתים והמשפחות, עלולים להיפגע, בכל רגע", אומר ניזאר. "לאחמד היו כל התכונות להגיע למקום הטוב ביותר – רואה חשבון, חתן טרי, בחור נאה, ממשפחה שמעולם לא היה לה שום קשר לא לפשיעה ואפילו לא רבה עם אחרים. ולמרות כל זה, הוא נרצח". זו הסיבה, הוא אומר, שהרצח של אחמד גרם לתגובות כה חריפות ונרחבות.

ניזאר מונה למעשה להיות הדובר של המשפחה. אביו של אחמד, ח'יר, ואמו מנאל כמעט לא יוצאים מהבית. גם מצבה של אשתו, נור, קשה מאוד.

"אנחנו שלושה אחים, יש לנו מסעדה בטמרה ואנחנו שותפים במסעדה אחרת ליד צומת טמרה", מתאר ניזאר את סיפורה של המשפחה. "בנינו את עצמנו מאפס, מכלום". המשפחה, הוא מספר, דחפה את בניה ובנותיה להשכלה אקדמית. "אחמד היה הכי בולט במשפחה", ממשיך ניזאר. הוא סיים לימודי ראיית חשבון באוניברסיטה העברית, אבל המשפחה, מספר ניזאר, הסכימה שיתחתן רק אחרי שיעבור את הבחינה של לשכת רואי החשבון.

לא היה לנו סכסוף עם אף אחד. ניזאר דיאב, דודו של אחמד (באדיבות המשפחה)

דווקא בחתונה, החלו הצרות. "ערכנו לו חתונה גדולה, החגיגות נמשכו ימים", משחזר ניזאר. "במהלך החתונה הגיעו אלינו שני אנשים מטמרה, שאנחנו מכירים היטב, אחד מהם היה לקוח קבוע במסעדה, והשני עבד במסעדה שלנו לפני שנים, כלומר היינו ביחסים טובים. הם ביקשו סכום כסף גדול ואמרו שמישהו מחוץ לטמרה שלח אותם, ואם לא נשלם, הם יפגעו בחתן, באחמד".

בהתחלה, אומר הדוד ניזאר, "לא לקחנו את העניין ברצינות כי מעולם לא התמודדנו עם דבר כזה. בגלל שהם תושבי העיר שלנו ואנחנו מכירים אותם, בחרנו לא להעצים את הסיפור. לא חשבנו שזה יגיע עד כדי רצח".

אחרי החתונה, אחמד נסע את אשתו הטרייה לירח דבש באיים המלדיביים ובדובאי. "הם שלחו לנו תמונות והיו מאוד מאושרים", מספר הדוד ניזאר. אחמד ורעייתו חזרו לארץ ביום ראשון, 2 ביוני. "ביום חמישי, 6 ביוני, נכנסו הרוצחים למשרד שבו עבד (אחמד), ירו בו מטווח אפס, ונמלטו", מספר ניזאר.

מיד לאחר הירי, המשפחה דיווחה למשטרה על האיומים שקיבלה, אבל זה לא עצר את האיומים. "באותו יום (של הירי) התקשרו אלינו כמה פעמים, ואיימו שוב: 'אם לא תשלמו, נערוף לאחד מכם את הראש'", מספר ניזאר. "דיווחנו על כך למשטרה, אבל הם לא עשו כלום". גם אחרי שאחמד מת מפצעיו, אומר ניזאר, האיומים לא חדלו, "אבל לא ענינו לשיחות שלהם".

לאחר שנודע שאחמד מת מפצעיו, יצאו עשרות צעירים והפגינו בזעם ברחובות טמרה. חלקם הגיעו לאזור ביתו של מי שנחשב לחשוד ברצח, ומאוחר יותר נודע שהבית נשרף. "לאחר הכעס והפגנות המחאה בטמרה, ואחרי שהגיעו ח"כים לביקורי ניחומים, המשטרה עצרה שני חשודים מאעבלין ומטמרה", אומר הדוד ניזאר. "אנחנו מקווים שהחקירות יתקדמו, ושהרוצחים יקבלו את העונש שמגיע להם. אנחנו יודעים שזה לא יחזיר את הבן שלנו, אבל השגת צדק תיתן לנו קצת נחמה".

ניזאר אומר שאין לו כל כעס על משפחתו הרחבה של החשוד, שכן רבים ממנה הביעו הזדהות עם משפחת דיאב "והם חברים ושכנים שלנו". אבל משפחתו הקרובה של החשוד עזבה את טמרה, "ואני לא חושב שהיא תוכל לחזור", אומר ניזאר.

"אנשים עדיין באים לנחם אותנו ולעמוד לצידנו", אומר הדוד ניזאר, "אבל זה לא משנה את העובדה שהחיים שלנו נהרסו. אביו (של אחמד) כמעט ולא יוצא מהבית, וגם לא אמו. אשתו נדרשת, על פי האסלאם, להישאר בביתה ארבעה חודשים לאחר מות בעלה. היא גרה בביתה עם בעלה רק ארבעה ימים, ואז הוא נורה, וכעת היא כלואה בבית לארבעה חודשים, בוכה לבד על חיים שהתהפכו".

הנישואים של אחמד ונור, מספר הדוד ניזאר, הגיעו אחרי זוגיות וידידות ארוכה שנמשכה עוד מימי בית הספר התיכון. "חלום הפך לסיוט", אומר ניזאר. "עם כל האמונה שלנו באלוהים ובגורל, אנחנו מקווים שנתעורר יום אחד מהסיוט הזה".

קיבלו את התעודה בשמו של בנם אחמד. ח'יר ומנאל דיאב בטקס בלשכת רואי החשבון (באדיבות המשפחה)

הפעם היחידה שאביו ואמו של אחמד יצאו את ביתם מאז הרצח, מספר ניזאר, היתה כשהלכו לקבל את התעודה שלו בטקס של לשכת רואי החשבון. "הם ישבו עם תמונתו באמצע, בסצנה שלא יכלה שלא לרגש את כל מי שראה אותה", מספר ניזאר וקולו נשבר. "הם קיבלו את התעודה ותלו אותה בבית, כפי שחלמו. התעודה תלויה ליד תמונתו של אחמד, אך ללא נוכחותו".

ניזאר מספר שהיה קרוב מאוד לאחמד, וגם הבן שלו ראה בו אח. "אני לא מגזים כשאני אומר שכשהרגו את אחמד, הרגו גם אותנו", הוא אומר. אחרי מותו נודע להם שאחמד תרם כסף למכר שלו כדי שיוכל ללכת לעשות "עומרה" במכה, והחניכים שלו בפרויקטים של הדרכה מקצועית שלחו למשפחה הודעות נוגעות ללב.

סיוואר, עמיתה שלו ללימודים, כתבה בהודעה שפורסמה מטעם האוניברסיטה: "אחמד היה בחור מנומס וטוב לב, למד, עבד וחלם בגדול, שאף להצליח ולהשיג יעדים גבוהים בחיים. וכל מכריו וחבריו באוניברסיטה העברית העידו על המוסר הגבוה והנדיבות והנכונות שלו לסייע ולתרום לזולתו בכל הזדמנות".

"זה מה שאני שומע כל יום מלקוחות במסעדה", אומר הדוד ניזאר. "איבדתי את התשוקה שלי למכור ולעבוד. החיוך עזב אותי. אנחנו זוכרים אותו ורואים אותו בכל מקום ובכל פרט, הנה פה הוא ישב, כאן הוא אמר את הדבר הזה, הוא העדיף את הארוחה הזו, את המשקה הזה. כל זה נעלם ואיתו האושר שלנו".

ביום ראשון שעבר, המשטרה הסתערה על בית משפחת דיאב. בצילומים רואים שוטרים מפילים את ח'יר דיאב, אביו של אחמד, ומכים אותו. ניזאר מספר שהשוטרים הגיעו כשבבית היו עדיין מבקרים רבים שבאו לנחם.

"הופתענו", הוא מתאר, "הגיעו כוחות גדולים של משטרה וכוחות מיוחדים. חלק הגיעו ברכב שעליו כתוב שם של חברת הובלות, להסוואה, כפי שהם עושים בגדה המערבית ובעזה. הם נכנסו לחצר שבו ישבו הצעירים, שמענו צעקות, הגענו וראינו שהם הכריחו את כל הצעירים לשכב על הקרקע, כמו שהם עושים בגדה המערבית, אותה מנטליות ביטחונית.

"אנחנו משפחתו של הקורבן ופשטו על ביתנו והבנים שלנו הותקפו, ואני מדבר על מהנדסים, רופאים ומורים, כשהבענו את המחאה שלנו, הם (השוטרים) תקפו אותנו, ואחי ח'יר נפצע. הם אמרו שהם מחפשים כלי נשק, אבל הם היו יכולים לחפש בלי להשפיל אותנו".

בסופו של דבר, אומר ניזאר, השוטרים מצאו אקדח אוויר (איירסופט) ועצרו נער בן 16. "אני חושב שמטרת המעצר היתה להפעיל עליו לחץ ולהפחיד אותו בחקירה", אומר ניזאר. "במקום שהמשטרה תעשה את העבודה הנדרשת, תרדוף אחרי הרוצחים, תמנע פשעים ותגן על האנשים, היא תוקפת את הקורבנות ומכה את אביו של הנרצח".

"בעיני משפחתו", אומר הדוד ניזאר, "אחמד הוא ‘שהיד’. מבחינה דתית אמרו לנו שמי שנרצח כשהוא נאבק להתפרנס בכבוד, נחשב לשהיד". המסקנה של ניזאר היא ש"אם הפשע הגיע לביתנו, למרות שהשתדלנו להתרחק מכל מחלוקת, הוא עלול להגיע לכל בית בחברה שלנו, ללא כל יוצא מן הכלל".

כשצופים בסרטון מחתונתו של אחמד, רואים צעיר מצליח והגון, שנישא לאישה שליבו בחר בה ולבה בחר בו. אבל לסיפור היפה הזה יש סוף עצוב, כי פושעים החליטו לסיים אותו. אחמד לא היה מעורב בעולם הפשע, צעיר "נורמלי" עם חיים יפים. אבל למרבה הצער, גם הסוף שלו היה "נורמלי", כי הרציחות בחברה שלנו, הפלסטינים בישראל, הפכו לנורמליות. וכאשר שיעור הפיענוח של מקרי רצח בחברה הפלסטינית נע בין 30%-20% מכלל הפשעים, זה אומר שאנחנו חיים בלי משטרה, מערכת משפט וסמכות החוק. הפכנו לשדה קרב.

הסופר הפלסטיני איבראהים נסראללה כותב בסיפור שלו "ציפורי הזהירות" (طيور الحذر), כי הדבר הגרוע ביותר שקורה לנו הוא כש"המחזה הופך מוכּר", הדבר הגרוע ביותר שקורה לאזרחים הפלסטינים, לחברה הערבית, הוא שהמחזה של רצח הצעירים הופך מוכּר, לסצנה רגילה, שחוזרת על עצמה על בסיס יומי. זו נורמליזציה של פשע. אם הנורמליזציה שהובילה ישראל עם מספר מדינות ערב נועדה להחליש את הסוגיה הפלסטינית בעולם ובכלל, הנורמליזציה של הפשע מסוכנת לא פחות לחברה כולה.