הפלסטינים במחנה ירמוכ שבסוריה מתחילים בדרך הארוכה לשיקום
במהלך מלחמת האזרחים הסורית, מחנה הפליטים הפלסטיני הגדול ביותר במדינה היה תחת מצור הדוק וכמעט התרוקן מיושביו. כעת, תושביו שבים ומנסים לבנות אותו מחדש, בתנאים של עוני מרוד ועתיד פוליטי לוט בערפל

היה המחנה הגדול בסוריה. פלסטינים באל-ירמוכ, ב-19 בדצמבר 2024 (צילום: סנטיאגו מונטג)
ב-2017, כשכוחות המשטר הסורי צרו על מחנה הפליטים הפלסטיני אל-ירמוכ ששוכן בפרברים הדרומיים של דמשק והמזון הלך ואזל, שש אחיות פלסטיניות רקחו אסטרטגיה ייחודית כדי לשרוד את מלחמת האזרחים: גינה קטנה. הגינה, שהיתה מלאה בפרחים ובירקות, סיפקה מזון, וגם הסתירה את הבית בתוך הסמטאות הצרות של המחנה. וחשוב לא פחות, היא סיפקה אישור נחוץ מאוד לחיים, וסמל לקשר שלהן עם האדמה.
"מי שביקרו בגינה שלנו אמרו שיצרנו גן עדן קטן בעיצומה של המלחמה", אמרה בגאווה סבאח עבדול-מחמוד, אחת האחיות. "כל מי שמצליח לשמר את הבית שלו והשכונה שלו יכול לשמר גם את המדינה שלו".
אחרי שמשפחתן נעקרה מחיפה ב-1948, סבאח ואחיותה חנאן, אמל, אזדהאר, מיסו ואום רמי, גרו באותו בית באל-ירמוכ כמעט כל חייהן. מיסו, סבאח, עמל ואזדהאר הצליחו להישאר שם במהלך המלחמה ולשמור על הבית, בזמן שהשליטה במחנה עברה בין הצבא הסורי החופשי, ג'בהת א-נוסרה, דאעש וכוחותיו של משטר בשאר אל-אסד.
אמל, האחות הצעירה ביותר, בת 51, אמרה למגזין 972+ שהיא ואחיותיה אוהבות מאוד את פלסטין וגאות במורשת שלהן, אבל מרגישות שייכות אמיתית לאל-ירמוכ. כעת, אחרי נפילת משטר אסד, הן בין מי שמנסים לבנות מחדש את עתידן במחנה, שנהרס במלחמה.
לפי קבוצת הפעולה למען הפלסטינים בסוריה (AGPS), כ-60% מהמבנים במחנה נפגעו או נהרסו במלחמה, שבה נהרגו כ-4,300 פליטים פלסטינים ויותר מ-3,000 נעצרו. לפני המלחמה, באל-ירמוכ גרו כ-160 אלף פלסטינים; ב-2018, נותרו במחנה רק כ-200 איש. כעת, אלפי תושבים התחילו לעשות את דרכם האיטית והכואבת בחזרה.

המחנה ניטש כולו ב-2015. רחוב במחנה הפליטים אל-ירמוכ, ב-23 בדצמבר 2024 (צילום: סנטיאגו מונטג)
כשהולכים ברחובות המחנה, בין שורות של בניינים שנהרסו בהפצצות, מלאים בחורים אחרי שנים של הפגזות, קשה שלא להיזכר במראות שמגיעים מדי יום מרצועת עזה. אפשר אפילו למצוא עצמות אדם בין ההריסות. באסים חידר, בן 72, אומר שהוא רואה לפעמים ילדים משחקים עם עצמות כאלה ברחוב.
בבית הספר אל-קודס הקורס למחצה ניתן לראות על הלוח את שיעור האנגלית האחרון שנלמד שם ב-2012, כשתושבי המחנה התחילו לברוח ממנו מחשש להילכד בחילופי האש. רוב בתי הספר באל-ירמוכ נסגרו עד 2015, בזמן המצור המוחלט שהטיל משטר אסד על המחנה.
ועדיין, החיים נמשכים בין ההריסות והטראומה. הודא אלעזה, פלסטינית בת 50 שמשפחתה הגיעה מיפו, הקימה דוכן מזון מאולתר בתוך שרידי חנות ישנה כשחזרה למחנה ב-2023, לפני הפלת אסד. "אנחנו יודעים שהדור שלנו לעולם לא יראה את אל-ירמוכ כפי שהיה בעבר", היא אמרה למגזין 972+. הדוכן שלה הוא אחד מכמה עסקים שנפתחו לאחרונה במחנה. ברבים מהם, הבעלים משתמשים בסדינים כתחליף לדלתות.
"התחלנו לחזור לפני כמה שנים – הראשונים הגיעו ב-2020. אבל יש עדיין הרבה מה לעשות", אמר טארק, שכן של הודא בן 65, והדליק סיגריה. "החיים כאן בלתי נסבלים, אבל אין לנו לאן ללכת".
פצעים פתוחים
מחנה אל-ירמוכ הוקם כמעט עשור אחרי הנכבה של 1948 על ידי פלסטינים עקורים, והפך בהדרגה לפרבר שוקק של דמשק ולמחנה הפליטים הגדול ביותר בסוריה. בשיאו, התגוררו בו 160 אלף תושבים פלסטינים רשומים.
בימים הראשונים של האביב הערבי, פלסטינים רבים באל-ירמוכ וברחבי סוריה שמרו על ניטרליות לגבי הסכסוך – מתוך מודעות למעמדם הרגיש פוליטית במדינה, וחשש מפני אלימות ושפיכות דמים, שחלקם כבר חוו על בשרם במהלך מלחמת האזרחים בלבנון.
המבחן הגדול הראשון לניטרליות הזאת הגיע ביוני 2011, כשאנשי החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית, קבוצה פלסטינית מיליטנטית שקיבלה תמיכה מהמשטר בסוריה, פתחו באש על תושבי המחנה שהפגינו נגד ממשלת אסד והכיבוש הישראלי ברמת הגולן. בחודשים הבאים התקיימו מדי פעם באל-ירמוכ הפגנות תמיכה באופוזיציה, אף שתושבים פלסטינים רבים – לצד כמה מהפלגים שלא תמכו במשטר בתוך המחנה – סירבו להשתתף בהן.

השיעור האחרון עדיין על הלוח. ילד יושב בתוך הריסות בית הספר אל קודס בלב אל-ירמוכ, ב-27 בדצמבר 2024 (צילום: סנטיאגו מונטג)
באוגוסט 2012 התקיים הטבח הגדול הראשון במחנה, לאחר ששני פגזים התפוצצו ברחוב אל-ג'אעונה העמוס, והרגו יותר מ-20 פלסטינים, בהם שני ילדים, לפי ה-AGPS. בדצמבר 2012, מורדים מהצבא הסורי החופשי וג'בהת א-נוסרה השיגו דריסת רגל במחנה. ב-16 בדצמבר, מטוסים סורים הפציצו את מסגד עבד אל-קאדר אל-חוסייני בלב אל-ירמוכ, בזמן ש-600 אזרחים מצאו בו מחסה במחשבה שהוא לא יותקף.
מוחמד אמירי, פועל בניין פלסטיני בן 45, דיבר עם מגזין 972+ על זוועות אותו יום, ליד שרידי המסגד. "גברים, נשים וילדים נהרגו בהפצצה האווירית של ממשלת סוריה", הוא נזכר. "ראשים וידיים עפו מסביב". עשרות נהרגו בהתקפה, ואחריה כמעט 90% מהתושבים ברחו מהמחנה.
ביולי שלאחר מכן, כוחותיו של אסד צרו על אל-ירמוכ, ו-20 אלף התושבים שנותרו בו התקשו לשרוד. "היינו לבד", מספרת אזדהאר. במצור ב-2014, יותר מ-150 איש מתו במחנה מרעב וממחסור בתרופות. "במשך תשעה חודשים שרדנו על שאריות, אפינו לחם מעדשים", סיפרה מיסו כשדמעות בעיניה. "אם היינו מוצאות סוכר, היינו מכינות ממתקים ולחם לילדים, שסבלו מצהבת", הוסיפה אמל.
בחודשים הראשונים של 2014, אחת מהתקופות הקצרות שבהן סיוע הומניטרי של אונר"א הצליח להיכנס למחנה, חלוקת המוצרים שובשה לעיתים קרובות בגלל הפגזות ומטחי ירי כבדים. ב-23 במרץ באותה שנה, 29 אנשים נהרגו כשפצצת מרגמה התפוצצה ליד נקודת איסוף חבילות מזון. "הם רצו להרעיב אותנו למוות", אמרה מיסו. "רבים מהאנשים שהלכו לקחת תרופות ומזון לא חזרו לעולם".

תנאי החיים מחרידים. טארק, פליט פלסטיני בן 65, יושב על שרידי קיר באל-ירמוכ, ב-19 בדצמבר 2024 (צילום: סנטיאגו מונטג)
במהלך מלחמת האזרחים, המחנה היה בסיס מבצעי של הצבא הסורי החופשי, לאחר מכן השתלט עליו ארגון ג'בהת א-נוסרה, וב-2015 נכנסו דאעש. אבל "רוב תושבי אל-ירמוכ לא תמכו באף אחת מהקבוצות החמושות האלה", אמר אמירי.
בעוד קבוצות אלה נאבקו על השליטה במחנה, שש האחיות הפלסטיניות – שביתן היה ממוקם בשטח הפקר, על גבולות השליטה של הפלגים השונים – נהגו לשבת בפתח ביתן ולהשקיף על הרחוב, כדי להרתיע בוזזים. "נשארנו לשמור על הבית שלנו ועל בתי שכנינו", אמרה מיסו למגזין 972+ במבט נחוש.
סמוך להשתלטות המחודשת של כוחות ממשל אסד על אל-ירמוכ ב-2018, בית הדין השרעי של דאעש, שהורה לנשים במחנה ללבוש רעלה מלאה, ניסה להכריח את האחיות לפנות את ביתן. "התנגדנו במקלות ובנעליים", סיפרה אמל, ואחיותיה צחקו. "דאעש חשבו שאנחנו גברים, כי היינו כל כך חזקות".
אבל ההשתלטות מחדש של משטר אסד על אל-ירמוכ לא הביאה את הסבל לקיצו. כשאמירי דיבר עם מגזין 972+, הוא אחז בידו תצלום של אחיו אחמד, רופא שנהג לסייע לפצועים במחנה בשנה הראשונה של המלחמה, ולפנות אותם לבית החולים של אוניברסיטת אסד. כוחות המשטר עצרו אותו באלימות בביתו ב-2012, כמה ימים אחרי הטבח במסגד עבד אל-קאדר אל-חוסייני; אחיו מוחמד לא ידע מה עלה בגורלו עד 10 בדצמבר 2024, אז נמצאה גופתו של אחיו בכלא סיידנאיא הידוע לשמצה. הוא מת מרעב בכלא.
לבנות מחדש את העתיד
קבוצה של בנאים סורים ופלסטינים ישבו בפינה של השדרה המרכזית באל-ירמוכ, נערכים לעבודת יומם באחד הבניינים באזור. "הבניינים נפגעו קשות, אבל אנחנו עושים ככל שביכולתנו, יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור", אמר עומאר, אחד העובדים, למגזין 972+.
עומאר, שהדגיש את מעמדו כפליט פלסטיני ("ככה כתוב בתעודת הזהות שלי"), עובד לצד תאמר, בן 57. השניים היו חברים בקבוצת שמאל פלסטינית בזמן מלחמת האזרחים בלבנון. הם הוגלו משטח לבנון ב-1987 בגלל מעורבותם במלחמה, וחזרו למחנה ב-2019, אחרי שהיו עדים למלחמה משני צידי הגבול.

לוחם פלסטיני מסתכל על קהל של פלסטינים וסורים באירוע לזכר הרוגים במלחמת האזרחים בסוריה, באל-ירמוכ, ב-27 בדצמבר 2024 (צילום: סנטיאגו מונטג)
תנאי העבודה של הפועלים באל-ירמוכ – רבים מהם מתחת לגיל 18 – מחרידים. לפני נפילת המשטר הם השתכרו 4 דולרים ליום מבנייה מחדש של מבנים שנהרסו במלחמה, ללא כל ציוד מגן אישי. "עכשיו אנחנו מקבלים לא יותר מ-50 אלף לירות סוריות ביום (כ-2 דולרים)", אמר אחמד, פועל נוסף.
פועל צעיר בשם עבדאללה אמר שאנשי משטר אסד עצרו אותו כמה פעמים לפני שברח מסוריה לטורקיה, ולאחר מכן לגרמניה. כשחזר לסוריה ב-2022, הוא נכלא במתקני המעצר 215 ו-235 הידועים לשמצה (השני ידוע גם בשם "מתקן פלסטין"), בגלל סיוע לכאורה לצבא הסורי החופשי. בהמשך הוא הועבר לכלא אדרה, שם הוחזק עד 2 לפנות בוקר ב-8 בדצמבר, אז המורדים שחררו אותו ואת שאר האסירים.
אחרי שחרורו, עבדאללה חזר לאל-ירמוכ בתקווה למצוא עבודה ולשקם את חייו. משפחתו הצטרפה אליו שם בסוף 2022, בגלל יוקר המחיה הגבוה בדמשק. כיום הוא חולק עם חמישה בני משפחה בית באל-ירמוכ ללא חלונות, דלתות או חימום, בעיצומו של החורף הקשה.
רוב התושבים שחוזרים לאל-ירמוכ הם חלק מכמעט 70% מהסורים שסובלים מעוני קיצוני – תוצר של אינפלציה גבוהה, השלכות מגיפת הקורונה ורעידת האדמה הקטלנית שהתרחשה בפברואר 2023, הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו על משטר אסד וגורמים נוספים. לנוכח עליית מחירי הדלק, רוב המשפחות באל-ירמוכ לא יכולות להרשות לעצמן אמצעי חימום, והרעב הוא פצצת זמן מתקתקת.
בסהר האדום הפלסטיני – אחד מהארגונים הבודדים שמספקים תמיכה פסיכולוגית, חינוך וסדנאות הכשרה מקצועית לתושבי אל-ירמוכ – פאטמה סדיכי, מתנדבת בת 30, תיארה את הקשיים שעימם מתמודדים אנשים שחוזרים למחנה.
"לא היו מים במשך שישה ימים, אין חשמל ואין אוכל", היא אמרה למגזין 972+ ב-23 בדצמבר. "אנחנו מחפשים כסף לרכישת פאנלים סולריים וגנרטורים, כדי שיהיה חשמל בלילה. כשהשמש שוקעת, המחנה שוקע לחשיכה".
ואם זה לא מספיק גרוע, מאז נפילת משטר אסד, נפוצות האשמות על תמיכה במשטר בקרב האנשים שחוזרים לאל-ירמוכ – כ-5% עד 10% מאוכלוסיית המחנה לפני המלחמה, לפי הערכות הסהר האדום הפלסטיני.

השלטון החדש חושד בתושבי המחנה. ילדים ברחוב הראשי של אל-ירמוכ, ב-27 בדצמבר 2024 (צילום: סנטיאגו מונטג)
"בזמן משטר אסד, האזורים [הלא מאוכלסים והפריפריאליים במחנה] היו מאוד לא בטוחים, מכיוון שפעלו בהם מבריחים וגנבים שהיו קשורים לממשלה", אמר אבו עלי, תושב בן 48. אחרי שהושג הסכם פינוי ב-2018, רשמית המחנה היה סגור, ולפי כמה תושבים, הממשלה שלחה לשם חיילים שיבזזו את מה שנשאר בבתים. "כמה אנשים שנשארו במהלך המלחמה מסומנים כתומכי אסד, ומאיימים עליהם שיגרשו אותם מביתם", הוסיף אבו עלי.
כעת, הניצחון המהיר של היאת תחריר א-שאם (HTS), קבוצת המורדים האסלמיסטית שהפכה לכוח המשמעותי במדינה, גרם לאי ודאות רבה במחנה. באחרונה, הממשלה בהובלת HTS הורתה לכל הפלגים הפלסטינים במחנה להתפרק מנשקם, במיוחד לאלה מהם שהיו קשורים למשטר אסד. לא ברור עדיין אם הפלגים יצייתו להוראה, וכיצד ייראה התהליך.
כמו כן, לא נראה שלממשלה החדשה בסוריה, שסדיכי תיארה בזהירות כ"ניטרלית", יש תוכניות מוחשיות לסייע לתושבים שחוזרים לאל-ירמוכ. "הם צריכים לבנות מחדש את הבתים שלהם בעצמם", הוסיפה סדיכי.
אנשי אל-ירמוכ מקווים להתחלה חדשה – אבל כולם חוששים מהעתיד תחת ה-HTS. "חווינו על בשרנו את מה שעשה משטר אסד", אמרה סדיכי, "אבל אנחנו גם מכירים את הפשעים של דאעש, ג'בהת א-נוסרה והפלגים האחרים".
סנטיאגו מונטג הוא עיתונאי וצלם מארגנטינה. ניתן לעקוב אחר צילומיו באינסטגרם @santiago.montag. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן