הפגנה נגד גזענות בפרדס חנה: "אתם לא תצודו אנשים"
אחרי שפורעים יהודים איימו והפחידו את העובדים הערבים ביישוב, הבינו מאות מתושבי פרדס חנה שיש מה לעשות, שלא חייבים להסתגר בבית לבד, ויצאו להפגין ולהגיד יחד באופן פומבי: "עד כאן!"
כותבת אורחת: יסמין הלוי
בפרדס חנה לא כל כך הולכים להפגנות. הרדיקלים התל אביבים עסוקים בענייניהם הסקסיים והרדיקליים בתל אביב, ואנחנו פה עוסקים בשיפור עצמי ומגדלים ילדים לתפארה. רק מדי פעם אני מגיחה: בהפגנה נגד תוכנית פראוור בערערה לפני כמה חודשים ספגנו גז ורימוני הלם במינון שהשאיר אותי הלא-מורגלת רועדת במשך שעות. אתמול לא מלאני לבי להצטרף להפגנה שם ושמנו את פעמינו לחיפה. וכן, שמענו שבפרדס חנה מתוכננת הפגנה "של הימין". אז היינו בהפגנה מנומסת ויהודית בחיפה, אבל כשחזרנו קידם את פני הסטטוס הזה ועוד כל מיני רשמים. עושה רושם שגם חברנו גודווין הוא תושב האזור ונכח באותו מחזה!
והבוקר אני מקבלת סמס ששואל אותי אם שמעתי על מה שקרה אתמול ב"ביג" – מתחם קניות מרובע ומשוטח שנבנה לפני כשנתיים. רמי לוי ורשתות בגדים, קצת חנות ספרים אחת, צעצועים, בית מרקחת, מוצרי חשמל וכלי בית וכמובן איך לא גם ארומה שהספל שלה עומד בפינה ומשקיף על הכביש באחת השדרות היפות בארץ. ומי ומי ומי מגיש את ההמבורגר, מקפל את הבגדים, בודק אם יש ספרים, מקפל עוד בגדים, נותן את התרופות ופורס את הגבינה, ומי ומי ומי מנקה אחרי כולם, אם לא תושבי ג'סר א-זרקא ובאקה ועארה וערערה וכפר קרע ולפעמים גם אום אלפחם, הזבניות ועובדי הבר והמנקות והרוקחות שמדברים ביניהם ערבית בשקט-בשקט ומקיימים את כל התפלצת הזאת יום-יום. אתמול הם ניצודו, או לפחות כמעט, על ידי פורעים יהודים שאיימו עליהם והפחידו אותם, סתם ככה כי זה כיף להרגיש חזקים ואכזריים ואולי גם צודקים, אינני יודעת איך בדיוק מתרחשים הדברים האלה, וגם פשוט כי עכשיו אפשר.
ואם שמעתי, מה דעתי (שכן מבחינת העולם התל אביבי אני כבר מזמן בפנסיה אבל בפרדס חנה אני מין "אחת שיודעת") לארגן מחאה כזאת היום, באותו מקום. ככה, עם תחילת שבוע חדש, בינות לטונות של עבודה ודדליינים ומטבח מלוכלך וכביסה, ובעודי מסיעה ילדים לקייטנה ועוברת בדיוק מתחת לספל השחור. מה מחאה עכשיו, אני אומרת לעצמי, למי יש זמן וכוח ובכלל איזה פחד.
אבל לא. זה לא עזב אותי. כי הבנתי שאו שארים את זה או שזה ישקע. אף אחד אחר כאן לא יעשה את זה. שני טלפונים להתייעצות ויאללה, היום זה קל: כולה איוונט בפייסבוק. יבואו כמה שיבואו, אמרתי לעצמי, רק שלא נהיה פחות ממאה, כי אני משקשקת מפחד. בלי מגפון, בלי פליירים, בלי תרגום לערבית; רק הטקסט הכי לא פוליטי שהצלחתי לגייס. אבל עד מהרה הופתעתי. האירוע רץ ורץ ורץ, וקיבל תגובות ופרגונים מלאי שמחה אמיתית. מתברר שגם אם אנשים פה לא מדברים בשפה פוליטית, הם יודעים טוב מאוד איפה הם חיים, והבינו מצוין שכאן צריך לצאת ולהתייצב, רק כדי לצאת ולהתייצב, רק כדי לא לשתוק, רק כדי להיות אנושיים באופן פומבי, רק כדי להגיד עד כאן. אתם לא תצודו לנו פה אנשים.
> זה לא נגמר, ויש עוד מקום לאופטימיות: מכתב לסייד קשוע
(צילום: אביגיל שחם)
שש וחצי בערב, המקום כבר מפוספס יפה בשורות של שחור ותכלת. התמקמנו בכניסה, וממול התחילו להיערם – ממש כך, במין דבוקה אחת – גברים עם דגלים והמנונים ותנועות ידיים, והמשטרה תוחמת אותם. אבל עוד ועוד באו והצטרפו אלינו. גם הנוער העובד עם הדגלים שלהם (מודה שהתחלתי להתגרד כאשר הם פתחו בגרון ניחר ובלי שום בושה בהמנון תבוסת השמאל לדורותיו), ועוד פרצופים מוכרים יותר ופחות – חלקם לא היו בהפגנות מימיהם, חלקם אולי יצאו בקיץ 2011. אנשים שמתרחקים מסיסמאות, מקבוצות, ממחנות, וחלקם רצו אפילו בעצם הימים האלה כשהארץ בוערת ומתחרפנת להיות חיוביים ולהפגין בעד אהבה ותקווה ולא נגד הגזענות. אנשים נעימי הליכות וסבר, מתוקים וטובים, אבל נדמים לא פעם מנותקים ותמימים להחריד.
> התושבים הפלסטינים של ישראל נמצאים תחת מתקפה
דבוקה של גברים עם דגלים והמנונים ותנועות ידיים, והמשטרה תוחמת אותם. (צילום: אביגיל שחם)
ובכל זאת באו, אולי ארבע מאות, בלי למצמץ בכלל, עם שלטים וילדים, בנחישות ובשמחה שהנה יש מה לעשות, שלא חייבים להסתגר בבית, שאפשר להביע את זה בחוץ עם עוד אנשים, ביחד. שרו קצת, גשר צר מאוד, יעשה שלום, ובסוף גם צעקו סיסמאות וסירבו להיות אויבות. רצינו להסתובב סביב הקניון, כדי שייראו אותנו העובדים, אבל המשטרה נלחצה ולא הסכימה. נראה לי שהעובדים שמעו את קריאותינו בכל אופן.
התרגשתי. זה היה שווה יום עבודה.
יסמין הלוי, אקטיביסטית בהקפאה, תושבת פרדס חנה
(צילום: דנה גת)
> בין ייאוש לתקווה: מבט על המצב בחוץ
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
