"שלילת אזרחות הבדואים היא בלון ניסוי לקראת מהלך מסוכן בהרבה"
עם חשיפת מדיניות משרד הפנים השוללת בסיטונות את אזרחותם של תושבים בדואים בנגב, בציבור הערבי מאמינים כי מדובר רק בקצה הקרחון. תושבים בנגב מדברים על חשש מנישול מואץ ועד לטרנספר
במלחמת ההתשה רבת הזרועות שמנהלת המדינה נגד אזרחיה הערבים, יש מעט דברים שעדיין יכולים באמת להפתיע. כתבתו של ג'קי חורי ב'הארץ' עסקה באחד מהם: חשיפת מדיניות המתנהלת מתחת לרדאר הציבורי, במסגרתה שולל משרד הפנים את אזרחותם של מאות בדואים בנגב כאשר אלה מגיעים למשרדיו מסיבות בירוקרטיות שונות. נכנס אזרח למשרד הפנים להוציא דרכון, ויוצא משם אדם חסר מעמד אזרחי בארצו, תושב שכעת עצם נוכחותו כאן תלויה ברצונו הטוב של השלטון.
מסתבר כי למרות שמדיניות זו נחשפת רק כעת, היא מתנהלת כבר מזה שנים ארוכות.
"אני מטפלת בזה כמעט שנתיים", אומרת חברת הכנסת עאידה תומא-סלימאן (חד"ש, הרשימה המשותפת). הגשתי כבר הרבה שאילתות והתכתבויות עם משרד הפנים. הם טוענים שמדובר בכ-2600 איש, אני חושבת שמדובר בהרבה יותר מזה. אני מאמינה שזה הולך להיות אחד המאבקים העיקריים על סדר היום של הציבור הערבי בשנים הקרובות".
בדיון שערך בוועדת הפנים של הכנסת לבקשתה של תומא-סלימאן, נציגי משרד הפנים אכן אישרו את קיומה של מדיניות כזו לפיה כאשר מגיעים אזרחים בדואים לסניפי המשרד לקבל שירותים שונים, נבדק רישום ההורים או הסבים שלהם במרשם האוכלוסין בין השנים 1948-1952, כלומר מקום המדינה ועד לחקיקת חוק האזרחות. אלא שהבסיס לביטול אזרחות על סמך אי-רישום בשנים האלה, בהן היו האזרחים הערבים תחת שלטון צבאי, כבר אותגר ובוטל לפני למעלה משלושים שנה.
"זה מחזיר אותנו למצב לפני התיקון לחוק האזרחות ב-1982 שהוביל תאופיק טובי. עכשיו משרד הפנים כאילו מתעלם טוטאלית מהשינוי הזה ומחזיר אותנו למצב של לפני שלושים וחמש שנה. במכתב האחרון שקיבלנו מהיועמ"ש, הוא מתחמק ולא אומר את מה שאמרו במשרד הפנים, שכל מי שלא נרשם עד 1952 לא זכאי לאזרחות, כי הוא מבין שזה לא יחזיק מים. אז הוא אמור שהם נרשמו "בטעות" כאזרחים, אבל לא מסביר מה הטעות".
> אז למה הם מצביעים עוד פעם למי שדופק אותם?
כלי מיקוח בידי המדינה
חבר הכנסת ג'ומעה אזברגה (בל"ד, הרשימה המשותפת), בדואי תושב לקייה, מתקשה גם הוא להבין את פשר "הטעות":
"לפקיד במשרד הפנים לא אמורה בכלל להיות סמכות לשלול למישהו אזרחות. טעות עם 2600 איש?! זאת "טעות" מתוכננת היטב. זאת מדיניות. אני חושב שזה ביטוי לתהליך שמתרחש מתחת לפני המים. הם רוצים לאט לאט להגיע למאסה נטולת אזרחות כדי להקל בבוא היום על הטרנספר. שם המשחק הוא דמוגרפיה. הבדואים מהווים כיום 34 אחוז מאוכלוסיית הנגב, זה הופך מבחינת השלטון לאיום.
"הקימו לנו רשות להתיישבות בדואים. אנחנו לא מתיישבים ולא מתנחלים, אנחנו התושבים הילידים פה. ואז הם מפעילים לחץ כדי לאלץ את הבדואים לעבור ליישובים בלי זהות, בלי תשתיות, בלי מקורות פרנסה, עיור בכוח של אוכלוסיה חקלאית בתוך גטאות לינה. והעניין הוא שיש בנגב מספיק קרקעות לכולם, כל התביעה היא על פחות משישה אחוזים משטח הנגב, אבל הם רוצים לרכז את הבדואים ב-1.5 אחוז מהשטח, בצפיפות נוראית. בשביל המדינה זאת אידיאולוגיה, בשבילנו זאת מלחמה קיומית".
גם חברת הכנסת תומא-סלימאן שותפה להנחה שמאחורי המדיניות הזו מסתתרות כוונות מרחיקות לכת בהרבה:
"יש לי הרגשה שהם בוחנים את המים, סוג של בלון ניסוי. אם זה היה עובר בשקט הם היו מרחיבים את המדיניות למספרים בלתי מתקבלים על הדעת. לכן הם גם מתמקדים בכפרים הלא מוכרים. הם מדברים על 2600 מועמדים שמתכם שללו בפועל רק ל-60. זה הבל הבלים. אני אישית פגשתי יותק מ-60. לא לכולם מודיעים בכלל ששינו להם את הסטטוס או ששללו להם את האזרחות, וגם מי שיודע ומגיש בקשת התאזרחות הם לא נותנים לרובם מכל מני סיבות – תיק פלילי, אי ידיעת שפה, ועוד. הדבר החמור ביותר הוא שלפי החוק הישראלי רק בג"ץ יכול לשלול אזרחות ממישהו, אפילו אם ניתנה בטעות. בנגב כל פקיד זוטר עושה את זה.
"ההשלכות הפוליטיות יכולות להיות מסוכנות ביותר – קבוצת אנשים שהאדמה עליה הם יושבים מועמדת לנישול, הכפרים שלהם מועמדים להריסה, ועכשיו נשללת מהם האזרחות. זה יכול להיות כלי מיקוח חזק בידי המדינה כשיגיעו ל"הסדרת היישובים הבדואים", כי זה יחליש מאוד את מעמד התושבים. אין לי ספק שישתמשו בזה. מי יעז להתעמת עם מדינה שהוא לא אזרח בה".
> משה נוסבאום ומג"ב מציגים: מה זה ריח אותנטי של ערבים
החשד שמדובר במדיניות של ממש ולא בטעות, כפי שטוענים במשרד הפנים, מקבל תפנית נוספת עם הסיפור התמוהה עד מאוד של לקוחו של עו"ד פאוזי אבו טאהא: בחור בן 19 שהלך למשרד הפנים כדי להוציא דרכון לקראת נסיעה לחו"ל ללימודי רפואה. שם, כפי שניחשתם, נאמר לו שאין לו אזרחות ושהוא יכול להגיש בקשה להתאזרח.
"הם אמרו לו לציין בבקשה שהוא מבקש דרכון כדי לצאת ללימודים כדי לזרז את הטיפול בבקשה", אומר עו"ד אבו טאהא, וכך אכן עשה מרשו. אלא שלא רק שהדבר לא סייע לזרז את קבלת האזרחות, זה הסתבר להיות בדיוק הדבר שהכשיל את הבקשה: היא נדחתה בטענה כי עצם רצונו של הבחור ללמוד בחו"ל אינו מוכיח כוונה להשתקע בישראל. "זאת הפעם הראשונה שאני שומע על כוונה לעתיד כעילה לפסול אזרחות", אומר אבו טאהא. בערר שהגיש למשרד הפנים הוא כותב "אולי אתם רוצים להוציא נגדו צו מניעה לצאת מהארץ כל עוד הוא חי, עוד לא שמעתי שמגיש הבקשה צריך להוכיח מרכז חיים בעתיד ולא בעבר".
לערעור הוא צירף ליתר ביטחון גם תצהירים של הצעיר ושל בני המשפחה המצהירים כי אין ולא היתה להם כל כוונה להשתקע במקום אחר, וממילא אינם מחזיקים בכל אזרחות אחרת והדבר גם לא אפשרי מבחינתם. יותר מזה: הבחור הודיע למשרד הפנים כי הוא בכלל חוזר בו מכוונתו ללמוד רפואה בחו"ל, ובלבד שיתנו לו את האזרחות המיוחלת. אבל במשרד הפנים החליטו להגדיל ראש: עכשיו הם מציעים לו ללכת להירשם לאיזו מכללה בארץ כדי להוכיח שאיננו מתכוון לצאת חלילה ללמוד בחו"ל. כלומר כעת מדובר לא רק בעיכוב של חודשים נוספים אלא גם בתשלום לא קטן כדי שמשרד הפנים אולי ישתכנע שהצעיר הבדואי, שהוא וכל משפחתו הם ילידי המקום, אכן מתכוון "להשתקע" בארץ.
ומאיפה אתה הגעת, כבוד השר?
על העובדה שלא מדובר בסיפור חדש מעיד סלים אלדנפירי, 49, מהיישוב ביר הדאג'. למרות שמדובר ביישוב מוכר, התשתיות במקום רעועות עד בלתי קיימות. את הדרך לאוהל של סלים אני עושה בעקבות בנו בדרכים לא דרכים, בשבילי כורכר וחצץ. לפני כעשרים שנה הוא הלך למשרד הפנים כדי להוציא דרכון, ויצא משם אדם חסר מעמד.
"זה סיפור שנמשך יותר מעשרים שנה. כל פעם אומרים לי 'תגיש עוד הקשה, עוד מסמך', ובכל פעם חוזרים עם תשובה שלילית ומבקשים עוד מסמכים, עוד סיבוב שלוקח חודשים. בסוף התייאשתי. אם אני רוצה לצאת לחו"ל, אני פשוט עושה את זה עם תעודת מעבר.
"מה שקורה עכשיו בנגב מפחיד ממש. אני חושב שעם הבית היהודי והקיצוניים שבשלטון, כל הבדואים צריכים לחשוש. כשהמנהלת להסדרת ההתיישבות הבדואית מחלקת אדמות חקלאיות, היא מחלקת רק לאזרחים. ואם ירצו לגרש, בלי אזרחות זה יהיה קלי קלות. לא במקרה הבית היהודי התעקשו לקבל לידיים שלהם את המנהלת הזו, את תיק הבדואים. זאת קיצוניות שלא היתה כמוה. בעבר אפשר היה לדבר עם השרים. יאיר שמיר למשל, עצר את כל ההריסות עד שיתכננו ישובים חקלאיים. עכשיו אורי אריאל בא אלי לפה, יושב כאן ושואל אותי מאיפה אני באתי. זאת חרפה. בגלל הכבוד שלו לא עניתי לו".
> שקרים שימנים מספרים לעצמם על אותנטיות
בפנים לא רצויים, בחוץ בוגדים
ביר הדאג', כאמור, הוא ישוב מוכר. בנגב, זאת ערובה קטנה מאוד לצדק ושוויון. "אנחנו ישוב חקלאי מוכר. אבל בעוד שבישובים החקלאים של היהודים הם מקבלים 32 דונם לבנייה ו-70 דונם לעיבוד חקלאי, אנחנו מקבלים דונם לבנייה ו-3.5 לחקלאות. איך אפשר להסתדר ככה? הרי 80 אחוז מהאוכלוסייה כאן מתקיימת מחקלאות ומרעה. ואם תופסים עדר בדואי מחוץ לשטח המורשה, הקנס הוא 40 אלף שקל. כל השנה אתה לא מוכר בסכום כזה".
במהלך השיחה, סלים מקפיד להזכיר כמה פעמים את הנאמנות הבדואית למדינת ישראל. "לאף אחד מהשבטים כאן לא היתה התנגדות למדינה מההתחלה. אבא שלי עזר לפרק את תשתית הרכבות של הבריטים, כל האחים שלי שירתו בצבא וגם הילדים שלי. אני לא מבין למה המדינה מתנהגת אלינו כאויבים". פתאום הוא שולף תעודה ישנה ודהויה עליה מתנוססת תמונתו תחת הכיתוב "תעודת פעיל עידוד גיוס בדואים לצה"ל".
"אנחנו עכשיו לא פה ולא שם", הוא אומר בכאב. "בתוך המדינה אנחנו לא אזרחים, ובחוץ נחשבים לבוגדים. נשארנו תלויים בין שמיים לארץ, וזה לחץ נפשי קשה מאוד. הבדואים תמיד האמינו שצריך לתת את מה שצריך למדינה, השבט שלי, אל עזאזמה, אפילו לא תבע מהמדינה את האדמות שלו. אבל היום זה משתנה, היום השירות בצבא מרגיש כמו בושה. אם פעם הייתי מצליח לשכנע שמונה מתוך עשרה צעירים להתגייס, היום גם אחד בקושי. האנשים מהבית היהודי ורגבים אומרים שהם באו להגן על אדמות המדינה. להגן מפני מי? מפניי? מפני האזרחים שלה?
"יש לי עדיין תקווה שהיהודים השפויים יתעוררו ויפעלו, כי אי אפשר להמשיך ככה לדחוק אנשים לפינה. צעירים חוזרים מהצבא ורואים ערימת חול איפה שעמד הבית שלהם. בסוף כולם ישלמו את המחיר, גם אנחנו וגם המדינה".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן