כסף לעניים, לא לקיבוצים
בשבוע שבו התפרסם דו"ח עוני חמור במיוחד, קיבלו הקיבוצים והמושבים אישור לבנות יחידת דיור שלישית בנחלותיהם. במקום להמשיך ולטפח את האצולה הפיאודלית של ישראל שהפכה את עובד האדמה לנדל"ניסט, יש לקחת את עוגת האדמות, משאב השיך לכלל הציבור, ולחלק אותה מחדש
כותבת אורחת: סיגל הרוש יהונתן
בהפרש של שבוע אחד בלבד, שתי ידיעות שפורסמו הצליחו להמחיש באופן שאינו משתמע לשני פנים את המציאות הקוטבית והבלתי נסבלת של החברה הישראלית. הידיעה הראשונה עסקה באישור יחידת הדיור השלישית בנחלות הקיבוצים והמושבים. מדובר בהחלטה שערורייתית שערכה בכסף הוא מתנה בשווי מאות מליוני שקלים, זאת לאור המתווה שמאפשר את רכישתה ובנייתה במחיר של פחות משליש מערכה האמיתי. הידיעה השנייה הייתה פרסום דו״ח העוני שנתוניו יותר ממטרידים, ואשר משמעותו האנושית היא שרבע מהאוכלוסייה בישראל חיה מתחת לקו העוני.
גם אם נראה כי בין שתי הידיעות אין קשר של ממש, קו דק מאוד עובר בין אותה וילה מוריקת הידיים ביישוב כפרי לבין ילד, אחד מתוך 775.000 ילדים, שרעב ללחם וחי בישראל 2015.
מאחורי כל פרקטיקה בפועל, מתקיימת תמיד השגחה עליונה של תפיסה אידיאולוגית עליה היא מושתתת. הלכי רוח ואידיאולוגיות, אמונות ודעות קדומות, יכולות להתממש דרך פרקטיקה אחת ספציפית או דרך מגוון כאלו, שנועדו למעשה לשמר את כוחה של קבוצה מסוימת על חשבון קבוצות אחרות.
> בנים ממשיכים – לא רק בקיבוצים, גם בפריפריה
שווים ושווים יותר. חדר האוכל של קיבוץ גבעת חיים איחוד. (מקור: ויקיפדיה. הועלה ע"י ברוסקין, מעלה היצירה.CC BY-SA 3.0)
החלוץ הפך לנדל"ניסט
שתי הידיעות המדוברות שהנחתי כאן הן ביטוי לפרקטיקות שונות של תפיסה אחת. זוהי תפיסת עולם שהיא בעלת אחיזה נטועה ומושרשת בחברה הישראלית, ואשר באה לידי ביטוי כמעט בכל רובד שלה. במילים פשוטות – היא גורסת שיש ביננו כאלו ששווים יותר ויש ששווים פחות. היא אינה מאוזנת אלא אופקית ומדורגת, יותר דינמית בשלבים הנמוכים שלה אך לעולם סטטית בשלבים הגבוהים שלה, כאשר האלמנט היחיד שאינו משתנה בה הם אלו שתמיד, אבל תמיד שווים יותר.
ההטבה מרחיקת הלכת שניתנה השבוע לקיבוצים ולמושבים היא אחת מיני רבות שקיבל מגזר זה לאורך ההיסטוריה המקומית. האתוס המופרז סביב קבוצה זו נרקם ביסודיות, קיבל מימדים חינוכיים והפך למציאות שכל ילד בגן גדל עליה. אתוס זה טוען לחלוציות ולגאולה, ליישוב ולשמירה על המולדת, ומנחה את אלו שלאורך השנים פינקו וריפדו אותה עד שהפכה, לאט אבל בטוח, לאצולה הפיאודלית החדשה של ישראל. מאידך – יושבי העיירות והפריפריה החברתית והגיאוגרפית, שהקיזו את דמם וכבודם על מזבחה של מדינת היהודים החדשה, היו נוחים להגדרה של חוטבי העצים ושואבי המים של המפעל הציוני. שום אתוס של חלוציות, של גבורה ושל יפי הבלורית והתואר לא נקשר בשמם, ולרוב כל מה שנדרש מהם זה רק להגיד תודה שבכלל הביאו אותם לכאן.
מרבית הקיבוצים והמושבים חולשים על שטחי קרקעות אדירים שהוחכרו להם במקור לצרכי חקלאות ואשר שייכות למדינה – קרי לכלל האוכלוסייה. במשך השנים תורגמו אדמות אלו לשטחי מסחר עצומי מימדים ולמפלצות קפיטליסטיות בצמתים ובשולי הכבישים המהירים. בג״צ הקשת הדמוקרטית המזרחית עצר בשנת 2001 את חגיגת הקיבוצים והמושבים, וקבע שהאדמות הללו הן של כולם ולפיכך כל שינוי ייעוד מחייב תשלום מירבי עליהן. על מחיקת החובות ההיסטורית שלהם אין צורך להכביר מילים. עם הזמן, מלבד לתעשייה ומסחר, הפכו רבים מהם לאתרי תיירות ונופש שמשפחות רבות נוהרות אליהם בחופשות ובחגים ומעשירה את קופתם עוד יותר. כך – החלוץ עובד האדמה הפך לנדל"ניסט, הציוני האידיאליסט הפך לפועל התאילנדי, והדגל שינה צבעו מאדום לירוק. החלוץ נמוג ונעלם, אך האתוס סביבו עדיין חי ובועט ומשמש כדלק הבערה של זכויות היתר שלו.
> הגיע הזמן שהשמאל ייפרד מהקיבוצים
נדל"ניסטים במקום עובדי אדמה. קציר בשבועות בקיבוץ גבעת חיים. צולם בין השנים 1935-1945
לחלק את העוגה מחדש
דו״ח העוני אינו מותר ספק באשר לטרגדיה החברתית שעוברת על מדינת ישראל. כרבע מהאוכלוסיה, בכללה ילדים, חיים מתחת לקו העוני. אזרחי ישראל הערבים והפריפריה החברתית היהודית (אתיופים, מזרחים, רוסים) הן הקבוצות שמקבלות שנה אחר שנה את הכבוד להיכלל בו. פריפריה חברתית זו (העוני אינו גיאוגרפי, הוא חברתי והוא חוצה את הארץ לאורכה ולרוחבה) מקבלת שנה אחר שנה את הזכות להיות נעשקת – מאדמות, מתרבות, מהכנסה ומחינוך.
מניעת כל אפשרות למוביליזציה של קבוצה זו אינו מצב בלתי פתיר, הוא פתיר בהחלט. אלא שהוא לא עולה בקנה אחד עם האינטרסים של אותה הקבוצה שנמצאת במעלה גרם המדרגות. הותרת המצב על כנו – עניים ומנוחשלים מצד אחד וצמיחתם של ברוני נדל״ן בקיבוצים ובמושבים מצד שני – הוא האמצעי האולטימטיבי של קבוצה זו לשימור כוחה ומעמדה. כל מוביליות או תזוזה של קבוצה אחרת הן בגדר הפרתו של הסדר הקיים והתרופפות האחיזה הבלתי מעורערת שלה בכל מוקדי הכוח – ההון, התרבות והשלטון.
כדי לתקן את העוול המתמשך הזה נדרש מהלך אמיץ, שלא יהיה מנוס ממנו. יש לקחת את העוגה ולחלק אותה מחדש, על חשבון אלו שהחתיכה שהם קיבלו הייתה מאז ומתמיד גדולה יותר, ואף הלכה וגדלה עם השנים. הקיבוצים והמושבים ישלמו מחיר מלא על האדמות או ישיבו אותן לאלתר. את הכסף יש להפנות לקופה שמטרתה היא אחת – צמצום העוני ותקצוב מועדף לפריפריה החברתית השוקעת. שימור העוול וסדיקת עקרונות הצדק החלוקתי לא יוכלו להמשך ולא יתקבלו עוד בשתיקה.
לא ירחק היום שבו יקומו להן ערי אוהלים מול כל סניור ומול כל אחוזה, וגם אם יקח זמן, הפריפריה תתעורר בסוף ותתבע את זכותה החוקית והמוסרית לקיום בכבוד ולהכרה תרבותית. מארג חברתי חדש יקום על חורבותיו של הישן והפניית ההון מהקיבוצים והמושבים לעניים תהייה ההתחלה שלו. זה לא יפתור את כל חוליי החברה הישראלית, זה לא יהפוך את המושג צדק חברתי לטריוויאלי וברור מאליו, אבל תיקון עוול היסטורי מתמשך זה חייב להיות הנקודה ממנה זה יתחיל.
סיגל הרוש יהונתן היא דוברת הקשת הדמוקרטית המזרחית. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
> "העוול המוסרי של הקיבוצים גדול לאין שיעור מזה של ההתנחלויות"
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
