newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה "שוברים שתיקה" איבדו בחברון

סיורים של "שוברים שתיקה" בעיר האבות נתקלים פעם אחר פעם במתנחלים שמנסים להפריע להם. הסיבה היא שהכיבוש ברחובות חברון הוא כל כך מכוער, שאם מספיק אנשים ייראו אותו הוא יהיה חייב להגמר. לכן אנחנו ממשיכים לסייר

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: יולי נובק

יש מקומות שכדי להמשיך ולהתקיים הם חייבים להיות רחוקים מן העין. כך, המתנחלים בחברון מעדיפים להשאיר עיניים ביקורתיות בחוץ.

זה מה שקרה בשבוע שעבר כשסיור של שוברים שתיקה, מודרך על ידי לוחמים ששירתו באזור, הגיע לקיברו של המחבל ד"ר ברוך גולדשטיין בקרית ארבע. אם מישהו היה נקלע בטעות לרגע הזה, היה יכול לטעות ולחשוב שזוהי חזרה גנרלית לסצנה קולנועית מתוך ז'אנר האבסורד. אבל כשהאבסורד מאיים להפוך לשגרה, צריך לעצור לרגע ולהתבונן כדי להבחין בין הפרטים ולחבר אותם מחדש ולראות מה הם באמת.

מעל מלבן השיש הגדול, עליו חרוטה הכתובת: "הקדוש הרופא ברוך גולדשטיין. נרצח על קידוש השם", עמדה קבוצה של כארבעים אנשים והקשיבה למדריך הסיור. לידם רקדו וקפצו במעגל קבוצה של נערים, בפיהם משרוקיות. על הקבר נחו עשרות אבנים. זה היה יום חם, אבל חרף השמש הקופחת, הנערים היו נכונים להרעיש ולרקוד ולעשות מה שאפשר כדי להפריע לקבוצה ולהעביר את המסר – מקומכם לא פה.

המתנחלים מחברון לא רוצים שמשתתפי הסיורים יראו את המקום הזה וישמעו את המדריך מזכיר שאותו "קדוש" אחראי להרג של 29 פלסטינים בשעת תפילה. אבל עוד יותר מכך, הם לא רוצים שהאוטובוס ימשיך בדרכו כחמש דקות דרומה אל ליבה הדומם של העיר חברון, אל רחובות נטולי פלסטינים בגרפיטי של מגיני דוד ווריאציות של הביטוי "מוות לערבים" המצויר על דלתות החנויות הפלסטיניות. שם העיר תדבר את עצמה ורעש הזמבורות והמשרוקיות לא יצליח להסתיר את המציאות.

עקב אכילס של הכיבוש הוא הכיעור שבו. קשה להסוות אותו. לפני כשנה נצבעו דלתות החנויות הפלסטיניות הנעולות על רחוב השוהדא במרכז חברון (דמיינו את אלנבי או רוטשילד נעולים – באופן זמני, כן? – במשך 20 שנים). אבל גם דלתות צבועות ומדרכות נקיות לא מעלימות את הרוע. החייל שיעמוד בפינת הרחוב ויבקש מכל פלסטיני לפנות שמאלה (כי הדרך ישר היא דרך "סטרילית" המותרת לכניסה רק ל"לא-פלסטינים"), יהיה אדיב ככל שיהיה, עדיין יאכוף מדיניות שנועדה לאפשר ל-850 מתנחלים לחיות בליבה של עיר פלסטינית.

> בחברון המשטרה לא מתעסקת עם נוער הגבעות, אבל עם שמאלנים דווקא כן

סגור לתנועת פלסטינים, מאות חנויות סגורות. רחוב השוהדא בחברון (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

סגור לתנועת פלסטינים, מאות חנויות סגורות. רחוב השוהדא בחברון (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

המתנחלים מעדיפים שלא תראו. ומוכנים לעשות הרבה כדי שזה יקרה. זו כנראה הסיבה שרק לפני כמה ימים נחסם סיור אחר של שוברים שתיקה, מעט דרומית לחברון. באירוע הזה דווקא לא היו משרוקיות. אבל כן היה ילד כבן 8, שנדחף בפקודת אביו המתנחל מהמאחז מצפה יאיר לשכב מתחת לגלגלי רכב כדי למנוע מהסיור להתקדם. גם שם עמדו החיילים והשוטרים חסרי אונים וביקשו ממנו להואיל ולצאת מתחת לגלגלי הרכב. אף אחד לא העז לגעת בילד ולמשוך אותו מתחת לגלגלי המכונית. החיילים (גם) שם לא רוצים להסתבך עם המתנחלים. הם צריכים לחיות איתם.

זה למעלה מעשור מקיימים "שוברים שתיקה" סיורים באזור חברון. אלפי אנשים, בהם בני נוער וסטודנטים וצעירים יהודים מחו"ל, נחשפים באמצעות הסיורים הללו למציאות שמתרחשת במרחק של כשעה נסיעה מביתם. הסיורים האלה, במובן מסוים כמו הביקורים הספונטניים שהתארגנו מיד אחרי הפיגוע בכפר דומא, הם הרבה יותר מביקורי סולידריות. הם מונעים מאמונה שלמרות הישגים לא מבוטלים של תנועת ההתנחלות המשיחית – הסיפור עדיין לא נגמר. יש עדיין משהו שמפריע להתפתחות הטבעית והסופית של פרויקט כיבוש השטחים, וזה שאת האמת המכוערת אי אפשר להעלים, אפשר רק לגרום לאנשים להסיט מבט ולוותר.

להגיע לחברון, ולשטחים בכלל, זוהי חובה מוסרית בעיקר למי שחושבים שלשלוט על עם אחר זה דבר רע. רחובותיה נעדרי הפלסטינים של חברון מפרקים את המרכיבים הרבים של "הכיבוש" ומחברים אותם מחדש ומציגים אותו כהווייתו: בנאלי, שקט מאד רוב הזמן, שגרתי, אלים, מכעיס, מעציב. אבל הכי חשוב – לא בר קיימא, כל עוד מישהו רואה אותו.

הלוחמים שמדריכים את הסיורים לחברון בחרו לקחת אחריות על מעשיהם ולשבור שתיקה. עלינו לעמוד לצדם. עלינו להגיע לחברון, כי ביום שרחובותיה הדוממים של העיר יהפכו להיות הדבר הנורמאלי וקבוצת נערים שרוקדת מסביב לקברו של טרוריסט יהודי תחולל מבלי שאף אחד ישים לב – זה היום בו נדע שזה נגמר. אנחנו התייאשנו, והתוכנית הושלמה.

יולי נובק היא מנכ"לית ארגון "שוברים שתיקה". לסיור הבא של שוברים שתיקה בחברון, שיתקיים ביום שישי הקרוב, אפשר להרשם כאן.

> חברון: איך זה מרגיש כשחיילים באים לתמונה קבוצתית על הגג שלך

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
טיימס סקוור בניו יורק, ב-6 באפריל 2020 (צילום: Brecht Bug, CC BY-NC-ND 2.0)

טיימס סקוור בניו יורק, ב-6 באפריל 2020 (צילום: Brecht Bug, CC BY-NC-ND 2.0)

ערים ירוקות ונעימות לאדם הן כבר לא פנטזיה רחוקה

מגיפת הקורונה הפכה את הצפיפות העירונית מיתרון לסכנת חיים, והאיצה תהליכים שהופכים את המרחב בערים לידידותי יותר לאדם ולסביבה. אך יש לזכור שכדי שהשינויים האלה ייהפכו קבועים, ויגיעו גם למקומות שאין להם משאבים ויכולות לעשות אותם בעצמם, נדרש לחץ ציבורי – ממש עכשיו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf