newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הצבא כבר לא מעמיד פנים שהוא חוקר

לפי פרסום ב"הארץ", הצבא לא יפתח בחקירה פלילית על מותה של שירין אבו עאקלה בגלל חשש מ"מחלוקת בצבא ובציבור". ההתנהגות בפרשה הזו מוכיחה: ישראל לא מסוגלת ולא רוצה לחקור מוות של פלסטינים

מאת:
השיקול לא לפתוח בחקירה אינו ענייני. פלסטינים באתר שבו נורתה שירין אבו עאקלה למוות (צילום: נאסר שתאיה / פלאש 90)

השיקול לא לפתוח בחקירה אינו ענייני. פלסטינים באתר שבו נורתה שירין אבו עאקלה למוות (צילום: נאסר שתאיה / פלאש 90)

התמונות המזעזעות של רגע מותה של עיתונאית אל ג'זירה שירין אבו עאקלה, וביזוי הלווייתה, שודרו בכל רחבי העולם רק לפני שבוע. אולם לפי עמוס הראל ב"הארץ", הצבא החליט שנסיבות הריגתה אפילו לא ייחקרו.

לפי הפרסום אחת הסיבות להחלטה של הצבא היא ההערכה, שחקירה תעורר התנגדות ומחלוקת קשה בצבא ובחברה הישראלית. אם כך הדבר, מדובר בשיקול זר שאינו אמור להיכנס כלל למערך השיקולים של הפרקליטה הצבאית הראשית בבואה לקבל החלטה מקצועית האם לפתוח בחקירה. אולם מתברר שבמערכת אכיפת החוק הצבאית ויתרו מזמן גם על העמדת הפנים, ולא טורחים אפילו לטפח מראית עין של חקירה, גם במקרים חמורים כמו ירי בעיתונאית, וגם כשברור שכל העולם צופה.

ההחלטה לא לפתוח בחקירה אינה חריגה. למעשה היא מצטרפת לסטטיסטיקה העגומה של גורלן של מרבית התלונות שמגישים פלסטינים שנפגעו מפעולות הצבא או מעבירות לכאורה שביצעו כלפיהם חיילים. נתונים שפרסם ארגון "יש דין" השבוע ונמסרו לארגון על ידי דובר צה"ל מראים, ש-72% מהתלונות שהוגשו בשנים 2020-2019 נסגרו ללא חקירה פלילית.

מדובר במגמה מתמשכת. יותר ויותר תלונות נסגרות בהחלטה של הפצ"ר שלא לחקור כלל. בשנתיים המדווחות חלה ירידה של 26% בשיעור החקירות הפליליות שנפתחו, לעומת השנתיים שקדמו להן. מגמה זו מבטאת, ככל הנראה, מדיניות מכוונת. הצבא חוקר פחות אירועים, ותלונות רבות נסגרו מבלי שנערכה חקירה רצינית בנסיבותיהן.

באשר למקרי מוות, מדיניות החקירות הרשמית של הצבא קובעת כי חקירה מידית (ללא תנאי או בירור כלשהו) תיפתח בכל מקרה שבו ישנו חשד שכוחות הביטחון הישראלים הרגו פלסטינים בגדה המערבית, למעט במקרים "בעלי אופי לחימתי של ממש". למרות זאת, הצבא לא חוקר את מרבית האירועים הללו, גם משום שניתנת פרשנות מרחיבה מאד למונח "אופי לחימתי של ממש" והוא מעולם לא הוגדר במדויק.

עמימות המושג תורמת ללגיטימציה של מקרי הרג של פלסטינים בידי חיילים ישראליים ומשמשת במקרים רבים את הפרקליטות הצבאית כדי להימנע מפתיחה בחקירה פלילית נגד חיילים. ניתן לשער שגם במקרה של אבו עקאלה זו תהיה העילה הרשמית, שייתן הצבא להחלטתו שלא לחקור את מותה.

יש לציין שגם מעט החקירות שהצבא פותח מסתיימות ברוב המקרים בסגירת תיק החקירה, ללא כתב אישום. רק חמישה מ-69 תיקי החקירה שנפתחו בין 2019 ל-2020 הובילו להגשת כתבי אישום והעמדה לדין של חיילים. אם בוחנים את כל התלונות שהגישו פלסטינים לצבא בשנים האלה, מתברר שהסיכוי של פלסטיני שתלונה שהגיש תוביל להעמדה לדין של חייל שפגע בו עומד על 2% בלבד.

המקרים הנדירים שבהם הצבא מעמיד לדין חיילים הם אלה הנתפסים כפגיעה בתדמית הצבאית או במשמעת, למשל התעללות, ביזה, והשחתת רכוש או מקרים שתועדו, ובהם אין לצבא מנוס מהעמדה לדין, כפי שקרה בפרשת אלאור עזריה.

ההחלטה שלא לחקור כלל את נסיבות הריגתה הטראגית של אבו עאקלה – עיתונאית שלבשה אפוד שזיהה אותה בבירור ככזו – מוכיחה שהצבא, המופקד על חקירת חייליו שלו, אינו מסוגל ו/או אינו רוצה לחקור בהגינות ובאפקטיביות. היא מוכיחה שישראל עסוקה יותר בטיוח אירוע זה, ואירועים אחרים, מאשר בחתירה לאמת ולצדק. היא מראה שהחשש מתגובה אפשרית של הציבור הישראלי ומפני חקירה והעמדה לדין של חיילים מייצר מערכת מקולקלת, שמוּנעת משיקולים זרים שבינם לבין אכיפת החוק אין דבר. המערכת, האמורה לחקור את עצמה, אינה מגשימה את תכליתה זו אלא עסוקה בהתחמקות מחקירה ומיצוי דין.

גם כשברקע חקירה של בית הדין הבינלאומי בהאג, ישראל אינה מנסה אפילו להוכיח שביכולתה לקיים חקירות רציניות. אם ישראל היתה מוכיחה שהיא יכולה ומעוניינת לחקור חשדות באופן רציני ואפקטיבי, הרי שלא היה צורך בחקירה בהאג בחשדות לפשעי מלחמה שבוצעו במהלך "צוק איתן" וב"צעדות השיבה" בעזה. ההחלטה הבזויה שלא לחקור את נסיבות הריגתה של אבו עאקלה מוכיחה שהמגמה היא דווקא הפוכה.

זיו שטהל היא מנכ"לית ארגון זכויות האדם "יש דין"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf