newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הצבא כבר לא מעמיד פנים שהוא חוקר

לפי פרסום ב"הארץ", הצבא לא יפתח בחקירה פלילית על מותה של שירין אבו עאקלה בגלל חשש מ"מחלוקת בצבא ובציבור". ההתנהגות בפרשה הזו מוכיחה: ישראל לא מסוגלת ולא רוצה לחקור מוות של פלסטינים

מאת:
השיקול לא לפתוח בחקירה אינו ענייני. פלסטינים באתר שבו נורתה שירין אבו עאקלה למוות (צילום: נאסר שתאיה / פלאש 90)

השיקול לא לפתוח בחקירה אינו ענייני. פלסטינים באתר שבו נורתה שירין אבו עאקלה למוות (צילום: נאסר שתאיה / פלאש 90)

התמונות המזעזעות של רגע מותה של עיתונאית אל ג'זירה שירין אבו עאקלה, וביזוי הלווייתה, שודרו בכל רחבי העולם רק לפני שבוע. אולם לפי עמוס הראל ב"הארץ", הצבא החליט שנסיבות הריגתה אפילו לא ייחקרו.

לפי הפרסום אחת הסיבות להחלטה של הצבא היא ההערכה, שחקירה תעורר התנגדות ומחלוקת קשה בצבא ובחברה הישראלית. אם כך הדבר, מדובר בשיקול זר שאינו אמור להיכנס כלל למערך השיקולים של הפרקליטה הצבאית הראשית בבואה לקבל החלטה מקצועית האם לפתוח בחקירה. אולם מתברר שבמערכת אכיפת החוק הצבאית ויתרו מזמן גם על העמדת הפנים, ולא טורחים אפילו לטפח מראית עין של חקירה, גם במקרים חמורים כמו ירי בעיתונאית, וגם כשברור שכל העולם צופה.

ההחלטה לא לפתוח בחקירה אינה חריגה. למעשה היא מצטרפת לסטטיסטיקה העגומה של גורלן של מרבית התלונות שמגישים פלסטינים שנפגעו מפעולות הצבא או מעבירות לכאורה שביצעו כלפיהם חיילים. נתונים שפרסם ארגון "יש דין" השבוע ונמסרו לארגון על ידי דובר צה"ל מראים, ש-72% מהתלונות שהוגשו בשנים 2020-2019 נסגרו ללא חקירה פלילית.

מדובר במגמה מתמשכת. יותר ויותר תלונות נסגרות בהחלטה של הפצ"ר שלא לחקור כלל. בשנתיים המדווחות חלה ירידה של 26% בשיעור החקירות הפליליות שנפתחו, לעומת השנתיים שקדמו להן. מגמה זו מבטאת, ככל הנראה, מדיניות מכוונת. הצבא חוקר פחות אירועים, ותלונות רבות נסגרו מבלי שנערכה חקירה רצינית בנסיבותיהן.

באשר למקרי מוות, מדיניות החקירות הרשמית של הצבא קובעת כי חקירה מידית (ללא תנאי או בירור כלשהו) תיפתח בכל מקרה שבו ישנו חשד שכוחות הביטחון הישראלים הרגו פלסטינים בגדה המערבית, למעט במקרים "בעלי אופי לחימתי של ממש". למרות זאת, הצבא לא חוקר את מרבית האירועים הללו, גם משום שניתנת פרשנות מרחיבה מאד למונח "אופי לחימתי של ממש" והוא מעולם לא הוגדר במדויק.

עמימות המושג תורמת ללגיטימציה של מקרי הרג של פלסטינים בידי חיילים ישראליים ומשמשת במקרים רבים את הפרקליטות הצבאית כדי להימנע מפתיחה בחקירה פלילית נגד חיילים. ניתן לשער שגם במקרה של אבו עקאלה זו תהיה העילה הרשמית, שייתן הצבא להחלטתו שלא לחקור את מותה.

יש לציין שגם מעט החקירות שהצבא פותח מסתיימות ברוב המקרים בסגירת תיק החקירה, ללא כתב אישום. רק חמישה מ-69 תיקי החקירה שנפתחו בין 2019 ל-2020 הובילו להגשת כתבי אישום והעמדה לדין של חיילים. אם בוחנים את כל התלונות שהגישו פלסטינים לצבא בשנים האלה, מתברר שהסיכוי של פלסטיני שתלונה שהגיש תוביל להעמדה לדין של חייל שפגע בו עומד על 2% בלבד.

המקרים הנדירים שבהם הצבא מעמיד לדין חיילים הם אלה הנתפסים כפגיעה בתדמית הצבאית או במשמעת, למשל התעללות, ביזה, והשחתת רכוש או מקרים שתועדו, ובהם אין לצבא מנוס מהעמדה לדין, כפי שקרה בפרשת אלאור עזריה.

ההחלטה שלא לחקור כלל את נסיבות הריגתה הטראגית של אבו עאקלה – עיתונאית שלבשה אפוד שזיהה אותה בבירור ככזו – מוכיחה שהצבא, המופקד על חקירת חייליו שלו, אינו מסוגל ו/או אינו רוצה לחקור בהגינות ובאפקטיביות. היא מוכיחה שישראל עסוקה יותר בטיוח אירוע זה, ואירועים אחרים, מאשר בחתירה לאמת ולצדק. היא מראה שהחשש מתגובה אפשרית של הציבור הישראלי ומפני חקירה והעמדה לדין של חיילים מייצר מערכת מקולקלת, שמוּנעת משיקולים זרים שבינם לבין אכיפת החוק אין דבר. המערכת, האמורה לחקור את עצמה, אינה מגשימה את תכליתה זו אלא עסוקה בהתחמקות מחקירה ומיצוי דין.

גם כשברקע חקירה של בית הדין הבינלאומי בהאג, ישראל אינה מנסה אפילו להוכיח שביכולתה לקיים חקירות רציניות. אם ישראל היתה מוכיחה שהיא יכולה ומעוניינת לחקור חשדות באופן רציני ואפקטיבי, הרי שלא היה צורך בחקירה בהאג בחשדות לפשעי מלחמה שבוצעו במהלך "צוק איתן" וב"צעדות השיבה" בעזה. ההחלטה הבזויה שלא לחקור את נסיבות הריגתה של אבו עאקלה מוכיחה שהמגמה היא דווקא הפוכה.

זיו שטהל היא מנכ"לית ארגון זכויות האדם "יש דין"

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

"שטחי האש נתפסו למטרה אחת: רזרבת קרקעות להתיישבות"

חשיפת "שיחה מקומית": כבר בישיבה ב-1979 הסביר אריאל שרון כי הכריז על כל שטחי האש בגדה המערבית כדי לאפשר את העברת האדמות למתנחלים. לפי מסמכים נוספים שאותרו בארכיון המדינה, שטח האש בדרום הר חברון, שמשמש כעת תירוץ לגירוש של כ-1,000 איש מביתם, נועד גם להפריד בין הבדואים אזרחי ישראל לפלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf