newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפתק השישה עשר: הסרבנית הדס טל תיעדה את ימיה הראשונים בכלא

התחושה שנפלת מהירח כשאת אומרת את המילה כיבוש, הספר שהוחרם והמשפט הראשון. ההסתגלות למסדרים ולחוקים, רגעי השבירה והניסיון לא לאבד את תחושת הזמן. בלעדי לשיחה מקומית: הפתקים עליהם תיעדה הסרבנית הדס טל את ימיה הראשונים בכלא הצבאי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מחר (ראשון) תתייצב הדס טל בת ה-18 מקיבוץ יפעת בפעם הראשונה בפני ועדת מצפון ותצהיר על סירובה לשרת בצבא כי היא לא מוכנה לתת יד לכיבוש. טל ריצתה עד כה 50 ימי כליאה ולאחר ועדת המצפון צפויה להיכלא לתקופה נוספת, שלישית במספר. את שלושת הימים הראשונים שלה במערכת הכליאה הצבאית בין ה-7 ל-9 באוגוסט, בתחילה במעצר בבקו"ם ולאחר מכן בכלא שש, היא הצליחה לתעד כמעט בזמן אמת על שורה של פתקים שהעבירה להוריה בזמן ביקור. אנו מפרסמים כאן את שישה עשר הפתקים, שהועברו ל"שיחה מקומית" על ידי הוריה של הדס, תיעוד נדיר של מה שעובר על צעירה שמחליטה לפעול בעקבות צו מצפונה ומוכנה לשלם על כך מחיר. הטקסט מובא בעריכה ובקיצורים הנדרשים.

* שמות האסירות המופיעות בכתבה שונו.


כותבת אורחת: הדס טל

פתק 1

7 באוגוסט 2017

נכנסתי ללשכת הגיוס עם ההורים שליוו אותי עד לאוטובוס שלקח אותנו עד לתחילת שרשרת החיול בבקו"ם. המפקד הסביר איך שמים תג על התיק. מישהו שישב לידי שאל לאן אני מתגייסת. אמרתי שאני מסרבת. הוא שאל למה. אמרתי בגלל הכיבוש. הוא לא הבין מה אני אומרת. אמרתי שאני מוחה נגד זה שיש מיליוני אנשים תחת שליטה ישראלית בלי אזרחות. הוא גמגם, לא הבין, שאל מי האנשים האלו. אמרתי שהפלסטינים. ואז הוא הבין, ואמר: "אה, שמאלנית!", והתחיל לדבר על פיגועים.

אמרתי למפקד שאני מסרבת להתגייס, הוא אמר "עוד מעט". התווכחנו. ביקשתי שירשה לי לצלצל או לסמס הוא אמר שהוא יודע כי הוא גם סירב אז שאלתי אותו אם הוא סירב למה הוא חייל. הוא אמר שהוא סירב לתפקיד שהציעו לו אבל ש"כולם מתגייסים בסוף".

הוא לקח אותי ועוד ארבעה שהיו איתי על האוטובוס למין חדר, ושם אמר למישהו אחר שאני מסרבת. לקחו אותי לחכות בתא חריגים על הספסלים, שם הקצין מיון. היה מולי בחור חרדי על מדים שלא שיתף פעולה, נראה שיש בעיה רצינית. הוא שם את הזרוע על המצח, רעד, ובכל פעם שניסו לדבר איתו לחש ממש בשקט "צועקים". נראה לי שלקחו אותו לוועדה רפואית. הקצין יצא, שאל למה אני פה. אמרתי מסרבת, שאל למה, בגלל הכיבוש. הוא אמר "אה! סרבנית מצפון", ואז שאל אם אני רעבה. אמרתי שכן, ויחד עם עוד שניים נשלחנו לחדר אוכל.

היה תור. חיכינו בערך 10-15 דקות. מישהו עם גלח וזקן עבות צחק על זה שכולם במשטרה צבאית הומואים. הייתה עוד מישהי, שכנראה סירבה לתפקיד, שאמרה שהיא יודעת מה זה פציפיזם וזה היה מדהים. מלא אנשים, כשאומרים להם "כיבוש" או "פציפיזם" הם חושבים שנפלת מהירח, בוהים בך בהלם.

> חאן אל אחמר, המקום בו נגמרה החמלה

הסרבניות. מימין: הדס טל, תמר זאבי, עתליה בן אבא, נועה גור גולן, עמרי ברנס ותמר אלון (צילום: עידו רמון)

הסרבניות. מימין: הדס טל, תמר זאבי, עתליה בן אבא, נועה גור גולן, עמרי ברנס ותמר אלון (צילום: עידו רמון)

פתק 2

בארוחת הצהריים לקחתי אורז, תפו״א, עגבניות שרי, אגס ופרוסת לחם. היה סבבה. יש שם שלטים כמו ״שמור על הכשרות! בפקודה!". אחרי הארוחה יצאנו, חיכינו בטור. הרבה מהגברים שהרגע התגייסו לא ממש שמים על החיילים ועל משמעת, ומכורים לסיגריות בצורה מטורפת. מישהו דיבר על כלא. שאלתי אותו אם הוא היה/הולך לשם. זה עם הזקן לידו צחק ואמר "התלהבה!". איכשהו הגעתי לזה שאמרתי שאני מסרבת. שאלו למה. אמרתי "כי יש כיבוש", וזה עם הזקן חשב שזה נורא מצחיק ואמר "זה עוד לא שמעתי!".

חזרתי עם כולם ודיברתי עם החיילים עד שמצאו מישהו שייקח אותי חזרה לתא חריגים. הוא לא ממש ידע איפה זה (במילים עדינות) ושאל כל חייל בדרך. הוא היה נחמד אבל, והשתמש במילה "אמיצה" כשסיפרתי לו מה הקטע. אחרי גג חצי שעה (או אולי 10-15 דקות) נכנסתי לתא חריגים. זה היה מאוד פשוט, הקצין שאל אותי למה אני מסרבת, עניתי כיבוש, רשם, ואז חייל ליווה אותי למעצר.

בזמן שחיכיתי שם, יש מצב שזה לקח שעתיים, היכרתי מישהי שמשתמטת – שלא התייצבה לגיוס ועצרו אותה. היא התחתנה אבל רק יומיים אחרי יום הגיוס שלה. לידה ישבה מישהי שנעצרה אחרי השתמטות של שבעה חודשים, ובכתה כל הזמן. לא חושבת שבכל הזמן שהיינו שם ראיתי אותה לא בוכה. בכתה וקראה תהילים. אחרי זה הגיעה שרי מרמת השרון, משתמטת שלושה שבועות שאמרה שמתחברת קצת לפציפיזם ואמרה שאם זה היה פשוט גם היא הייתה לא מתגייסת, אבל ראו שהיא לא ממש מבינה בנושא. דיברנו קצת ואז נזכרתי שיש לי את הטלפון איתי אז פתחתי וסימסתי. העירו לי. אז הכנסתי והשתמשתי בסתר 😉

פתק 3

נראה לי שהשעה היתה כבר שתיים בצהרים. בסופו של דבר נכנסתי פנימה, לתוך רחבה מוצלת. לקחו והפקידו את הטלפון, החתימו אותי על כל מיני טפסים. ישבתי על הספסל שעות. אולי ארבע, אולי חמש. ידעתי מה השעה רק כשבמקרה החיילים הזכירו אותה. כל מי שהיה לפניי ואחריי כבר נשפט, ולבסוף נשארתי רק אני.

אני ושרי ישבנו יחד על הספסל ודיברנו קצת. אחרי המשפט שלה יצאה בדמעות, אמרה שהשופט היה ממש תקיף וזה הפחיד אותה. רוצים לגייס אותה למשהו שקשור למחסומים והיא רוצה משהו עם תנאים יותר טובים,והיא בעיקר רוצה להגיע להסכם שלא כולל כלא. יום קודם הגיעה קבוצה של תצפיתניות. הן סרבו לעלות לאוטובוס לטירונות אחרי מסלול החיול בתקווה שיציעו להן תפקיד אחר. הן הגיעו לכאן 24 ובבוקר היום שבו הגעתי 6 מהן נכנעו. עוד תשע נשברו אחרי שעמדו למשפט. העצורים הגברים שמעבר לקיר עושים הרבה רעש ובלגן ולפעמים באים לצעוק עליהם.

אומרים לי שלא ישפטו אותי היום. זה היה מבאס מאוד. לחכות למשפט זה מייגע. שלחו אותי ואת שרי לאוהל השני. (בראשון היו התצפיתניות, השני היה ריק.) בכל אוהל 12 מיטות. שכבנו שם על המיטות למרות שאסור היה לנו. דיברנו קצת, אפילו לא ממש זוכרת על מה. הייתי מאוד מתוסכלת שאני הולכת להעביר את הלילה שגם כנראה לא ייחשב לי כיום מאסר.

> מעבר למסך הברזל של עזה. סיפור מאת דייב אגרס

מתוך הפתק הראשון של הדס

פתק 4

הגיע מפקד ושאל למה אנחנו שוכבות על המיטות. אמרתי שעוד לא שפטו אותי אז אני לא מבינה לאיזה חוקים לציית. שרי אמרה שהיא מאוד עייפה. ישבנו ודיברנו איתו, בעיקר על למה אנחנו פה. בהמשך הגיעו עוד שתי בנות משתמטות, גל ועמית. דיברנו על הסיבה שלי למעצר, התווכחנו על הכיבוש. הטענה היחידה שאני שומעת מכולם היא "הם רוצים לרצוח אותנו", וזהו בערך. באיזשהו שלב המפקד אמר שבסופו של דבר אלוהים נתן לנו את השטח ואמרתי שפה יש בכלל בעיה כי אני לא מאמינה באלוהים. זה היה ממש קטע כי כולם היו בשוק וזה היה לי מוזר ממש.

שרי אומרת שהיא מקווה שצו הגיוס החדש שלה ייתן לה כמה שיותר זמן. "הלוואי חצי שנה", היא אומרת. גל ועמית מתפלאות ושואלות. היא עונה: "רק סיימתי תיכון. אני רוצה חופש" היא מרגישה צעירה מידי בשביל צבא.

פתק 5

המפקד הרשה לנו בסוף לשכב על המיטה. חם. אבל בסוף האוהל לפעמים יש קצת רוח. לפחות אפשר לעצום עיניים. ארוחת ערב אכלתי במעצר. כבר היה בסביבות 11 בלילה. היה שם – אורז, חומוס ברוטב עגבניות (נראה לי) ולחם אבל הלחם היה מגעיל, אז לא אכלתי ממנו. אחרי זה מקלחות, ואז הולכים לישון. לקח לי זמן להירדם, הייתי באי-ודאות ושנאתי את זה.

8 באוגוסט 2017

התעוררתי מוקדם, אולי אפילו בחמש וחצי. האוהל פתוח, אז כשיש אור מתעוררות. כבר מאתמול כואב לי הראש (והבטן, מרעב). ביום שלפני, אחת התצפיתניות שנראית מעולפת פונתה לטיפול נמרץ, ביום שאחרי דיברתי איתה והבנתי את הסיפור המלא. יש לה עקמת, בעיות בכליות, בעיות בלב. היא לא מבינה איך שיבצו אותה כתצפיתנית. יש לה גם בעיית מיגרנות, לא יכולה להסתכל על מסך יותר מחצי שעה. במשך יום שלם היא אומרת שהיא ביקשה לראות חובש. החובש הגיע רק בערב כשהמצב שלה כבר היה חמור.

פתק 6

היא מספרת לי שהיא בקושי יכלה להזיז את אחת מידיה, אגרוף לא הצליחה לעשות. שמו לה אינפוזיה, שמו ואז חיפשו את הוריד. היא צועקת מכאב ואחד מאנשי הצוות (סה"כ היו לידה ארבעה אנשים) חוזר ואומר לה "את לא מרגישה כלום". פינו אותה לטיפול נמרץ ורק לפנות בוקר היא חזרה. בתחילת היום היא הלכה לרופא/ה, שם אמרו לה "את נושמת ויש לך דופק – את בריאה לחלוטין". הבנות האחרות שם אומרות שהן לא מבינות מה היא עושה פה בכלל. איך מגייסים אותה? ועוד לתצפיתנות. בבוקר אחרי התארגנויות, הולכות לארוחת בוקר. אין ממש השכמה, כי הרוב כבר ערות מהאור. האמת שיחסית, זו השכמה לא הכי נוראה בעולם. עדיף מהכלא, שבו פשוט מדליקים את האור וצועקים "בנות לקום!". ארוחת הבוקר במעצר קשה. אני כבר רוטטת מרעב אבל כל מה שיש לי לאכול זה פרוסת לחם וקצת ירקות, שהיו ברוטב מגעיל. אכלתי לאט כדי לא להקיא. נכנסתי רעבה וגם יצאתי רעבה, אבל לפחות הכנסתי משהו לגוף.

פתק 7

במהלך היום מנקים או יושבים באוהל. בעיקרון צריך לשבת על המיטה בצד ימין. אסור לשכב, להרים רגליים, לדבר. כלום. כדי לשתות וללכת לשרותים צריך לבקש רשות. על אחת הבנות צעקו ביום הראשון על זה שפתחה את מתקן המים ולקחה קוביית קרח בכוס. אבל בפועל, זה מתנהל כך רק כשעתיים ביום. בשאר הזמן יש טיפה יותר גמישות. לא מעירים כשמדברות בלחישות או ממש בשקט אבל ברגע שהטון טיפה עולה ושומעים, מעמידים את הבנות שדיברו לכמה דקות.

אני חושבת שבגלל שלא נשפטתי, הייתי תחת תנאים מקלים יותר. נתנו לי לשכב על המיטה, אפילו בבוקר הצלחתי להירדם קצת ולנמנם. חם ומשעמם, אבל כשאת יושבת ואסור לך לעשות שום דבר זה קושי הרבה יותר גדול, גם הייתי על אזרחי בניגוד לשאר הבנות שסירבו אחרי שכבר עברו מסלול החיול. בגלל החום, כל כמה זמן לקחתי כוס מים קרים קפואים, ועם האצבעות הרטבתי את הגוף. פעם אחת שפכתי על הרגליים. פעם אחת ליד המתקן מילאתי חצי כוס ופשוט שפכתי על עצמי.

הבנות פה מדברות על הרגע שלפני שהיו פה – כמה הן מתגעגעות לבית, לבן זוג, מתגעגעות לאבטיח עם גבינה בולגרית. מדברות פה על החופשות באיה נפה ובפלמה. משוות חוויות. דיברו על לאיזה ים הן הולכות, מדברות על חיי המין עם בני הזוג.

דיברנו גם על למה אני פה במעצר, והיינו בוויכוח סוער, ואז קראו לי להישפט, ולהן לאכול צהריים. השעה היתה בערך ארבע אחר הצהרים, ועברו כבר בערך שמונה שעות מארוחת הבוקר.

פתק 8

הדס טל וחברים, בביתה (צילום באדיבות המשפחה)

הדס טל וחברים, בביתה (צילום באדיבות המשפחה)

כל כך שמחתי שאני סוף סוף נשפטת, סוף סוף יודעת מה הולך להיות איתי. חשבתי גם שהימים במעצר לא ייספרו לי וזה היה מתסכל – אני סובלת פה אבל טבלת היאוש עוד לא החלה. כשאני נכנסת, אני נכנסת עם חיוך קטן. אני רגועה. אני יודעת שמפה אני הולכת לכלא. אני רק רוצה לדעת לכמה ימים. השופט אומר ששפט גם את ה-4-5 סרבניות שלפניי. כשהוא שואל אם יש לי משהו להגיד אני אומרת שאני לא פה מטעמים אישיים אלא אידאולוגיים ולכן הקושי שבכליאה לא רלוונטי להחלטה שלי. אני רוצה שיהיה ברור – לצבא אני לא נכנסת. הוא שואל מה האידאולוגיה שלי. אני אומרת שהצבא מבצע מדיניות ממשלתית של כיבוש ואני לא נותנת לזה יד. הוא מעיר כי אמרתי זאת קצר ולעניין, הכי ישיר מבין הסרבניות אותן שפט. אחרי המשפט אני מתחילה לתהות אם לא היה חשוב להדגיש את העובדה שמצפונית ואישית אני לא מסוגלת לשרת, מכיוון שלמרות שהדגל אותו אני נושאת בסירוב שלי הוא ההתנגדות לכיבוש, אני גם פציפיסטית.

פתק 9

אחרי המשפט אני נכנסת לאכול ארוחת צהריים. אורז וחומוס. אני עוד במצב רוח בסדר, שאלתי במשפט אם היום אני הולכת לכלא והשיבו לי ש"ברור". גם שאלו אותי על האחים שלי. אמרתי שיש לי אחות תאומה שהתגייסה. כן – אנחנו בקשר, אין לי שום דבר נגד חיילים כאינדיבידואלים, אלא נגד המערכת, וסירוב זה דבר קשה שאני לא מצפה מאף אחד לעשות. זו הבחירה שלי וזה מה שנכון עבורי.

אחרי ארוחת הצהריים מושיבים אותנו מול חדר האוכל, ברחבה. יש עצורים בנים שצועקים עליהם ומפקדים בנים גם שומרים עלינו. זאת שיושבת לידי משנה תנוחת ישיבה ואחד המפקדים צעק עליה, ממש חזק. זה ממש הבהיל אותי ושם התחיל המשבר הראשון שלי.

בסופו של דבר אמרו לי לחזור לאוהל, ישבתי בלי לזוז ולדבר בערך חצי שעה, אמרו לי להביא את התיק ואז חיכיתי ליד היציאה. סוף סוף מה שרציתי, לצאת מהמעצר הנוראי הזה, מתחנת הביניים הזאת, ולהגיע כבר לכלא.

אבל בזמן שאני עומדת ומחכה להסעה לכלא, בסביבות שש בערב, אני מפחדת ואני בסערת רגשות שעכשיו, כשאני כבר רגועה, קשה להסביר ולתאר. 20 יום. איך אני הולכת לעבור את זה? הפעם האחרונה שדיברתי עם מישהו מבחוץ הייתה בערך לפני 24 שעות, וזה מרגיש כמו חודשים. ההרגשה היא שאף אחד לא יודע מה קורה איתי וגם לאף אחד לא אכפת. ביקשתי משהו כמו 6 פעמים להתקשר לעורך דין, אמרו לי שמגיעות לי רק שתי שיחות במעצר וכבר ביצעתי אותן. ואת שתיהן ביצעתי כשעוד הייתי סבבה, לפני שהקושי התחיל.

> יום אחד בבית המשפט הצבאי בסאלם

מתוך הפתק השביעי של הדס

פתק 10

אני עומדת שם ליד היציאה מהמעצר, ואני עוצרת את הדמעות בכוח. לידי הרוב גברים, עצורים ומפקדים. הטונים אגרסיביים, חזקים. ואני מרגישה כל כך קטנה ליד כל זה. בסופו של דבר מגיעים עוד ארבעה גברים שנוסעים לכלא. שני משתמטים, שנעצרו אחרי שלא התייצבו לגיוס, אחד מהם חרדי, ועוד שני סרבני תפקיד (נהגים). עולים על האוטובוס ואני מתיישבת. לבנים אומרים לשבת מאחורה יותר, רוצים להפריד בין כולם וזה אוטובוס גדול. אני מתיישבת, ומתחילה נסיעה של שעה וחצי שבה זה רק אני והמחשבות.

כשחיכיתי באוהל, אחרי המשפט ורגע לפני היציאה, היה לי ברור שאני לא מרשה לעצמי לבכות. התצפיתניות בוכות הרבה. סרבניות תפקיד בכללי, נשברות מהר. אני לכל אורך המעצר הייתי בסבבה. "אופי חזק יש לך", אמרו לי פה שוב ושוב. אז שאני אבכה לידן? אחרי שגם הסברתי ושכנעתי אותן שכלא לא יותר גרוע ממעצר. ולמה אני רוצה לבכות בכלל?

הישיבה מעייפת וקשה. יש לי בכיס את ההצהרה שלי ואת רשימת הטלפונים. בשביל להעסיק את עצמי אני מוציאה את הדף. אולי אנסה לשנן שוב את המספר של נועה לוי, עורכת הדין שלי מ"מסרבות". רציתי בעיקרון לשנן את כולם אבל עוד לא הצלחתי אחד. באמת שלפחות הצבא צריך לתת לי פטור זיכרון. אני מוציאה את הדף וכמעט בוכה. אני לא מסוגלת לקרוא את השמות. "אמא", "אבא", "הילה" (אחותי), הכינויים של החברים. גם עכשיו כשאני כותבת על הרגע הזה יש לי דמעות בעיניים. זה נשמע כל כך דרמטי ומוגזם אבל זה כל כך אמיתי. בכל כך הרבה רגעים פה אני מדמיינת שאני עם הטלפון, מספרת להורים ולחברים אנקדוטות מצחיקות מפה. משתעשעת במחשבה של סלפי מעצר. בטוחה שיש המון אנשים שישמחו לראות את זה. הדס טל בצבא! אמנם מעצר צבאי אבל ההרגשה פה והנראות היא של צבא. זה חלק מהקושי.

פתק 11

באוטובוס, ברגע שמתחילים לנסוע אין איש שיכול לראות אותי. מלבד דקה-שתיים בשרותי המעצר לא היה רגע כזה כבר הרבה זמן. אני מוציאה את רשימת הטלפונים ואני עוברת עליה, ואני בוכה. אני לא יכולה לעצור את זה ואני מרגישה נורא. אני כועסת על עצמי. כל כך מהר אני נשברת? הרי בסך הכל אתמול עוד היית בבית. את פה אפילו לא יומיים מלאים. אני בוכה כעשרים דקות, אולי יותר.

אני חושבת על הבית, על השיחות רגע לפני, על החברים. בו זמנית אני כל כך רוצה טלפון הביתה, מצד שני יש בי צד ששמח שבשיחה האחרונה עם אמא הייתי חיובית ובמצב רוח טוב. היא ממילא לא יכולה לשנות את המצב, אז למה שתהיה בחרדות לשלומי. ממש יום לפני תאריך הגיוס, דיברתי עם חבר ואמרתי לו שאני כנראה אבכה, אבל משטויות. מהדבר הכי שולי בעולם. הוא צחק שייקראו לי "הסרבנית הבכיינית". וכל רגע שבו אני בוכה באוטובוס לכלא 6 מרגיש כמו בכי מהדברים הכי שוליים בעולם. כי נגמר החלק הכי קשה, כי מפקד צעק והפחיד אותי, רשימת מספרי הטלפון גורמת לי לבכות, וגם שלטי הדרכים בדרך שמראים על כיוון צפון – כיוון הבית.

לאט לאט אני נרגעת והלחץ שהיה לי בחזה, שהיה תקוע לי כבר שעות, משתחרר. אני חושבת למה היה לי את רגע השבירה הזה ועל האם זו שבירה בכלל. אני חושבת על בכי, גם כסימן לחולשה, משהו שכל כך התאמצתי לא להראות, אבל גם כדבר משחרר, כפורקן. כדרך התמודדות. אני חושבת לעצמי על כך שעניין ההתמודדות לא רלוונטי בכלל כי גיוס לא רלוונטי. אין מצב הרי שאני מתגייסת, אז אין לי ברירה אחרת מאשר להתמודד.

פתק 12

עד סוף הנסיעה כבר ניגבתי את הדמעות והצלחתי לעבור על רשימת השמות בלי לבכות ואפילו בלי לדמוע. חשבתי על זיכרונות טובים, שיחות מצחיקות, על כך שעברתי את החלק הכי קשה ושיהיה בסדר – אני אתמודד.

אני חושבת שזה היה בסביבות השעה 19:00, כשהגעתי לכלא 6. נתנו לי ולארבעת הבנים מעין ארוחת ערב מאולתרת, לחם עם ריבה ואגס. אמרו שאם יש לנו אוכל מהבית בתיק – זה הזמן לאכול אותו. טוב לזכור לפעם הבאה! אחר כך חתימה על טפסים, ענייני פיקדון, מדים (שכולם היו גדולים עליי אבל ממש). עברו לי על התיק פעמיים. החרימו את הספר ״השמידו את כל הפראים״ כי ״זה יכול להיות הסתה״. המפקדת גם קראה את התקציר ועלעלה. באחת מהחתמות הטפסים הייתה מישהי על אזרחי שבאמת התעניינה למה אני עושה את זה. הסברתי לה שאני מעדיפה שנתיים כלא מאשר שירות, והיא נראתה מופתעת. מאוחר יותר הבנתי שהיא היתה מהמודיעין של הכלא. לא באמת הפתעה גדולה שהיא התעניינה.

הטלפון שלי היה מופקד במעצר בקו"ם, ועכשיו היה צריך להעביר אותו לפיקדון של הכלא, אבל לפני שהעבירו אותו נתנו לי שיחה עם אמא ועם עורכת דין. זה היה מאוד מעודד למרות שזה היה מאוד קצר. בהתחלה התקשרתי לנועה, עורכת הדין שלי. והיא אמרה "הדס!" וכל-כך שמחתי לשמוע קול מוכר.

לקחו אותי לתא 4. הייתה רק אחת ערה, מיטל, שנמצאת פה על העלבת שוטר ומשתחררת עוד יומיים. היא מאוד לבבית ונחמדה, היא עוזרת לי למצוא עט ועושה כושר מול "נולד לרקוד". בזמן שאני מתקלחת וסוף סוף חופפת, אני כל-כך שמחה כבר להיות פה. החשש מהלא נודע נרגע.

הדס טל ונועה גור גולן (צילום: עידו רמון)

הדס טל (משמאל) ונועה גור גולן (צילום: עידו רמון)

פתק 13

9 באוגוסט 2017

ההשכמה כאן היא פשוט הדלקת אורות וצעקות ״בנות! לקום!״. השכמה קשה. עוד קודם לכן התעוררתי כשהעירו את אחת הבנות לשמירה באחת וחצי, היה מבהיל, אבל חזרתי לישון.

לא ממש הספקתי בשבע דקות להתארגן אבל המפקדות הבינו שאני חדשה וקצת כושלת. לאט לאט אני לומדת את החוקים אבל יש הרבה. המסדרים מוזרים, איכשהו תמיד אני שוכחת משהו ומעירים לי. אבל מעירים לי בסדר, לא בתקיפות. במסדר בעיות אני מבקשת פתק עם המספר האישי שלי (שקיבלתי בבוקר ושאמן אמן אמן מתישהו אזכור בעל פה), פתרון למכנסיים שגדולות עליי ממש וחגורה שלא מצליחה להחזיק. וטלפון לעורכת דין. אחרי זה קצת מטרטרים, צריך לתקן דיגום, לנקות את החדר, לסדר. אחרי זה יש ארוחת בוקר. אכלתי ירקות ולחם עם ״השחר״ פרווה. נתנו לי גם מעדן סויה. היה בסדר, לא מתתי מרעב כמו במעצר. יש כל הזמן הפסקות – מסדרים – זמן בתא. ובזמן בתא היו כל מיני דברים כמו רופאה ושיחות טלפון. היתה גם רבנית אבל על זה אספר בהמשך. המשכתי לכתוב בזמן בתא את מה שעבר עליי וסוף סוף באמת הגעתי להיום. כבר איזה חמש אחר הצהריים.

במסדר הראשון שלפני ארוחת בוקר ראיתי את נועה גור גולן. זה היה מרגש. בשתי ההפסקות הראשונות ישבנו זו ליד זו ודיברנו. היא כזאת חמודה, פשוט אמרה לי ״קדימה, תפרקי״. זה כל כך כיף לדבר על זה עם מישהי שחוותה ממש את אותו הדבר. קצת רעד לי הקול ודמעתי כשסיפרתי על המעצר ועל היום המעייף שעברתי.

התחושות השתנו כשדיברתי עם אמא. זו הייתה שיחה ארוכה יותר, בה כמובן גם בכיתי. היא סיפרה לי על כמות הדאגות וההתעניינות בשלומי, על החברים שבקשר מתמיד איתה בקשר למצבי, על המורים מבית הספר שכותבים לה, אמרה שב״הארץ״ מישהי כתבה עליי כתבה מדהימה, אמרה כמה היא גאה בי וכמה כולם מאחוריי. זה לא שבאמת חשבתי שזהו, לאף אחד כבר לא אכפת מה קורה איתי, אבל התזכורת הזאת כל כך חשובה ומשמעותית. בכיתי אבל הרגשתי כל כך מחוזקת אחרי. הכוחות חזרו אליי. השיחה הזאת הזכירה לי כמה חשוב המעשה שלי, כמה משמעותי ומשפיע.

פתק 14

מיטל בן אדם די מצחיק. בשיחה על למה אני פה, אמרה שבכך שאני נגד הכיבוש אני מעודדת טרור ופיגועים ואני מסיתה לכך. פחות משתי דקות אחרי, היא מציעה לי במבה וביסלי, כאילו כלום.

גם לרבנית קוראים הדס. הבנות מאוד מצפות לפגוש אותה. יש פה כמה שרוצות להתחזק. יש מצב שנועה ואני בין היחידות פה (אם לא היחידות) שלא מאמינות באלוהים. יש לה רק 20 דקות והיא רוצה לדבר על כשרות. אבל בסוף יש הצבעה ומדברים על צניעות.

פתק 15

אני והרבנית התווכחנו על האם ההחלטה להתלבש צנוע או חשוף באה מתכתיבי החברה או מהאדם עצמו. הייתה שיחה מעניינת. הרבנית אמרה שהיא באה מהעולם החילוני ושאנשים בו אומללים כי הם כל הזמן רק חושבים על עצמם. טענתי שאני חצי מסכימה אתה גם, אבל אני חושבת שזו תוצאה של חברה ליברלית קפיטליסטית שבה כל אחד חושב רק על עצמו. מיטל ברחה לדלת ואמרה "אמא'לה את מזכירה לי את אמיר חצרוני". היה דיון על מי זה אמיר חצרוני. היא אמרה לי לא להיעלב, שהיא סתם עושה שטויות. אחר כך הרבנית שאלה למה אני פה, ואמרה שהיא מכירה ואוהבת את הסרבנית תמר זאבי. מסתבר שהרבנית מגיעה לפחות פעם בשבוע.

פתק 16

17:20. סוף סוף סיימתי לכתוב והגעתי להווה. בסביבות חמש, המ״מ החזירה לי את הספר המסית! היה מרגש. זה הרגיש כמו קשר לעולם שבחוץ, החזירו כי בחוץ יודעים ודואגים למה שקורה איתי. עכשיו אכתוב מכתבים למשפחה ולחברים ואעשה טבלת יאוש. הבנות פה מברכות אותי על סיום הכתיבה, באמת סוף סוף. מקווה שזה יגיע לכמה שיותר אנשים.

> למה דוקא האמנות מוציאה את הימין הכל-יכול מהדעת?

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

יונתן פולק מובא לדיון בבית המשפט בירושלים, ב-15 בינואר 2019 (צילום: אורן זיו)

המשטרה הרחיקה את יונתן פולק מהשטחים אף שהוא עצור

פולק עצור כבר כשבועיים לאחר שסירב להתייצב לדיונים בקובלנה שהגיש נגדו ארגון הימין עד כאן. התזמון, בסמוך להודעת השר בנט על צווי הרחקה מינהליים לפעילי שמאל, מעלה תהיות קשות, לאחר שבשנתיים האחרונות פולק לא נעצר או זומן לחקירה, וגם אחרי שנעצר לא הובא לחקירה במשטרה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf