משא ומתן תחת אש: מדיניות הסחיטה באיומים נגד הבדואים בנגב
על רקע המהלכים המואצים לייהוד הנגב ותוך שימוש בשוט הפינוי וההריסות, פועלות הרשויות "להסדיר את ההתיישבות הבדואית בנגב". דו"ח חדש מנתח את השלכות המדיניות, שמשמעותה בפועל השלכת מאות משפחות בשנה לרחוב ללא כל פתרון אלטרנטיבי
כותב אורח: ארנון פלג
מהזוגות הצעירים של גוש דן ועד לזכאיות הדיור הציבורי בפריפריה, כולנו סובלים ממצוקת הדיור בצורה כזו או אחרת. אך בעוד משרד האוצר מתפאר ב'תנופת בנייה חסרת תקדים', משרדי הפנים והחקלאות ממשיכים לזרוק מאות משפחות בשנה אל הרחוב, או במקרים רבים אל כיפת השמיים ממש.
1,158 מבנים נהרסו בשנת 2016 בקרב החברה הבדואית בנגב. כך נחשף בדו"ח החדש, "משא ומתן תחת אש", של עמותת פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי. הדו"ח, אותו כתבה מיכל רותם רכזת המחקר של הפורום ובלוגרית "שיחה מקומית", פורט מציאות בלתי נסבלת, בה בתי מגורים פרטיים, מתקנים חקלאיים ואפילו מבני ציבור נהרסים באופן תדיר, חרף העובדה כי ברוב מוחלט של המקרים לא מוצע לתושבים שום פתרון מגורים אחר.
> "שלילת אזרחות הבדואים היא בלון ניסוי לקראת מהלך מסוכן בהרבה"
הריסות הבתים מלוות לרוב בהתנכלות מצד מגוון רחב של רשויות ממשלתיות, בניצוחה של הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב – להלן, רשות הבדואים. הדו"ח גם מצליח, לראשונה, לספר לנו לא רק כמה בתים נהרסו, אלא גם איך, על ידי מי, וחשוב מכל- למה.
אכיפה מקדמת הסדרה מקדמת אכיפה
מנהלת דרום לתיאום ואכיפת דיני מקרקעין בנגב, היא יחידה הכפופה למשרד לבטחון פנים. בעוד שרשות הבדואים אחראית להיבט של "הסדרת" ההתיישבות הבדואית, המנהלת היא הגוף האחראי לאיתור והריסה של מבנים בלתי חוקיים. דו"ח הפעילות השנתי של המנהלת משנת 2016 מסביר כי היא אימצה לעצמה מספר אפיקי פעולה "מתקדמים" במאבקה נגד ההתיישבות הבדואית בנגב, האחד נקרא "אכיפה מקדמת הסדרה", והשני, "הסדרה מקדמת אכיפה".
"אכיפה מקדמת הסדרה" הינו אפיק פעולה של הרשויות השלטוניות בנגב, המשתמש באיום של הריסת בתים כמנוף לחץ על התושבים להיכנס למשא ומתן על מתווה הסדרה לביתם או לכפרם, ולפעמים גם לשם "קידום" משא ומתן קיים.
על פי מנהלת דרום, נגד תושבי הקהילה הבדואית בנגב אשר אינם מעוניינים בפתרון שהרשויות מנסות לכפות עליהם מוגשת תביעה לפינוי. לאחר שזו מתקבלת בבית המשפט, התושבים נאלצים להסכים למתווה. כניעתם של התושבים לאיום המופעל עליהם מוצגת לאחר מכן כ"שיתוף פעולה".
זוהי טקטיקה הננקטת בכפרים מוכרים ובלתי מוכרים כאחד. כך למשל בכפר המוכר ביר-הדאג', מנהלות הרשויות מזה שנים משא ומתן מול תושבי הכפר, 7,000 במספר, על גבולות ואופי היישוב. תושבי הכפר מבקשים יישוב בעל אופי חקלאי שיתאים לאורח החיים ולצרכים הכלכליים שלהם. רשויות המדינה, המומות, כנראה, מחוצפתם של תושבי הכפר שיש להם דעה בנוגע לתכנון הכפר שלהם, פנו לפתרון הכוחני של הריסות בתים על מנת להכריח את התושבים לקבל את הפתרון המוצע שלהם – יישוב עירוני, הדומה כי הולך ומצטמצם משנה לשנה, כאשר סביבו נבנים יישובים קהילתיים כפריים עבור אוכלוסייה יהודית אמידה.
האפיק השני, "הסדרה מקדמת אכיפה", הוא ניסיון מצד הרשויות להציע פתרון התיישבות למפונים. זהו הליך בעייתי מאוד, בו רשות שאמורה להיות אחראית על אכיפה בלבד, לוקחת חלק פעיל בהליכי תכנון ובנייה ומתערבת במשאים ומתנים האמורים להיות בלתי תלויים, בין המדינה לתושבים. על פי הדו"ח, כל הניסיונות להשתמש באפיק זה בשנת 2016 כשלו.
לא חלק מהחברה הישראלית
ריבוי של התבטאויות מצד בכירים הנוגעים לתחום, מאששים את הסברה כי אין קשר בין הריסות בתים לבין המאבק לשמירה על שלטון החוק. שר השיכון, יואב גלנט, כבר התבטא במפורש על רצונו לייהד את הנגב ולשמור על רצף התיישבותי יהודי לרוחבה של הארץ.
השיטה ברורה, תנועות התיישבות כמו תנועת אור מעוניינות להקים נקודת התיישבות בנגב. חדורים בערכי חלוציות ציונית ופטריוטיות, הם בוחרים באזור בו עומד זה מכבר כפר בדואי. מוסדות התכנון אומרים הן, מערכות החוק והמשפט מסרבות להתערב, במקרה הטוב, והקהילה הבדואית שחיה במקום, לעיתים מלפני קום המדינה, מוצאת עצמה בכרוניקה ידועה מראש של נישול וגירוש.
בשלב זה, מגויסת הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית, להמציא פתרון תכנוני עבור התושבים הבדואים אשר הופרחו מן השממה. בניגוד לתושבי עמונה, להם לא יוצע יישוב קהילתי חקלאי כבקשתם, סמוך לנקודה ממנה פונו, אלא הם יופנו לשכונה חדשה שתיבנה עבורם באחת העיירות הקיימות, תוך ריסוק המרקם הקהילתי והתרבותי שהם העמידו במשך מאות שנים.
> תושבי גבל עמל בהפגנה מול ביתו של יצחק תשובה: "חזור בתשובה!"
הרשות להסדרת ופיתוח ההתיישבות הבדואית בנגב אמונה על מציאת פתרונות מגורים לקהילה הבדואית בנגב, שייתנו מענה מיטבי לצרכיהם. לעומת זאת, הדו"ח מוכיח כי הרשות, והעומד בראשה, יאיר מעיין, תופסים את תפקידם בצורה שונה מאוד. מספר מובאות המופיעות בדו"ח מעלות את החשד שטובת הקהילה הבדואית לאו דווקא נמצאת בראש מעייניו של מעיין.
בראיון למקור ראשון בינואר 2017, בהקשר לתושבי הכפר הבלתי מוכר ואדי א-נעם, אמר מעיין: "הם גרים על אדמות מדינה במקום שאסור לגור בו. אי אפשר לתת להם יישוב במקום הנוכחי, כי צריך להוציא אותם מרדיוס הסיכון. אנחנו מקימים עבורם יישוב מדרום לשגב שלום, וגם מחזירים כך 70 אלף דונם לעם ישראל".
אם עד כה נותר צל של ספק בקרב תושבי ואדי א-נעם שהם חלק מהחברה הישראלית, יאיר מעיין דואג לתקן את הטעות.
באותו ראיון, בהתייחסו לתוכנית להעביר את 4,000 תושבי הכפר הבלתי מוכר א-זרנוג, לתוך שכונה 11 החדשה ברהט, ולהתנגדותו הנחרצת של ראש עיריית רהט, טלאל אלקרינאוי, למהלך שיישמר ואף יחריף את מצוקת הדיור הקיימת בעיר ממילא, אמר מעיין: "אף אחד לא שואל את ראש העיר. מדובר באדמות מדינה, ולראש עיר אין יכולת חוקית לקבוע מי יגור אצלו. חלק מהמהלכים יהיו בכפייה. יש ריבון, והוא יחליט מה עושים. אם לראש העיר לא טוב, שילך לבג"ץ להסביר"
ההערה הזו מבהירה בדיוק כמה מעריך יאיר מעיין את רצונותיהם של הבדואים בנגב לגבי אופן המגורים שלהם. איזו סמכות יש, ככלות הכל, לראש עירייה הנבחר באופן דמוקרטי על ידי הציבור שהוא מייצג, לעומת יו"ר רשות הבדואים, במקרה זה מינוי פוליטי של אביגדור ליברמן.
המדינה נגד אזרחיה
הדו"ח מנסה להעניק הצצה אל החיים בכפר לא מוכר, הנתון לאיום מתמיד של הריסות בתים, ואת חוסר הצדק השזור בכל אחד מרבדי התהליך הזה. אך את הנזק הקשה והתהומי ביותר שמייצרת מדיניות הריסת הבתים בנגב אי אפשר לתחום בצורה ברורה, והמראה של ילד, מוקף בכל רכושו, עומד וצופה מן הצד כיצד בולדוזר מחריב את ביתו, הוא לא משהו שאני יכול להעביר בעובדות ובמספרים.
הפרקטיקה של הריסות בתים קורעת לגזרים את מה שנותר מהיחסים בין המדינה לחברה הבדואית בנגב. עשרות אלפי אנשים בכפרים בלתי מוכרים, נתקלים ברשויות המדינה רק בתוך הקונטקסט של מעצרים, הריסות והחרמת רכוש, ואיבדו מזמן את האמונה כי מישהו, אי שם, עומל על פתרון אמיתי עבורם.
על מדינת ישראל לפעול לחלוקת משאבי קרקע ומשאבים כלכליים צודקת בין הקהילות השונות בנגב, ולצמצם את הפערים האדירים בין הקהילות המתגוררות במרחב משותף זה. המשך האלימות השרירותית כלפי הקהילה הבדואית, מבלי להגיע לפתרון מוסכם, לא תוביל לשיפור המצב. להיפך; היא תנציח את הפערים בין הקהילות ותמנע מן היישובים הבדואיים את האפשרות להתפתח. רק פתרון שיתבסס על שיתוף הציבור ועל הכרה בשאיפותיו, רצונותיו ואורח חייו, יוביל לארגון המרחב באופן שמכבד ומאפשר חיים בכבוד לכל המתגוררים בו, ערבים ויהודים כאחד.
ארנון פלג הוא רכז השטח של עמותת פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, ומתגורר בבאר שבע.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן