הקרדיט על הפיוס הפנים-פלסטיני מגיע כולו לנתניהו

ב-2 ביולי קיימו ג'בריל רג'וב, מזכ"ל הוועדה המרכזית של תנועת פתח, וצאלח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה הפוליטית של תנועת חמאס, מסיבת עיתונאים משותפת בעניין הסיפוח המתוכנן של הגדה המערבית על ידי ממשלת הימין בישראל.

לרג'וב יש היסטוריה ארוכה של מאבק בישראל, אך גם של דיאלוג ומשא ומתן עמה בשם פתח, אש"ף והרשות הפלסטינית. אל-עארורי, שדיבר מביירות, היה בכיר בזרוע הצבאית של חמאס ונחשב על ידי התנועה כמי שהקים את גדודי עז א-דין אל-קסאם בגדה. ישראל פעלה להכפישו בדעת הקהל בעזה, אולם התירה לו להיכנס לשם בקיץ 2018, כאשר היה לה אינטרס בקידום ההסדרה עם חמאס.

משטרו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עשה כל שביכולתו כדי לרסק את הרשות הפלסטינית ולצמצמה למעמד של רשות מוניציפלית בעלות סמכויות מורחבות. זאת בניגוד לעמדת הממסד הצבאי-ביטחוני בישראל, שעבורו שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית ושמירה על רווחה מינימלית (לא יותר מזה) של התושבים הפלסטינים – מה שמכונה "מרקם החיים" של הכיבוש – היו ונותרו צורך חיוני, שמטרתו לאפשר את המשך הכיבוש בעלות מינימלית לישראל.

אדם תמים יכול לחשוב שזו מטרה שגם ממשלת ימין בישראל יכולה להיות שותפה לה. אולם משטר נתניהו פועל מתוך שכרון כוח בשטחים הכבושים ואף בישראל עצמה, וגם אזרח שנמנע בקנאות מחשיפה לחדשות בוודאי נתקל בכך בשנתיים האחרונות.

על כן אין למשטר בעיה להיאבק ברשות הפלסטינית בכל דרך, לדכא ולנשל את תושבי השטחים בכוח הולך וגובר, ולדחוף את הפלסטינים כיחידים וכעם אל התהום – ועדיין לקוות שלא יתפוצצו (תרתי משמע). ואם יעזו למרוד, תמיד יוכל הימין ליישם את "תוכנית ההכרעה" – טרנספר מוצהר, חסר בושה, לא מתנצל.

לפני שלוש שנים הסתובב ברחבי הארץ חבר הקבינט הביטחוני זאב אלקין, כיום השר לענייני מים מתחת לגשר בממשלת החירום הפריטטית למאבק במשבר הקורונה. הוא קונן מרה על האנרכיה הצפויה בשטחים ב"עידן שאחרי אבו מאזן", ותבע היערכות מוקדמת לאסון הצפוי.

בערבית אומרים يقتل القتيل ويمشي في جنازته. בעברית המקבילה היא אותו אחד שרצח את הוריו וביקש רחמים מהשופט משום שהוא יתום. הידיים מקדמות אנרכיה בשטחים, והפה מתריע על בואה.

לפתח ולחמאס היו סיבות רבות, משני הצדדים, להימנע מפיוס אמיתי ביניהן. ה"פיוס הפנים פלסטיני" הפך להיות בדיחה עצובה מאוד בשטחים בשנים האחרונות, לאחר ניסיונות רבים, רציניים יותר ופחות, שקרסו.

משטר נתניהו, מצדו, הוסיף מכשולים לפיוס בין פתח לחמאס. זאת, אף שחוקרים במכון למחקרי ביטחון לאומי, המזוהה עם הממסד הצבאי-ביטחוני, טענו בעקביות שפיוס בין שתי התנועות רצוי ויש לעודד אותו כדי לקדם את היציבות השברירית בגדה ובעזה. גם כאן משטר נתניהו לא שעה להמלצות.

בינתיים שינתה חמאס את יחסה לסכסוך עם ישראל, כתוצאה מהתפתחויות אזוריות ומקומיות. מסמך המדיניות של התנועה, שפורסם במאי 2017, שיקף את דילול המרכיב האסלאמי במשנתה וחיזוק המרכיב הלאומי-פלסטיני, וכלל אימוץ בפועל של נוסחת שתי המדינות (ראו ניתוח מקיף של חוקרות וחוקרי הפורום לחשיבה אזורית).

ישראל היתה יכולה להשתמש במסמך כתירוץ לעידוד הפיוס, וכמובן לקידום המשא ומתן בינה לבין הפלסטינים. למותר לציין שלממשלת הימין לא היה כל אינטרס בכך.

מאבק נחוש ב"יריקת המאה"

וכך הגענו עד הלום. עסקת בעל המאה היא תכתיב ימני-דתי ישראלי-אמריקאי, שהפלסטינים מלכתחילה לא נועדו לקבל, משום שהם בפשטות משעממים את משטר נתניהו בישראל וממשלו של הנשיא דונלד טראמפ בארה"ב.

ישראל דחקה את פתח וחמאס במו ידיה אלה לזרועות אלה. לרשות הפלסטינית אין עוד מה להפסיד – חששותיה מישראל ניצחו את חששותיה מחמאס. חמאס, מצדה, מגששת זה שנים ספורות את דרכה לפרויקט הלאומי הפלסטיני ולדעת הקהל המקומית, האזורית, העולמית ואף היהודית.

מסיבת העיתונאים היא צעד ראשון בניסיון להציע הגדרה מחודשת, או לכל הפחות משימות זמניות, לפרויקט הזה: מאבק נחוש ביריקת המאה (כפי שהיא מכונה ברחוב הפלסטיני) ובתוכניות הסיפוח.

למרבה הצער, אין פרטנר של ממש במפלגות המרכז והשמאל הציוני למאבק כזה בעת הנוכחית. אולם הרשימה המשותפת בהחלט רתומה אליו, וכך נכח היו"ר, איימן עודה, במסיבת העיתונאים בין פתח לחמאס – אירוע שבו גם הנציג מטעם חמאס נרתם באופן מוצהר ל"מתווה המדיני המינימלי של הקמת מדינה בגבולות 1967 בגדה המערבית וברצועת עזה", ורג'וב הזכיר כי מדובר ב"עמדה חסרת תקדים" מצד כל הכוחות הפלסטיניים.

כאן אפשר להעיר, במאמר מוסגר, שכל המעוניין בהבנת האפשרויות הפתוחות בפני פתח וחמאס בתקופה הקרובה מוזמן להקשיב בתשומת לב לדיאלוג בין רג'וב ועארורי במסיבת העיתונאים הארוכה, ובחילופי המסרים הישירים והסמויים ביניהם במהלכו. ומוטב שיעשה זאת באזניים ועיניים פקוחות, ומתוך נכונות לביקורת עצמית ושאיפה ללמוד ולהבין, ולא מתוך אותו רצון ילדותי של הימין להוכיח את צדקת דרכו תמיד ובכל עת, גם כאשר העונות מתחלפות והנסיבות משתנות.

ממשלה ישראלית שוחרת שלום היתה שומטת בתדהמה את אמצעי הלחימה ותוכניות הקרב שלה, ולו לרגע קט, ורצה להפוך כל אבן בדרך להקמת מדינה פלסטינית שעליה חתום גם חמאס. אולם משטר נתניהו הוא שוחר מדון, ולכן תגובת הימין בממשלה ומחוצה לה היא קריאות שבר בנוסח "למה אין לך כובע" (או כיפה).

כאשר השלום הוא מלכתחילה לא אופציה, וגם הסיפוח המוצע על ידי הצמד נתניהו-טראמפ הוא מתנה קטנה מדי, מה שנותר לעשות הוא לסכל כל הצעה למדיניות הפוכה. חמאס כבר לא נאבקת בישראל בגבולות 1948, מקבלת את גבולות 1967, ומתגייסת למאבק בסיפוח הגדה? זוועה. חבר הכנסת איימן עודה שותף למאבק בעסקת המאה ובסיפוח? לא יעלה על הדעת. וכך מציע חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' להדיח את עודה מהכנסת בשל "חבירה למאבק האלים של חמאס נגד מדינת ישראל".

משטר נתניהו דוחק את הפלסטינים בישראל, בגדה המערבית ובעזה אל הקיר כבר כמה שנים. תחילה עם העלאת אחוז החסימה וחוק הלאום, שהולידו וגיבשו את הרשימה המשותפת והפכו אותה לאופוזיציה הלוחמת היחידה בכנסת; ולאחר מכן עם מדיניות הגזל והנישול הנפשעת בגדה, המבצעים החוזרים ונשנים בעזה (ללא כל תוחלת צבאית או אופק מדיני) וריסוק הרשות הפלסטינית.

הקהילות הפלסטיניות המפוזרות והמבודדות מצאו את עצמן לפתע זו לצד זו, באדיבות ישראל, והן אולי מתחילות לחשוב על אסטרטגיה לאומית משותפת לסיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. זו הסיבה שבגינה נפתחו עליהן שערי הגיהינום מימין – לא משום "חבירה למאבק האלים של חמאס", אלא משום שבעיני הימין בישראל עצם המושגים עם פלסטיני, ריבונות פלסטינית ולאומיות פלסטינית הם טרור. בכל מקום שבו יהיו.

למדיניות המטומטמת של הימין בישראל יש תוצאות. בימים האחרונים אנו רואים אחת מהן: הבנה של גורמים שונים בקרב המנהיגות הפלסטינית בגדה, בעזה ובישראל כי הלאומיות הפלסטינית נמצאת על פרשת דרכים, ואם הפלסטינים לא יהיו תלויים זה בזה, הם ימצאו את עצמם תלויים זה לצד זה.

קשה להעריך אם ההבנה הזאת תתגבש למדיניות משותפת ומוסכמת, והכוחות הנגדיים בפוליטיקה הפלסטינית, ובעיקר בישראל, הם עצומים. אולם את הקינה והיללות כדאי שהפוליטיקאים מהימין הישראלי יפנו אל עצמם; הם היו הרבה יותר משכנעים כאשר חבשו לראשם את כיסוי העיניים שמנע מהם לראות את המציאות.

ד"ר אסף דוד הוא ראש תחום ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר והמנהל האקדמי של הפורום לחשיבה אזורית