הפנטזיות בניו-דלהי, הרגליים בביוב של עזה

כותב אורח: חגי אלעד

"החלומות באוויר, הראש באדמה", קורין אלאל שרה פעם. גרסת קיץ 2017 של המילים הללו היא כנראה שהחלומות נותרו באוויר, אבל הרגליים בחרא.

הנה בחוף קיסריה מפשילים את שולי מכנסיהם ראשי הממשלה של הודו וישראל, חולמים במשותף על מערכות התפלת מי ים המותקנות על רכבי ארבע על ארבע, ומשכשכים את רגליהם במי הים התיכון. "אין כמו ללכת לים עם חברים!", התפייט אחר כך נתניהו בטוויטר.

ניו דלהי רחוקה כארבעת אלפים קילומטרים מקיסריה, אבל עזה קרובה הרבה יותר ושוכנת לחופו של אותו ים ממש. קרובה עד כדי כך שמי השופכין שלה, שזורמים לא מטוהרים היישר אל הים וצפונה, הם בעיה בריאותית הן לפלסטינים ברצועה והן לנו בישראל – ובעיה מעשית למתקן התפלת מי הים שמדרום לעיר אשקלון.

זה ביטוי פואטי ממש, טרגי-קומי, לעוצמת ההדחקה והפנטזיה הישראלית: השכנים שלנו הם עזתים, לא הודים. מתקני ההתפלה שלנו שוכנים לחוף הים התיכון, ולא מתניידים על ג'יפים. וכשלעזה אין חשמל, כולנו שוחים בחרא. אבל נתניהו מהמר על תמיכה הודית בישראל, כדי שהמדינה תוכל להמשיך לשלוט בפלסטינים בלי מחיר בינלאומי. נו, ואם זה יצליח – איך בדיוק זה מבטל את העובדה שהעתיד שלנו כרוך בעתידם של הפלסטינים בהם אנו שולטים?

כשכמעט שני מיליון בני אדם חיים לפתחנו בתנאים של עולם שלישי, זה מתכון לאסון. מי השופכין שצפים בים התיכון הם רק קצה הקרחון המסריח של עובדה זו. האוכלוסייה בעזה היא במידה רבה צעירה, משכילה – ומובטלת. רובה הגדול נולד אחרי 1967. השליטה הישראלית הישירה התחלפה אחרי ההתנתקות בשליטה ישראלית מבחוץ, אבל כך או כך עזה נותרה לפתחנו ואנחנו לפתחם. אם לישראלי אחד יש ספק לגבי מידת השליטה הישראלית ברצועה, תיראו איך אנחנו שולטים אפילו במינון מי השופכין בים שלהם ושלנו: כי אם ישראלי אחד – ראש הממשלה – יחליט לחדש את אספקת החשמל לרצועה, אז גם מכון הטיהור בבית חאנון יחזור לעבוד.

> האנשים שמורידים את השאלטר למליוני בני אדם

מי השופכין שצפים בים התיכון הם רק קצה הקרחון המסריח. נתניהו ומודי בחוף קיסריה (קובי גדעון/לע"מ)

את מי אנחנו מרמים?

לפני שלוש שנים יצאה ישראל לעוד מסע הפגזות והפצצות בעזה. התוצאות של אותו קיץ ארוך היו המחרידות ביותר בין הירדן והים מאז 1948 מבחינת מספר ההרוגים הפלסטינים, בהם כחמש מאות ילדים ונערים. אם לעזה לא יהיה עתיד – ובכלל זה חשמל, תעסוקה, מים לשתייה וים לרחצה, אפשרות לצאת מהרצועה לחו"ל – אז משמעות הדבר היא אחת: אנחנו גוזרים על שכנינו הווה של ייאוש, ועל כולנו עתיד של אלימות. עזה לא תוכל להישאר לנצח כלא ענק שמנוהל מרחוק על-די מזל"טים ומערכות רואה-יורה, כשבמקום יחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר נשתמש אחת לכמה שנים בארטילריה ובפצצות של חצי טון.

בין הירדן המתייבש לבין הים המזוהם יש כוח אחד שמנהל – במישרין או בעקיפין – את החיים של כולנו: ישראל. ובינתיים, בעזה כמעט ואין חשמל. חמאס תורם את חלקו לכך, והרשות הפלסטינית את חלקה, והמצרים את חלקם שלהם: כל אחד והאינטרסים שלו ומידת אחריותו. אבל מה בנוגע לאינטרס האנושי – האינטרס של כל בני האדם שחיים לחוף הים התיכון, בדיר אל-בלח או באשקלון, בעזה או בקיסריה? עבור כולנו הים הוא אותו הים, ואם לא נתחיל לחתור אל עבר עתיד אחר, אזי "אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו" – כמו ששרה קורין אלאל.

חגי אלעד, מנכ"ל בצלם.

> שוב השמאל אוכל את מנהיגיו