הקורבן האמיתי בחג הזה היה האנושיות שאיבדנו

"לא נוכל לאכול בכיף כאשר מיליוני אנשים מורעבים בחג". פלסטינים מחלקים ממתקים לחג הקורבן על חורבות בתים בח'אן יונס ברצועת עזה, ב-16 ביוני 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

חופשת חג הקורבן הסתיימה לה. זה היה החג הגדול שלנו (תירגעו, יש לנו שני חגים בלבד: חג אל-פטר, שצריך לצום בשבילו שלושים יום ולחגוג שלושה ימים בסופם; וזה שאך הסתיים, חג הקורבן, גרסה משודרגת של עקדת יצחק – או ישמעאל-אסמעיל, תלוי את מי אתם שואלים). אנחנו מציינים את מעשה הגבורה של אברהם אבינו (פוליגמיסט מוצהר) והאמונה הבלתי מעורערת שלו באלוהיו עד שהיה מוכן להקריב את בנו למענו, וברגע האמת, בשיא המתח, המלאכים פדו את חייו של הבן האומלל בכבשה שמנמנה שגויסה למערכה. אבל לא אכנס כאן לפרשנות פסיכולוגית ערכית של נבכי הסיפור המוזר הזה, שעד היום היהודים והמוסלמים לא יישבו את המחלוקת הנרטיבית סביבו.

>> חג הקורבן מוכיח עד כמה אנחנו דומים, בני דודינו היהודים

חג הקורבן בחברה הערבית היה כואב וקודר במיוחד השנה. הלב נשבר למראה תמונות הרעב מעזה. למי שלא מכיר, החג הזה הוא "חג האוכל", מעדני בשר בשפע, ומי שיש לו כסף מקריב את הכבש ומחלק אותו למי שאין לו יכולת לקנות בשר ביומיום. כך מבטיחים שלכל משפחה יש בשר על השולחן בחג. זה הרעיון של בניית סולידריות וערבות הדדית בחברה לא צמחונית ברובה.

עמודי העשן של המנגלים במרפסות ובחצרות הבתים המלאות אורחים הוחלפו השנה בעמודי עשן עצומים שמציפים את הרשת. המראות של מאהלים שהופצצו, מחנות פליטים שנשרפו, וטורים של אלפי גברים, נשים וטף בדרך לנקודת חלוקת המזון בעזה קורעות אותנו מעצב, כאב וחוסר אונים.

"אצלי בבית לא יהיו חגיגות"

חכמי ההלכה האסלאמית הכשירו לפני שנים את "הקורבן מרחוק" – המדגיש את הכוונה ואת ההקדשה של החיה המקורבת למטרה ראויה – כדי לעודד תרומות לקבוצות מועטות יכולת בכל מקום. עם השנים התפתח במשפחתי ובמשפחות אחרות המנהג הזה של לשלוח לעזה סיוע הומניטרי בגובה מחירו של כבש גדול; במקום לשחוט כבש כקורבן כאן, שולחים את הסיוע למי שבאמת צריך וחסר לו מזון. כאן בבית מסתפקים בתמונת הכבש מעזה עם שלט ההקדשה. פעם אמרתי לאמי בצחוק שנראה לי שאותו כבש מצטלם מאות פעמים עם שלטים משתנים לפני שנשחט ואיש לא מבטיח שהתרומה מגיעה ליעדה, אך תמונת הילדים הסובבים את הכבשה המסכנה בחג היתה משמחת את אמא שלי כל שנה מחדש.

השנה, אפילו את מעשה החסד הזה לא ניתן היה לעשות. "שלחנו את הכסף לפליטים ונזקקים בסוריה וסודאן הפעם", אמרה אמא. "אין איך לעזור לעזתים, ואצלי בבית לא יהיה חגיגות בשר כאשר העזתים נשחטים כמו כבשים ונזרקים לאש. אין לנו דרך לעזור למסכנים בעזה, לא נוכל לאכול בכיף כאשר מיליוני אנשים מורעבים בחג שם. מי שרוצה לאכול, בישלתי עבורו כמו יום רגיל אורז ושעועית", אמא הצהירה במחאתיות.

בביקורי החג המסורתיים השנה לא נכנסתי לאף בית שהיתה בו שמחה. כאב קודר מהול בעצב עצום שטף את כולם. אולי משפחות עם ילדים קטנים ניסו לשמח את הילדים עם ממתקים וצעצועים, אך האווירה ברחוב הערבי היתה קשה, בלי קישוטים ואורות ובלי זיקוקים ותהלוכות ססגוניות.

התקשרתי לחברות שלי בעזה, אלה מהן שעדיין נותרו בחיים. התביישתי שחברתי מהא הקדימה אותי עם ברכות לחג. מתוך האוהל, חברה אחרת סיפרה שכל האוכל שסבתא שלה קנתה בזמן הפסקת האש עם כל הכסף שהיה לה נגנב בערב החג על ידי כנופיות חמושים שמטילות אימה על מחנה הפליטים; אין איפה להחביא את האוכל או הכסף, הכל פרוץ. "סבתא בוכה, היא שמה את כל הכסף על המזון כי כולם ידעו שאחרי ההודנה יחזרו ההתקפות, הפצצות, המוות והרעב".

אין איפה להחביא את האוכל או הכסף. מחנה אוהלים לעקורים על חורבות שכונת זייתון במזרח העיר עזה, ב-25 בפברואר 2025 (צילום: ח'ליל כחלות / פלאש90)

חברתי משוכנעת שהכנופיות האלו התחמשו על ידי ישראל, והם בעצם משת"פים. "היו גנבים בעזה לפני המלחמה, ברור לנו, אבל עכשיו הם חמושים ובאים לגנוב באמצע היום. מחר נמצא את השימורים שקנינו מוצעים למכירה שוב בבסטה ממול, ואין מה לעשות", היא אמרה.

נקודות חלוקת המזון שפתחו האמריקאים באמצעות קרן הסיוע המפוקפקת בעזה סגרו את שעריהן דווקא בערב החג, כאשר הם ידעו היטב שזה זמן קריטי עבור העזתים. היו טענות שלפיהן יש איומים על העובדים מצד פעילי חמאס. התושבים לא מאמינים לזה כמובן, ואני מאמינה לתושבים. מדובר בכלי אמריקאי-ישראלי לשלוט באנשים הרעבים במעטפת של סיוע הומניטרי, ועל הדרך לפגוע ביכולת השליטה של חמאס בשטח וגם מתחת לקרקע. הקיבה הריקה של העזתים הפכה לשדה קרב נוסף שישראל מנסה להשתמש בו ולכבוש אותו.

ביטחון אין, אבל דיכאון יש בשפע

על האסון הזה נוספה גם המלחמה המקומית שמתנהלת ברחובות, בין ארגוני הפשע ששולטים בהרבה יישובים ערביים ומטילים אימה על האזרחים הפלסטינים כאן. ביטחון אין לנו, אך דיכאון יש בשפע. אבל הנפש האנושית רוצה קצת נחמה, קצת שמחה, אפילו מעזה הגיעו תמונות של ילדות לבושות בגדים חדשים, מסורקות ושמחות, עם ממתק ביד בלב ההריסות. החיים ממשיכים.

בצל ‏יוקר המחיה וסגירת שערי טורקיה החביבה בפני התייר הערבי, ומכיוון שדובאי היקרה היא לא יעד זמין עבור רבים, המשפחות שבכל זאת רצו הפסקה מהמלחמה ובצדק מצאו בירדן ובסיני כתובת שאירחה הרבה מבקרים מבוישים, שחיפשו כמה ימים של נחת אבל לא מיהרו לשתף ברשת כהרגלם.

המרוויחים הגדולים מהמצב הנוכחי והשפל שאליו הגיעו יחסי ערבים-יהודים במדינת ישראל, כך נראה, היו ערי הגדה הגדולות, שקיבלו את פניהם של אלפי פלסטינים מישראל, בעיקר מסעדות ובתי מלון בשכם, יריחו, בית לחם ורמאללה. אני מקווה שהכלכלה המקומית של הגדה התאוששה לכמה ימים בעקבות העלייה הארעית הזאת בתיירות של הפלסטינים בישראל.

הקולות של ילדות נשרפות לא צורמים לציבור היהודי בישראל באוזן, ואילו קולות המואזין הם מטרד שאי אפשר לחיות איתו? מסגד ביפו (צילום: ג'ורג' נובומינסקי / פלאש90)

כך, בזמן שאנחנו מנסים לשמור על השכבה הדקה של האנושיות שעוד נותרה מעל עורנו, היינו צריכים לעבור עוד חג שיזכיר לנו איך סולידריות והומניות הפכו למעשה חתרני, מהפכני ואמיץ. החג הזה מחייב אותנו כבני אדם לאהוב, לחבק ולשמור אחד על השני ולהרגיש את כאבו של הזולת.

שאלתי את עצמי מה הקרבתי אני, עם החדר הממוזג שלי, המקרר המלא שלי והבטן השבעה של ילדיי. לא מצאתי דבר שוויתרתי עליו באורח חיי. מה עשיתי? הסתרתי מציבור העוקבים סימני שמחה בחג? הקרבתי כמה לייקים ואיחולים אחרי שיתוף תמונה ממסעדה אליה הזמנתי את האחיינים?

איך הגיעה החברה הישראלית בזמן כה קצר לנרמול זוועות שמתבצעות לא רחוק ממנה? הקולות של ילדות נשרפות לא צורמים באוזן, ואילו קולות המואזין בערים מעורבות הם מטרד שאי אפשר לחיות איתו? הניתוק של היהודים הישראלים הגיע לרמה הזויה שמנשלת את האדם הפלסטיני מאנושיותו ומפשיטה את האישה הפלסטינית מרגשותיה. בחג הקורבן הזה, קולם של הקורבנות מעולם לא היה יותר מחריש אוזניים – למי שמוכן להאזין.