"הצומוד שלנו במסאפר יטא הוא בזכות אנשים כמו יובל"

כבוד גדול והישג ענק – ליוצרים, למסאפר יטא, לפלסטינים ולקולנוע האקטיביסטי בכלל. יוצרי "אין ארץ אחרת" יובל אברהם, חמדאן בלאל, רחל שור ובאסל עדרה עם פסלוני האוסקר (צילום: AP)

ברכות רבות ליובל אברהם, באסל עדרה, רחל שור וחמדאן בלאל על הזכייה באוסקר עם סרטם "אין ארץ אחרת". זהו כבוד גדול והישג ענק – ליוצרים, למסאפר יטא, לפלסטינים ולקולנוע האקטיביסטי בכלל.

אולם לצד הבמה הגדולה והתהילה, ישנה גם תופעת הלוואי של כל יצירת תרבות עוצמתית – ביקורת נוקבת ונוצצת, שמתחרה בברק של הפסלון הנחשק. במקרה של "אין ארץ אחרת", הביקורת היתה צפויה מאד, כמו גם המתקפה של הממשלה וחיילי המקלדת שלה שלא אהבו את מה שכלל לא צפו בו, את הבמאים הישראלים, ואת כל מה שקשור לסרט. אלה התעוררו למלחמה וירטואלית חסרת תקדים בסרט ש"מעוות" את המציאות ומכפיש את ישראל בעולם וביהודים ששונאים את מדינתם.

>> "הסרט שלנו מועמד לאוסקר, אבל המצב במסאפר יטא מידרדר"

הטרלול סביב הסרט והנאומים הקצרים של באסל ויובל הגיע עד כדי כך שב-ynet ביקרו את הבמאי החוצפן שהזכיר את עזה לפני שדיבר על החטופים. טוב שלא ספרו כמה אותיות אמר הפלסטיני וכמה אמר הישראלי ולמה זה לא מאוזן.

לרמה הזאת של עיוורון ציוני בקרב עיתונאים ישראלים כבר התרגלנו. אבל מה עם הביקורת מהצד השני? הביקורת מצד חסידי תנועת החרם, היהודים הפרו פלסטינים ברחבי תבל וגם כאן, פעילים שצולבים כל יהודי במסע הטהרנות וההזדהות עם העם הפלסטיני?

אלו מיהרו לנתח את הציונות המיוחדת, המתוחכמת והסמויה של הבמאי ושותפיו היהודים, שמשחקים "כאילו" הם מזדהים עם הפלסטינים, אבל בפועל הם הפנים החדשות של הציונות ששולטת בעולם וגם בהוליווד. זה לא מונע מהם כמובן לברך את השותף הפלסטיני בסרט ולחזק את ידיו, ובו בזמן לתקוף את השותף הישראלי שלו ולשבור את ידיו.

זה לא מונע מהם כמובן לברך את השותף הפלסטיני בסרט ולחזק את ידיו, ובו בזמן לתקוף את השותף הישראלי שלו ולשבור את ידיו. יובל אברהם ובאסל עדרה במסאפר יטא (מתוך הסרט "אין ארץ אחרת")

"איך הוא לא אמר ג'נוסייד?! למה לא אמר טיהור איתני?!", טענות מפה עד להודעה חדשה. "ואיך הוא מסכים שהקול הפלסטיני והנרטיב הפלסטיני יישמעו רק דרך עדשה יהודית? 'קולוניאליזם ציוני קולנועי' אני רוצה שנקרא לזה!", כל זאת לצד הפעלת לחץ על תנועת ה-BDS להוציא תעודת חרם על הסרט ש"מנרמל את היחס לכובשים", ועוד.

"כמו ספר בישול"

כמובן שכמה פלסטינים בישראל ובגולה, בחלקם אנשי תנועת החרם, מיהרו גם הם להצטרף לחגיגה, הרי זאת הזדמנות פז לחזית ההתנגדות המקלדתית לתקוף במרחב הווירטואלי, לזכות בלייקים וללקט רגעים של אהדה ומחיאות כפיים.

פעילת הרשת סלמה שאווה פרסמה סרטון נוקב נגד הסרט, שבו פרסמה בעיקר את עצמה, כאשר השוותה את הסרט לספר בישול ערבי יהודי שהיא תקפה קודם לכן. השוואת סרט תיעודי פרי עמלם הקשה של שני חברי נפש, ישראלי ופלסטיני, שעמדו עם מצלמות מול דחפורי הצבא לספר בישול מבזה את האינטליגנציה של הפלסטינים. אותם פלסטינים ששאווה הטילה בהם את ההאשמות הבאות: "יש לנו צימאון ורעב לכל מה שקשור במערב, אנחנו רוצים שיקבלו אותנו כאנשים מתורבתים שמסוגלים לעשות תרבות וסרטים ולזכות בסרטים, בלי לחשוב רגע איך הדבר הזה עושה נזק לנרטיב הפלסטיני והמאבק הפלסטיני".

היא קובעת נחרצות, "אנחנו הפלסטינים מעולם לא הרגשנו שיש בינינו לבין הישראלים משהו משותף. משהו לא בסדר בנו ובדרך המחשבה שלנו, שלא משתנה אחרי שנה וחצי של ג'נוסייד, ואנחנו חייבים לעצור את זה". הפוסט הזה גרר דיון סוער עם אלפי תומכים ומתנגדים. שאווה כמובן לא עונה על השאלות הבסיסיות ביותר, "האם ראית את הסרט, גברתי?", "מה את אומרת על מאבקים אחרים בעולם, הרי תמיד היו לבנים שתמכו בשחורים בדרום אפריקה, גברים שתמכו במאבק הפמיניסטי, יהודים שתמכו במאבק השחורים בארה"ב. מה את אומרת על זה?" האמת היא שלא הייתי זקוקה לדבריה של הפעילה הזו דווקא כדי להבין מה קורה כאן; די לקרוא את כל אלו שכותבים מתוך בתים מחוממים היטב, שנהנים מסיבי אינטרנט מהיר בשכונתם השקטה בחיפה, בתל אביב, בטורונטו, בניו יורק ובברלין.

החלטתי לבדוק מה אומרים הפלסטינים תושבי מסאפר יטא עצמם, הרי הם בעלי העניין והם מספרי הסיפור שהגיע לאוסקר. נניח לרגע לעובדה שגיבור הסרט, באסל עדרה, עצמו תושב מסאפר יטא, הוא הבעלים האמיתיים של הנרטיב בסרט, ויש לו זכות מלאה להביא את קולו בדרך שהוא רואה לנכון ולבחור את שותפיו. הרי זו המהות של החופש שאנחנו כל כך כמהים לו כפלסטינים מדוכאים עלי אדמות. אבל כאמור, נניח לזה, כי אולי באסל נפל בשבי של הקסם הציוני שיובל הקרין עליו והסתנוור מזרקורי אור התהילה שהבטיחו לו היהודים. בואו נבדוק מה אומרים פשוטי העם, המשפחות והפעילים שגרים עד היום בכפרי דרום הר חברון ונאבקים כל יום בדחפורים, במתנחלים, ובחיילים שמגבים אותם.

איפטאר לכל הפעילים

ראש מועצת סוסיא, ג'יהאד אל-נווג'עה: "אני לא יודע על מה אנשי החרם מדברים. מה הם רוצים מאיתנו? אני רוצה שתצטטי אותי מילה במילה. אני נשבע לך, אחרי הרבה שנים של מאבק, עימותים ומעצרים, מכות והריסות, אני יודע – לא חושב, יודע – שבלי אנשים כמו יובל (אברהם) והפעילים היהודים מישראל ומכל העולם, חצי מאדמות מסאפר יטא היו מופקעות ומשוטחות היום.

"הצומוד (העמידה וההישארות) שלנו כאן הוא בזכות העזרה שלהם. מבחינתי יובל הוא הרבה יותר פלסטיני מרוב הטוקבקיסטים האלו שתוקפים אותו, הוא פלסטיני עד מח העצם. הוא יהודי, ישראלי, אבל הוא מבין מה קורה פה בדיוק כמוני והוא בחר לעמוד לצידנו. יובל ועשרות כמוהו חיו איתנו, אכלו איתנו, ישנו בביתנו והתעמתו לצידנו עם החיילים והמתנחלים כל יום. אני מזמין את כל המבקרים לכבות את המזגן שלהם, לעלות על רכב ולבוא לגור כאן איתנו שבוע אחד, ואז נראה אותם קוראים לי להחרים את הסרט".

פעילה אחרת, מורה במקצועה, שביתה נהרס כמה פעמים ביקשה לדבר בעילום שם: "האמת שנמאס לי מהביקורת ומהאנשים שלא יודעים מי אנחנו ואיך אנחנו שורדים כאן, ומטיפים לנו מה לעשות, מה לצלם ואיך לספר את הסיפור. אני גאה ממש בבאסל וביובל על הסרט. אומרים שזה סרט של חמש שנים (להכנתו, ס"ס), ואני אומרת לך שזה כבר עשרים שנה שהמאבק מתמשך, אנחנו נשכחים כאן במערות ולא אכפת לאף אחד. בלי הסרט הזה מי היה יודע איפה זה כפר אום אל-ח'יר או סוסיא, ומה הסיפור שלהם?

"אני הולכת עכשיו לבשל ארוחת איפטאר לכל הפעילים היהודים והנוצרים והמוסלמים שחיים איתנו כאן, אני מזמינה את כולם לבלות פה לילה אחד בקור האימים יחד איתם. אולי גם המתנחלים יתקפו אותנו לפנות בוקר ונצטרך את עזרתם".

פעיל מכפר אחר: "אני מתבייש בכל התוקפים והמבקרים, במקום לתמוך ביובל ובבאסל ולתרום למאבק שלנו, אפילו במילים ברשת, זה מה שהם בוחרים לעשות, להטיף מוסר וללמד אותנו מה צריך המאבק הפלסטיני. אני פותח את הדלת לכל פעיל שרוצה לעזור, לא מעניין אותי מאיפה הוא בא, הקול שלו חשוב. יש הבדל בין ציוני לבין יהודי, בין מתנחל לבין ישראלי מהשמאל שהוא נגד הכיבוש, אני לא יכול לשים אותם בסל אחד, פשוט איני מסוגל. הסרט הזה שפך אור על מציאות החיים שלנו בדרך שאף פוליטיקאי פלסטיני מעונב ודובר שפות לא העז לעשות, אני לא מכיר מישהו ממסאפר יטא שלא תומך בעמדה הזו. אם יש ביקורת על למה באסל עשה סרט עם יהודי, אני מזמין כל פלסטיני שרוצה לעשות סרט, אפילו רק לטיקטוק, לא לאוסקר, לבוא ואנחנו נעזור לו, העיקר להמשיך להשמיע קול".

"הסרט הזה שפך אור על מציאות החיים שלנו בדרך שאף פוליטיקאי פלסטיני מעונב ודובר שפות לא העז לעשות". אישה ליד הריסות ביתה בכפר חירבת אל חלאווה במסאפר יטא, ב-2016 (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

תהיתי לעצמי מה משותף לקולות האלו, מה קו המחשבה שמוביל אותם לתקוף את הסרט ויוצריו, מה צרם להם בעצם?

ההסבר הראשון שיש לי להציע הוא פסיכולוגי. כן, מאוד קשה לנו עכשיו, בצל הטראומה המתמשכת. הייאוש משתלט עלינו וקשה לראות את האור בקצה המנהרה, במקרה הזה בקצה המערה. מלחמה אכזרית, פליטים, חטופים, חורבן עזה ורחפני חיל האוויר יחד עם המחורפנים בממשלת ישראל מפזרים אימה המאיימת על כולנו לחזור למטחנת הבשר והדמים.

בתוך החשכה הזאת, לראות סרט שעשו אותו בעמל רב שותפים ישראלים ופלסטינים, עומדים ביחד על במה אחת ומתעקשים לחלום על עתיד אחר, זה מפחיד. התקווה זאת מפחידה, כי תקווה לשלום הפכה להיות מעשה גבורה בימים אלו. המחשבה, החלום, החזון שמגיע לנו עתיד אחר, עצם המחשבה הזאת מפחידה כי טמונה בה קריאה לפעולה, ולא כולם יכולים או מעזים לפעול. לכן, השקיעה בתוך הייאוש, יש בה משום מנוחה למוח שמוטרד מהמציאות הנוכחית.

ההסבר השני קשר למציאות המקבילה בעולם הווירטואלי, בעולם הרייטינג ומדד הלייקים והשיתופים. הרבה אנשים ופעילי מקלדת מתמוגגים מהיכולת של עצמם לפעול מאחורי המסכים, לכתוב, לתקוף, לנתח ולזרוק מלים נוקבות לכל עבר. הרבה יותר קל מאשר לנסוע מנצרת למסאפר יטא ולהפגין שם. אני עשיתי את הניסוי הזה כמה פעמים, אחת מהן היתה ברכבו המקרטע של יובל. לא האמנתי שהוא עושה את זה כל הזמן, מהר להר, ממחסום למחסום אי שם באמצע הלילה. המסירות והנחישות להמשיך את המסע הזה עד תום ריגשה אותי מאוד.

אני מבינה לליבם של חיילי המקלדת שמשכנעים את עצמם שהם תורמים את חלקם במאבק באמצעות הרשתות החברתיות. זה אקטיביזם נחוץ וחשוב בזמננו, חשוב שהדיון ברשת יימשך, המאבק יתחזק והסיפור יישמע, אבל לצד זה צריכים אנשים כמו יובל אברהם ורחלי שור ועשרות פעילים בשטח, שם בכפרים ועם אנשי ונשות המקום בזמן אמת. כמו שאמר אחד המרואינים: "לא רוצים לבוא, בסדר, רק שלא יתקפו את מי שנמצא איתנו כאן, לדבר זה הכי קל והכי זול. מי שלא מגיעה ידו לענבים הגבוהים, יגיד שהם חמוצים", הוא סיכם.

ההסבר השלישי שלי קשור לתמונת השותפות הפלסטינית-ישראלית שמשתקפת בסרט. זאת תמונה נדירה בימינו והיא כביכול אמורה להיות מוצנעת ומוסתרת. אבל כך, בכל העולם ומעל לכל במה לפוצץ את המוח הישראלי והמוח הפלסטיני שזה אכן מתקיים? זה יותר מדי לרבים מאיתנו, בטח לא בעיתוי הזה, אחרי שנה וחצי של מלחמה ושפיכת דמם של עשרות אלפי קורבנות, מלחמה שעומדים מאחוריה אבירי ההפרדה, ההסתה וההכנעה. הרי המלחמה הזאת צומחת בביצה של "זה או אנחנו או הם", והיתה אמורה לגמור את הסיפור הזה בניצחון מוחלט וסופי, לא? ובתמונת הניצחון, מעל עיי החורבות, יתנוסס דגל אחד בלבד והוא נמצא בתודעה של רוב הישראלים בשני צבעים מאוד ברורים ולא בארבעה.

תמונת ניצחון אין ולא תהיה כמובן, ובינתיים חבורה של צעירים יהודים ופלסטינים מספקים תמונה אחרת לעולם, איך המוח הציוני אמור להתמודד עם זה? איך הוא יכול להכיל אפשרות של פתרון מדיני, של אמירות כמו "העם שלנו יהיה בטוח לחלוטין ברגע שהעם של באסל יהיה חופשי לחלוטין"?

באותו אופן, תמונת הזכייה מקשה גם על פעילה פלסטינית בחו"ל לקבל שבתמונת העתיד כאן יש שותפים לא פלסטינים, יהודים שלא יורים ולא רוצחים פלסטינים, להיפך – הם מגינים עליהם בגופם. זה מורכב מאד בזמן מלחמה לדמיין את זה, לקבל את המציאות המדומיינת הזו. אנחנו צריכים שחור ולבן, טוב ורע, תמונת ארבעת הזוכים יחד לא יושבת לנו טוב, כי היא מאלצת אותנו להתמודד עם אפשרויות קשות ומסובכות של פתרון מדיני עתידי. לכן צריך לשלול ממנה את הלגיטימציה ולקעקע את בסיס השותפות הזו עם הכלים הכי זמינים שיש בידינו: טהרנות, תעודות כשרות מתנועת החרם, פירוק ופקפוק בכוונות, ברמת המשכל של מי שעוסק במלאכה ובחיפוש אחרי כסף פוליטי שמגיע ממקור ציוני שתמך בסרט, מה שפשוט לא קיים במקרה של הסרט הזה.

אני יודעת היום בוודאות שכולנו, פלסטינים ויהודים בין הירדן לים וגם בחו"ל, צריכים להודות שהקונפליקט המדמם הזה שנולדנו וגדלנו לתוכו פוגע ביכולות שלנו להכיל, לחמול, להזדהות אחד עם השני. בתוך אוסף המוגבלויות הקולקטיביות שנוצר במציאות החשוכה שבה אנחנו שרויים היום, אין לנו אפילו יכולת לצפות בסרט אחד טוב בשקט.