"האם יש מקום על פני האדמה שבו מותר למשפחה שלי לגור?"
מתחת לרדאר התקשורתי הצבא ממשיך להרוס את האוהלים הדלים בהם חיות קהילות בדואיות-פלסטיניות בבקעת הירדן. לא מדובר רק בהעברה בכפייה, אלא במיטוט של הקהילות ובאסון כלכלי למי שהם כבר עניים מרודים
כותב אורח: הרב אריק אשרמן
"הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ישעיהו ה', ח). ובעברית של ימינו: אוי ואבוי למי שיגדילו את בתיהם ושדותיהם על חשבון המרחב לעניים והחלשים, כך שרק להם יוותר מקום.
אפילו את מי שכבר חווה ביקורים באזורים היותר עניים של הגדה המערבית, המראה של מתחם חמולת עובייאת, המכיל כ-20 משפחות גרעיניות, מכניס לשוק. המצב במתחם, שממוקם בפאתי הכפר אל-פסאיל שבבקעה, הוא מחריד. אפילו האוהלים – אלו שלא נהרסו על ידי הצבא בגל ההריסות בשבוע שעבר ואלו שנתרמו על ידי ארגונים הומניטריים – קטנים ורעועים יותר מבקהילות בדואים אחרות. חיות המשק במתחם מעטות – ללא צאן – ומתוכן כעשר תרנגולות מתו בעת שהצבא הרס את מתקן המגורים שלהן. עשרות המשפחות של חמולת עובייאת הן דוגמא לתופעה שלא עסקו בה מספיק: פלסטינים שבעקבות הפקעות ונישול של אדמותיהם הפכו לחסרי קרקע לחלוטין. קהילה חקלאית ענייה שאין לה קרקע ולא יכולה לרכוש קרקע חלופית כנגד זו שנגזלה ממנה היא מתכון לאסון.
> המדינה מתחילה בטיהור האתני של הכפר אום אל-חיראן בנגב
בנק מטרות של "בתים בלתי חוקיים"
ב-1948 בני ובנות חמולת עובייאת, שעד אז התגוררה הנגב, הפכו לפליטים. עלי עובייאת בן ה-48, אב אחת המשפחות שהאוהלים שלה נהרסו בשבוע שעבר, מספר כי ב-1980 גורשו מאדמות המשפחה באזור בית לחם לטובת ההתנחלות מעלה עמוס. משם המשפחה עברה לאל מאליח שבצפון הבקעה עד שגורשו שוב בנימוק כי המקום הוא שטח אש, וכך הגיעו לאדמות הללו בצמידות לכפר אל-פסאיל.
משום שכעת אין להם אדמות כלל, החמולה נאלצת להתיישב פשוט על שטחי קרקע פנויים שאינם שייכים לאף אדם פרטי אך נחשבים ל"אדמות מדינה". המדינה השולטת במאגר אדמות זה – מדינת ישראל – כמעט מעולם לא העלתה על דעתה את האפשרות להקצות אדמות מדינה לקהילות פלסטיניות (רק כ-0.7% מאדמות המדינה באזור סי הוקצו לפלסטינים מאז 1967 וגם זה כחלק ממקרה של העברה ממקום אחר).
החוק הבינלאומי אוסר על הקצאת קרקעות הגדה לישראלים. אבל גם אם המדינה לא מכירה בו, היא יכולה הייתה לכל הפחות לאמץ מדיניות של הקצאת קרקעות שוויונית בין ישראלים לפלסטינים או לפחות להקצות לחמולה קרקעות כפיצוי על הקרקע שהפקיעה ממנה במיקום אחר. במינימום, ניתן היה לחשוב שראוי להקצות לחמולה קרקע פשוט על מנת שבנותיה ובניה יוכלו להתקיים.
באוהלים של משפחתו של עלי, התגוררו בני ובנות המשפחה שלו ושל אחיו, 22 נפשות, ביניהן נכדתו בת ה-14 חודשים. בגל ההריסות האחרון שהתרחש בשיא החום בתחילת אוגוסט, מעל 40 מעלות נמדדו באותו היום, נהרסו 34 בתים ו-31 מבנים נוספים. חלק מהמבנים שנהרסו נמצאים באזור הקרוב למעלה אדומים ולאזור המכונה E1 ומחבר בין ירושלים להתנחלות מעלה אדומים. כנראה שהצבא שבינתיים לא הורס את סוסיא חייב להרוס במקומות אחרים.
כל עוד שלצבא זכות בלעדית לתכנן איפה מותר לפלסטינים לבנות בשטח סי, יש לו בנק מטרות של אלפי "בתים בלתי חוקיים", ומדי פעם צריך להזכיר למי שאין להם אפשרות לבנות כחוק שחרב ההריסות תמיד מעל לראשם, ושאל להם לבנות כלל.
> המרחק בין האג לבין סוסיא והכפרים הבלתי מוכרים בנגב
בינתיים, בפאתי אל-פסאיל הנשים יושבות תחת ארבעת עצי הפרי שנותרו ונותנים קצת צל מהשמש האכזרית, יחד עם אוהלי הסהר האדום. הנכדה בת 14 החודשים זוחלת בין ההריסות, ובוכה כאשר רגלה נתפשת בחוט. סקירה של השטח מעלה שרידי מכלי מים, פח, ושרותים (כרגע יש קצת בד לתת פרטיות למי שעושה את צרכיו), והנוף מלא בסימני ההריסות מהשנים הקודמות. עלי מסביר כי מידי שנה, בכל 13 השנים שהוא נמצא באזור, באים להרוס. הוא עובר ממקום למקום בתקווה שהפעם יניחו לו.
המשפחה של עלי חיה בקושי מעבודות מזדמנות ומעט חקלאות. אין למשפחה צאן או רכוש פרט לארבעת עצי הפרי וכמה תרנגולות. פעם אחר פעם עלי מקווה שמישהו במינהל האזרחי של צה"ל יתחשב במצבם, ושיתנו להם לחיות כבני אדם. אחרי גירושים סדרתיים שואל אב המשפחה: "האם יש מקום על פני האדמה שבו מותר למשפחה לגור?".
מדיניות אכיפה חסכונית
הלאה משם, המתחם של משפחת סעידי משבט הג'הלין, המכיל כמה משפחות גרעיניות וממוקם צמוד לאזור E1 בפאתי הכפר א-זעים, נהרס חלקית. איש לא יודע מדוע כמה מבני פח ארעיים המשמשים לסעידים כבית נהרסו ואילו על אחד מהמבנים חסו ההורסים. איש לא יודע בוודאות מדוע שני מתחמים סמוכים נותרו ללא פגע, כשהמתחם של מוחמד סעידי ומשפתו הגרעינית הוחרב. ההשערה היא שמדובר במדיניות אכיפה "חסכונית" – במקום להשקיע בהריסת כל המבנים, וגם ליצור רעש בפרופיל תקשורתי גבוה על גירוש עשרות אנשים בבת אחת, הורסים כל פעם קצת, באופן רנדומלי, וכך גם חוסכים עניין תקשורתי שיזיק למדיניות הישראלית וגם יוצרים חשש תמידי בקרב הפלסטינים.
כאשר שואלים את הבן של מוחמד כמה אנשים התגוררו בחמשת המבנים שנהרסו הפעם, הוא מתחיל לספור ומגיע ל-35. חלק מהמבנים כבר נבנו מחדש מפח פשוט. ניתן לתהות מדוע התושבים בכלל טורחים לבנות כאשר הדחפורים עלולים לשוב, אבל פשוט אין להם מקום אחר. הבן שואל אותי, "אתה יהודי?" כנראה שהוא לא רגיל שיהודי חובש כיפה מתעניין בסבל של משפחתו. אני עונה "כן, אני יהודי. יש יהודים כאלו וכאלו, כפי שיש פלסטינים כאלו וכאלו." הבן אומר "נכון. אני עובד עם יהודים והם על הכיף כיפאק". כנראה שאנחנו לא היהודים הראשונים שהוא הכיר באור חיובי, אבל זה קורה שם, בישראל, לא פה.
ב-א-זעים הסיפור הוא יותר "קלאסי": האדמה בבעלות משפחת סעידי אך נמצאת מחוץ לתוכנית המיתאר המצומצמת של הכפר, שכמו כפרים רבים בשטח סי סובל מתוכניות מיתאר המונעות פיתוח עתידי. בסיטואציה כזו מראש אין לך סיכוי לקבל היתר בנייה. אך צמצום השטח של תוכניות המיתאר לכפרים הפלסטינים לא בא על בסיס עקרונות תכנוניים מקצועיים ושוויוניים, אלא על רקע מדיניות המקצה שטחיי פיתוח נרחבים להתנחלויות וחונקת כמעט כל פיתוח פלסטיני בשטח סי.
> מה "שוברים שתיקה" איבדו בחברון
אם אין להם אישורי בנייה בשטח סי, למה שלא יעברו לעיירות ולערים הפלסטיניות בשטח איי או בי שבשליטה פלסטינית? – שואלים אותנו לעיתים ישראלים שלא מצויים בפרטים. ראשית, כל מדיניות שיטתית שהתוצאה הצפויה שלה היא העברה כפויה של של אוכלוסיה בשטח כבוש מאזור אחד לאחר היא עבירה חריפה על החוק הבינלאומי. בכלל, הרעיון לדחוס קבוצה אתנית נטולת זכויות וכוח פוליטי למובלעות קטנות וצפופות במרחב על מנת לפנות מקום לקבוצה האתנית השלטת, זו מדיניות הסותרת הן את רוח היהדות (הוי מגיעי בית בבית…) והן את האינטואיציה המוסרית הבסיסית של רובינו.
אבל גם אם נשים את ההיבטים הקריטיים הללו לרגע בצד, מעבר לשטחי איי ובי לא יביא פתרון למשפחות הללו. מדובר במשפחות עניות שלא יכולות לרכוש קרקע חלופית בשטחים אלה. לפי הבנק העולמי עתודות הפיתוח בשטחי איי ובי הצפופים כמעט ואזלו לחלוטין. בנוסף, ככל שפלסטינים מורחקים מאדמותיהם החקלאיות ולא גרים בסמיכות אליהן, כך גדל הסיכוי שיימנעו את גישתם לאותן אדמות באמתלות ביטחוניות ואחרות ו/או שמתנחלים קיצוניים ישתלטו על אותן אדמות. גם אם יצליחו אותן משפחות להשיג מספיק אדמות למגורים במובלעות של שטחיי האוטונומיה הפלסטינית, אין סיכוי שישגו מספיק אדמות לחקלאות – התורמות לפרנסתן – שכן חקלאות דורשת חלקות נרחבות יותר. וכך ייוותרו אותן משפחות ללא חלק ניכר ממקורות פרנסתן.
לכן מדובר בהרבה יותר מניסיונות ל"העברה בכפייה", החמורה כשלעצמה – העברה כזו תסתכם לא רק בהזזת הקהילות הללו בניגוד לרצונן, היא תביא אסון כלכלי למי שהם כבר עניים מרודים. ההעברה היא אם כן גם רישוש ומיטוט הקהילה.
הרב אריק אשרמן הוא נשיא רבנים למען זכויות האדם; העמותה פועלת למען זכויות התכנון והפיתוח של הפלסטינים בשטח סי.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן