ספרד: הישג גדול לתנועת המחאה בבחירות מטלטל את המערכת הפוליטית

מפלגת פודמוס צמחה כמפלגת שמאל דמוקרטית מתוך המחאה החברתית של 2011. עכשיו היא שברה את השיטה הדו-מפלגתית של ספרד ועשויה להשתלב בשלטון, אבל לא בלי כמה תנאים מקדימים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: רון ברקאי

תוצאות הבחירות בספרד כפי שפורסמו הבוקר, לאחר ספירה של כמעט כל הקולות, מצביעות במפורש על שינוי ראדיקלי במפה הפוליטית.

שתי המפסידות הגדולות הן מפלגת השלטון הימנית (PP), שקיבלה אמנם 27.7 אחוז מהקולות, אך איבדה יותר משליש מהכוח שהיה ברשותה בבחירות של 2011, בהן השיגה רוב מוחלט בפרלמנט – והמפלגה הסוציאליסטית (PSOE), שהשיגה רק 22.01 אחוז, התוצאה הנמוכה ביותר בתולדותיה של המפלגה.

משמעות הדבר הוא שבירת שיטת "שתי המפלגות", שהתקיימה בספרד מאז סיום הדיקטטורה של פרנקו ב-1975.

לתוך הזירה זינקו שתי מפלגות חדשות, "פודמוס" ("אנחנו יכולים"), שזכתה ב-20.66%, וסיודאדנוס ("אזרחים"), השייכת למרכז-ימין (בנוסח יאיר לפיד), שקיבלה 13.66%. מפלגת השמאל "האחדות העממית" (UP), שבמרכזה נמצאת המפלגה הקומוניסטית, קיבלה קצת יותר משלושה אחוז. מן הראוי להדגיש ששיטת הבחירות הספרדית נועדה להעניק יתרון ברור לשתי המפלגות הגדולות: חלוקת המושבים בפרלמנט אינה יחסית לאחוז הקולות שקיבלה כל מפלגה. על כן, הימין והסוציאליסטים קיבלו הרבה יותר מושבים משמגיע להם, על חשבון המפלגות החדשות.

> כך זה התחיל: פודמוס בראשית דרכה

הנהגת פודמוס חוגגת ניצחון, היום בספרד (Adolfo Lujan CC BY-NC-ND 2.0)

הנהגת פודמוס חוגגת ניצחון, היום בספרד (Adolfo Lujan CC BY-NC-ND 2.0)

מאז שבה הדמוקרטיה לספרד היא לא עמדה בפני מפה פוליטית כה מסובכת. לימין ולשמאל אין די מושבים בפרלמנט על מנת להשיג רוב מוחלט. אפשרות אחת לפתרון התסבוכת היא מה שמכונה כאן "הקואליציה הגדולה": מפלגת הימין והמפלגה הסוציאליסטית. אולם אלה האחרונים נרתעים מאפשרות זו בידיעה שהיא יכולה לקרב את התרסקותם המוחלטת.

האפשרות האחרת היא שלוש מפלגות השמאל בקואליציה עם המפלגות הלאומניות. קואליציה מעין זו אכן תזכה ברוב מוחלט, אלא שיש מכשול משמעותי להקמתה: הסוציאליסטים מתנגדים בחריפות לקיום משאלי עם אשר יכולים להביא בסופו של דבר להקמת מדינות עצמאיות בקטאלוניה ובחבל הבאסקים. אין להתפלא, אם כן, שיש פרשנים המדברים על קיום בחירות חדשות בתוך פרק זמן קצר.

"פודמוס", מצידה, הכוח המעניין ביותר בפוליטיקה הספרדית, שצמח בשנים האחרונות מתוך מחאת האוהלים של 2011, מציגה שלושה תנאים, שהם מבחינתה קווים אדומים, להשתתף בקואליציה: 1. לשריין בחוקה של ספרד את מכלול הזכויות החברתיות של האזרחים. 2. ביצוע שינויים חוקתיים מרחיקי לכת שיביאו לחיזוק הדמוקרטיה וזכויות האזרח. 3. לאפשר קיום משאל עם בקאטלוניה שיחליט על גורלו של החבל. האם יש לה סיכוי להצליח?

לא כמו מחאת רוטשילד

כדי להבין את הטלטלה שמתרחשת ברגעים אלה בספרד, שמשקפת קרע אידיאולוגי-חברתי עמוק יותר שמשסע את החברה הספרדית לאורך שנים, אפשר לחזור אל שירו הידוע של אנטוניו מאצ׳אדו, שפורסם בשנת 1912:

הנה, יש כבר ספרדי קטן
שרוצה ומתחיל לחיות,
בין ספרד הגוססת
לבין האחרת, המפהקת.
אתה הקטן, שבא אל העולם,
ישמרך אלוהים.
אחת מאותן השתיים
את ליבך תקפיא.

גם בהיסטוריה הקרובה לקתה ספרד בפיהוק השכמה ממושך, לפחות מאז מותו של הגנרל פרנקו בנובמבר 1975 והמעבר אל הדמוקרטיה. ההתנערות וההתעוררות בסערה מהפיהוק הזה הגיעו באופן לא צפוי: בחמישה עשר למאי, שנת 2011, הקימו כמה עשרות צעירות וצעירים את אוהליהם ב"פוארטה דל סול", הכיכר המרכזית, ההומה ביותר, של מדריד. בתוך זמן קצר העשרות נעשו למאות, לאלפים, ולעשרות אלפים. כמותם נהגו אחרים בכל רחבי המדינה, ומספרם הגיע למאות אלפים.

כך נולדה תנועת המחאה החברתית-פוליטית בספרד, המכונה M-15, בשל תאריך הולדתה, או "הזועמים". שם זה אימצו המוחים מכותרת חוברת קטנה – "תזעמו!" – שכתב שנה קודם לכן, סטפאן הסל, צרפתי גיבור הרזיסטנאס, דיפלומט שפעל בתחום זכויות האדם, משורר ומתרגם. הסל, בן ה-94, הזמין את הדור הצעיר לזעום על הפער הבלתי נסבל בין עשירים מופלגים לעניים מרודים, על הפגיעות הקשות בדמוקרטיה ובעיקר בחופש העיתונות, על יחסה המביש של צרפת לפליטים ולמהגרים ו… על מצבם של הפלסטינים. הפמפלט החתרני תורגם לשפות רבות ונמכר ב- 4.5 מיליון עותקים ברחבי העולם. הוא תורגם לספרדית בדיוק חודשיים לפני שהתחילה תנועת המחאה, ובמידה רבה שימש לה מצע ראשוני ומצפן.

> האם האלימות ברחובות בורונדי מובילה לרצח עם נוסף?

פוארטה דל סול, מדריד, אביב 2011 (Pablo G Villaraco CC BY-NC-SA 2.0)

המחאה שלפני המפלגה. פוארטה דל סול, מדריד, אביב 2011 (Pablo G Villaraco CC BY-NC-SA 2.0)

שתי סיבות מרכזיות תרמו להתפתחותה המהירה של תנועת המחאה בספרד ולעוצמתה יוצאת הדופן: המשבר הכלכלי החמור שהחל בשנת 2008, שבעטיו כ-25% מהצעירים נעשו למחוסרי עבודה ונאלצו לחיות על חשבון הוריהם, או אפילו מהגמלאות הזעומות של סביהם; השחיתות הקשה שפשטה בכל מערכות השלטון והמנהל, ואשר קיבלה ביטוי מביש במיוחד בקשרי השלטון עם ההון הגדול.

בשונה ממחאת שדרות רוטשילד בתל אביב, צעירי האוהלים בפוארטה דל סול הכריזו מיד על מחאתם כעל מעשה פוליטי מובהק, שמאלי. יתר על כן, הצעירים הספרדים היו סולידריים לחלוטין עם מהגרי העבודה, עם הפליטים, עם "חסרי הניירות" שהתיישבו בספרד וששיעורם היה כעשרה אחוז מכלל תושבי הארץ. הראדיקליות של תנועת המחאה באה לידי ביטוי בעובדה שהיא הציבה לעצמה מטרה מרחיקת לכת: אין די בתיקון ליקויי המערכת הפוליטית במתכונתה הקיימת, גרסו "הזועמים", אלא יש לבצע בה שינויים יסודיים, שבמסגרתם הדמוקרטיה הישירה תהיה ביסוד המערכת האזרחית-הפוליטית.

המערכת הפוליטית הקיימת בספרד מבוססת על החוקה של שנת 1978. היא יצרה משטר מלוכני-פרלמנטרי, בו שתי מפלגות יריבות מתחלפות בשלטון. האחת, מפלגת הימין, "המפלגה העממית" של ימינו, שמייסדיה ורוב מנהיגיה באו מהמערכת הפראנקיסטית, או שהיו בנים ונכדים למשרתי הפרנקיזם. לעומתה ניצבה המפלגה הסוציאליסטית – שהייתה אמנם בעלת עבר לוחמני, יריבה אמיתית ואמיצה לדיקטטורה הפרנקיסטית – אולם, כמו בסיפורים הפוליטיים הקלאסיים, שנות השלטון הרעו עמה מאוד: גם בה התפתחו קשרי הון-שלטון, שחיתות מנהיגים ובעלי תפקידים בכירים ואפילו שימוש בטרור מטעם המדינה.

ראש הממשלה הסוציאליסטי האחרון, רודריגו סאפאטרו, שאיש נקי כפיים היה, גם הוא, בדומה לממשלות הימין, ניהל מדיניות כלכלית-חברתית ניאו-ליברלית, שהעמיקה את המשבר ורוששה את מעמד העובדים והמעמד הבינוני. על כן, תנועת המחאה הספרדית "זעמה" על הימין ועל השמאל כאחד, ולמן יומה הראשון גרסה שהשיטה הדו-מפלגתית היא אחד מקורות הרע הבסיסיים.

נלחמים על הבתים

מתנועת המחאה בספרד ולצידה התפתחו גופים וארגונים שהיו מחוברים כמעט לכל השדרות החברתיות אשר נפגעו מהמשבר. המונח "סולידריות", בכל עומקו ונגזרותיו, שב ותפש מקום מרכזי בחברה. הנה מספר דוגמאות:

"הגאות הלבנה", התארגנות של רופאים, אחיות ועובדי מנהלה נגד ההפרטה של מערכת הבריאות ולמען מתן סעד רפואי לכל נצרך (מרגשת במיוחד הייתה הופעתם של רופאים/ות ביו-טיוב וברשתות החברתיות, לאחר שהממשלה הוציאה צו האוסר לטפל בחסרי ניירות, כשהם נשבעו להפר את הצו); "הגאות הירוקה", התארגנות של מורות/ים, תלמידים והורים במאבק נגד קיצוץ תקציב החינוך; התארגנות שופטים ואנשי משפט הקוראים להכריע בדין משפחות שהבנקים מבקשים לסלק מביתם לא רק על פי החוק אלא גם, ואולי בעיקר, על פי הצדק וצו המצפון; ועוד.

> מפלגת השמאל של תורכיה: "מי שלא זורם עם פוליטיקת השנאה הופך למטרה"

אדה קולאו, ראשת "ברצלונה במשותף", ביום הבחירות (Jordi Boixareu CC BY-NC-ND 2.0)

אדה קולאו, ראשת "ברצלונה במשותף", ביום הבחירות (Jordi Boixareu CC BY-NC-ND 2.0)

אין ספק שמאות אלפי האנשים שאיבדו את בתיהם היו סימן לתופעה הקשה והדרמטית ביותר של המשבר. תנועת המחאה התארגנה לסולידריות עם המסולקים. הם, יחד עם השכנים ותושבי הרובע, ניסו להגן בגופם על המסולקים מפני המשטרה וכוחות החוק. הדברים הגיעו לכך שהתאחדות מכבי האש, שאנשיה אחראים לפריצה לבתים של המפונים, הכריזה על סולידריות וסירבה לבצע תפקיד זה.

הגדילה לעשות "הפלטפורמה למניעת סילוק אנשים מבתיהם" בהנהגתה של אדה קולאו, הנועזת והמצליחה שבכל המנהיגים החברתיים באירופה בעשור האחרון. הארגון הזה, שפעל ברחובות, הגן על משפחות מיועדות לפינוי, השבית בנקים באמצעות ריקודי פלמנקו והפגין לזכויות האדם מחוץ להם, וזכה להצלחות מרשימות ביותר בכך שמנע פינויים רבים.

לבסוף, יש להדגיש את קיומן של "האסיפות" העממיות שהיוו את התשתית ההמונית-דמוקרטית של "הזועמים". אסיפות אלו היו הביטוי המעשי לעיקרון הדמוקרטיה הישירה שעליה עמדה ונבנתה תנועת המחאה. אחת הסוגיות המרכזיות שבהן דנו האסיפות הייתה בדבר "דרך הפעילות הפוליטית ההולמת ביותר את אופי התנועה, והיעילה על מנת להשיג את מטרותיה". השאלה הייתה, כמובן, האם ליטול חלק במאבק הפוליטי-הפרלמנטרי או להתרכז ברחוב ולהשאיר את הזירה הזו למפלגות המסורתיות.

אצבע בעין של מרקל

לאחר מאבק פנימי, שלעתים היה מר, הוחלט על הקמת מפלגה ושמה פודמוס. כאמור – "אנחנו יכולים". מספר שבועות לאחר הקמת המפלגה היא ניגשה להתמודדות הראשונה: הבחירות לפרלמנט האירופאי. ההלם בעולם הפוליטי הספרדי, וגם מחוץ לו היה גדול: מפלגת פודמוס זכתה ב-8% מכלל המצביעים בספרד והצליחה להעביר קבוצה נכבדה של חברים לבית הנבחרים של האיחוד האירופאי.

המבחן השני הגיע במהירות: כעבור חמישה חודשים בלבד, בחודש מאי האחרון: הבחירות לפרלמנטים של המחוזות האוטונומיים ולמועצות הערים. ההישגים היו מדהימים: גושים של שמאל רדיקלי קמו כמעט בכל הפרלמנטים ושורה של עיריות עברו לניהולם של אנשי פודמוס ובני בריתם. בין ערים אלו, שכונו "ערי השינוי", ניתן למנות את מדריד, ברצלונה (אדה קולאו האמורה נבחרה לראשות העיר), סרגוסה, קאדיס, א-קורוניה, סנטיאגו דה קומפוסטלה.

בתוך שלושה חודשים מכניסתם לתפקידיהם שינו נבחרי השמאל הזה את נוף הפוליטיקה העירונית מן היסוד: הם הנהיגו קיצוץ משמעותי בשכרם; ביטלו את השימוש במכוניות השרד; הפנו תקציבים גדולים לרווחה וסיוע חברתי (דיור ציבורי, איסור סילוק דיירים מביתם ללא הצעת דירה חלופית); פיתוח מערכת הזנה לילדי משפחות דלות אמצעים; איסור על ניתוק מערכות המים, החשמל והגז לחסרי היכולת; וקיום דיאלוג מתמיד, מעין דמוקרטיה ישירה עם תושבי העיר, ושכונותיה. המדיניות החברתית של "עיריות השינוי" לא רק שלא מוטטו את תקציביהן. שלוש הערים הגדולות: מדריד, ברצלונה וסרגוסה אפילו הקדימו והפחיתו 100 מיליון אירו מחובן הציבורי!

> עוצרים את פינויי הבתים: הנצחונות של תנועת המחאה בספרד בבחירות המקומיות

פודמוס, חגיגות בעקבות הבחירות (Jordi Boixareu CC BY-NC-ND 2.0)

פודמוס, חגיגות בעקבות הבחירות (Jordi Boixareu CC BY-NC-ND 2.0)

הישגים אלה היו "תעודת הזהות" הציבורית של פודמוס כשניגשה להתמודד בבחירות כלליות לפרלמנט. אולם לא היה די בכך. המפלגה הייתה חייבת להתייחס אל אחת השאלות הבוערות בהיסטוריה המודרנית של ספרד: השאיפה לעצמאות של חלק ניכר מתושבי חבל הבאסקים ומחוז קאטאלוניה. התנועה ששמה את העיקרון הדמוקרטי בלב השקפתה, קבעה שספרד צריכה להיות "מדינה רב-לאומית", ועם זאת, במידה ורוב של אחד הלאומים מצביע בעד פרישה ממסגרת זו, יש לכבד את ההכרעה. זה היה פחות מדי עבור הלאומנים ויותר מדי עבור הדוגלים באחדות ספרד בכל תנאי.

כמו "הזועמים", כך גם המפלגה שקמה מתוכם הבינה שהמאבק החברתי אינו יכול להיות מוגבל למרחב הפוליטי הספרדי, אלא צריך להתחולל באירופה כולה ואף מעבר לה. ביטוי לכך ניתן לראות בסולידריות העמוקה שהפגינה פודמוס עם יוון במאבקה להסדר סביר של החוב הציבורי שלה ובתמיכתה האיתנה בממשלת השמאל הראדיקלי של סיריזה.

אין ספק שלהצלחתם של הנהגת האיחוד האירופאי, ארגון קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, להוריד את ממשלת יוון על הברכיים, היו השלכות חמורות על מפלגת פודמוס ועל מעמדה בספרד. לא מעט פרשנים גורסים שמהלכיהם של מרקל, הולנד, ויונקרס ביוון כוונו לשמש כתמרור אזהרה לעם הספרדי. ואמנם, למן חודש יוני ניכרה ירידה משמעותית בכוונות הציבור להצביע למפלגה זו.

רק משנכנסה מערכת הבחירות להילוך גבוה, לפני כשבועיים, שבה פודמוס להמריא. בסרט וידיאו שצולם לפני מספר ימים נראה ראש ממשלת ספרד מדווח בפנים קודרות לקנצלרית גרמניה שהמשאלים שוב מצביעים על כך שפודמוס תהיה המפלגה השנייה בגודלה. מרקל אפילו לא ניסתה להסתיר את שאט הנפש שאחזה בה.

לכל אורך מהלך מערכת הבחירות פודמוס הותקפה קשות לא רק על ידי המפלגות היריבות, אלא גם ברוב אמצעי התקשורת: טלוויזיה, רדיו ועיתונות. למעשה, היו פתוחים בפני נציגיה רק שלושה עיתונים דיגיטליים ורשת טלוויזיה אחת. במערכת בחירות קשה זו הם נאלצו להסתפק בתקציב מגוחך של 2 מיליון אירו (יריביהם העלילו שכסף זה הגיע מ"מדינה זרה", עוינת, הרי היא ונצואלה).

אמש היו רגעים לא מעטים של קורת רוח: עיתונאים ופרשנים פוליטיים שתקפו במהלך השנה האחרונה את מפלגת השמאל הספרדית בחמת זעם ובשקרים בוטים שינו את טון הדיבור לחלוטין והודו כי עלייתה המטאורית של מפלגה זו היא בבחינת ציון דרך בהיסטוריה הפוליטית והחברתית של ספרד. עכשיו נותר רק לראות איך המפה הפוליטית תתעצב מחדש, ואיזה השפעה תהיה לאנשי פודמוס במפה החדשה הזאת.

רון ברקאי הוא פרופ׳ אמריטוס להיסטוריה של ימי הביניים וסופר. חי בישראל ובספרד.

> מי מפקיר את עובדי הבניין בישראל?

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
פעילי שמאל בהפגנה נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אחרי הכרזת היועמ"ש על הגשת כתב האישום נגדו, בכיכר הבימה בתל אביב, ב-23 בנובמבר 2019 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

להתפטר? להיפך! פעילי שמאל בהפגנה נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אחרי הכרזת היועמ"ש על הגשת כתב האישום נגדו, בכיכר הבימה בתל אביב, ב-23 בנובמבר 2019 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

אנחנו כל-כך מרוכזים בצדק, ששכחנו שצריך גם לנצח

הימין מוכן להעמיד בראשו איש מושחת? שיבושם לו. זה לא העניין שלנו, השמאל. אנחנו צריכים להתרכז במטרה אחת ויחידה: לנצח. ואת זה קל יותר לעשות עם נתניהו בראשות הימין

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf