newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

העלייה בתוחלת החיים לא בהכרח מצדיקה את העלאת גיל הפרישה

כל מי שהשתתף בדיון על העלאת גיל הפרישה לנשים קיבל כמובן מאליו שהדבר נחוץ, והוויכוח נסוב רק על גובה הפיצויים. אבל למה בעצם שלא נדרוש ששנות החיים הנוספות יוקדשו לפנאי, כפי שעשו ארגוני עובדים כבר במאה ה-19?

מאת:

סביב ההצבעה בקריאה ראשונה בכנסת על הצעת חוק ההסדרים והצעת תקציב המדינה, התנהלה מערכה ציבורית שהיו שותפות לה גם חברות כנסת ממפלגות השמאל וגם ארגונים חברתיים, סביב סעיף בחוק ההסדרים שיזם משרד האוצר, שעניינו העלאת גיל הפרישה לנשים  (למעשה, העלאת גיל הזכאות לקבלת קיצבת זיקנה מ-62 ל-67).

כמעט כל חברי הכנסת והארגונים החברתיים שהיו שותפים במערכה זו, אמרו וכתבו אמירות בנוסח "ברור שהעלייה בתוחלת החיים פירושה שצריך להעלות את גיל הפרישה, אבל…", ומשם עברו לפרט את הפתרונות הנקודתיים שלדעתם צריך לתת לקבוצות של עובדות מוחלשות – למשל, להבטיח תגמול כספי לנשים שנפלטו לשוק העבודה כבר בתחילת שנות ה-50 לחייהן, ושסיכוייהן להשתלב בו מחדש נמוכים.

שר האוצר, אביגדור ליברמן, בכנסת בזמן ההצבעה בקריאה ראשונה על התקציב וחוק ההסדרים, ב-2 בספטמבר 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

נקודת הפתיחה של המערכה סביב חוק ההסדרים היתה פשרנית מדי. שר האוצר, אביגדור ליברמן, בכנסת בזמן ההצבעה בקריאה ראשונה על התקציב וחוק ההסדרים (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

במשא ומתן קדחתני, שהתנהל עד הרגע האחרון, נרשמו פשרות מצד משרד האוצר, שהסכים להעביר פיצויים מסוימים, ובתמורה כל חברי הקואליציה הצביעו בעד חוק ההסדרים, לרבות העלאת גיל הפרישה לנשים.

אבל למה בעצם העלייה בתוחלת החיים פירושה שצריך להעלות את גיל הפרישה לנשים? נראה לי שקבלת ההנחה הזו בידי מתנגדי הרפורמה יצרה מצב שבו נקודת הפתיחה של המערכה סביב חוק ההסדרים היתה פשרנית מדי.

במקום להסכים עקרונית לכך שגיל הפרישה יועלה, ורק להתווכח על גובה הפיצויים לקבוצות מסוימות של נשים מוחלשות, צריך היה להתנגד לעצם הרעיון של העלאת גיל הפרישה, שהוא צעד רגרסיבי מבחינה חברתית.

העלאת גיל הזכאות לקיצבת זיקנה עבור נשים היא צעד שמשמעותו הקטנת הוצאות מקופת המדינה בסך כ-5.5 מיליארד שקל בעשור הקרוב. הכסף הזה יכול היה להיכנס לכיס של נשים עובדות ומובטלות, אבל עכשיו הממשלה הושיטה את היד לכיסים שלהן והוציאה אותו משם.

הפיצויים הנקודתיים שהושגו במשא ומתן שניהלו חברות כנסת מהשמאל מול משרד האוצר – וכל הכבוד להן על שניהלו את המו"מ הזה, שהוא חשוב מאוד – הניבו פתרונות בהיקף של מאות מיליוני שקלים בלבד, ובחלקם הגדול מדובר בפתרונות זמניים.

לדוגמה: סוכם על העלאת קצבת הבטחת הכנסה לנשים מעל גיל 62, בהיקף של 150 מיליון שקל בפרישה ל-5 השנים הקרובות בלבד. ואחרי 5 השנים האלה, מה יקרה? עוד סוכם על מענקים לנשים מעל גיל 62 שנפלטו משוק התעסוקה לפני גיל 60 ומיצו את זכאותן לדמי אבטלה ולהכשרות מקצועיות, בהיקף של 40 מיליון שקל בפרישה ל-7 השנים הקרובות בלבד. וכשתיגמר התקופה הזו?

donate

ברור גם שסך כל הפיצויים הזמניים שסוכמו רחוק מלהשתוות לגודל הסכום שאמור היה להגיע לחשבונות הבנק של נשים, שעכשיו יישאר בידי משרד האוצר. זה אומר שבכל מקרה, בשורה התחתונה, מעמד העובדים בישראל ספג מכה, גם אם זו רוככה. חלוקת הכוח והמשאבים בין העובדים לבין ההון הפכה למוטה יותר לרעת העובדים ולטובת ההון. על כך אין מה לברך, ואין פה שום הישג שיש לשמוח עליו.

חיים כדי לעבוד, או עובדים כדי לחיות?

הרפורמה הבעייתית הזו שיזם משרד האוצר מזמנת דיון חשוב בשאלה העקרונית, שקושרת בין העלייה בתוחלת החיים לבין עליית גיל הפרישה: האם אנחנו חיים כדי לעבוד, או עובדים כדי לחיות?

נניח שהשיפורים בבריאות, במדע, בתזונה, בתנאים החברתיים והסביבתיים, הם כאלה שהדור שלנו יוכל לחיות בממוצע, נאמר, 5 שנים יותר מהדור שקדם לנו. למה המשמעות של זה צריכה להיות שעוד 5 שנים מהחיים שלנו יוקדשו מעכשיו לעבודה שכירה ומנוכרת, שבה אנחנו מוכרים את כוח העבודה שלנו למישהו אחר, כדי שנייצר ערך שהוא מנכס לעצמו, שמגולם עבורו בצורה של רווח, ושהוא יפצה אותנו חלקית על הזמן הזה בעזרת משכורת, ששווה פחות מהערך שיצרנו עבורו?

למה שהמשמעות של זה שתוחלת החיים גדלה, לא תהיה שפשוט לכל אחד מאתנו יהיו יותר שנים לחיות את החיים שהיינו רוצים לחיות, בלי שוט מעל הראש שמאיים "תעבדו או שתרעבו"? למה שהעלייה בתוחלת החיים לא תתורגם, למשל, לעוד שנות פנאי שאותן נוכל לבלות עם המשפחה, לפתח תחביבים, לעסוק בספורט, ללמוד ולצבור ידע, לצרוך תרבות ואמנות, או לעסוק בפעילות קהילתית והתנדבותית?

באופן היסטורי, הארגונים של מעמד העובדים מבינים את זה. כבר במאה ה-19, המאבקים בעד יום עבודה של 8 שעות בלבד התבססו על העיקרון שאומר שיש יותר בחיים בעולם הזה מאשר לעבוד בשביל מישהו אחר, ושלתת לנו זמן פנאי ומנוחה – זה חשוב עבורנו כעובדים וכבני אדם. כבוד לאדם העובד, פירושו, בין היתר, להגביל את היכולת של המעסיק לסחוט מאתנו עוד דקות, שעות, ימים – וגם שנים.

ואכן, במדינות שבהן העבודה המאורגנת היא חזקה, העלאת גיל הפנסיה היא עילה למלחמה. בצרפת, לפני שנה וחצי, ניסה הנשיא הניאו-ליברל עמנואל מקרון להעלות את גיל הפרישה מ-62 ל-64. ארגוני העובדים הכריזו בתגובה על שביתה, היה גל מחאה ברחובות הערים הגדולות, ואפילו התנגשויות המוניות של פועלים עם המשטרה. מקרון נאלץ להתקפל, וגיל הפרישה לא עלה.

הפגנה בפריז נגד הרפורמות של עמנואל מקרון, ב-23 בספטמבר 2017 (צילום: Jeanne Menjoulet, CC BY 2.0)

הפגנה בפריז נגד הרפורמות של עמנואל מקרון, ב-23 בספטמבר 2017 (צילום: Jeanne Menjoulet, CC BY 2.0)

בעצם, אולי זה לב העניין. כוחם של האיגודים המקצועיים בישראל כיום הוא לא גדול כמו שהיינו רוצים שיהיה. שיעור ההתאגדות, גם במגזר הציבורי אבל במיוחד במגזר הפרטי, הוא נמוך מדי. מספרם של העובדים – צעירים ושאינם צעירים – שמועסקים באופן זמני וללא יציבות, בעבודות חלקיות ומזדמנות, שחלקן גם לא מוגדרות רשמית כעבודות שכירות (וולט ותן ביס, למשל) – נמצא בעלייה, וקשה לאגד אותם ולייצר בקרבם תודעה קולקטיבית של ציבור מאורגן, חרף הניסיונות החשובים שעושה ההסתדרות.

כדי שנתקדם למקום שבו פוליטיקאים חשים שאין להם ברירה אלא להיענות לדרישות שלנו – כי אחרת נשתמש בכלים ציבוריים שיגבו מהם מחיר בלתי נסבל מבחינתם – אנחנו צריכים לחשל את הכלים האלה. לו העבודה המאורגנת בישראל היתה כוח משמעותי יותר, אי אפשר היה להעלות על הדעת מצב שבו הממשלה דוחפת בחוק ההסדרים צעדים כל כך בעייתיים מבחינה חברתית.

יתרה מזאת, בכנסת היו יושבים נבחרי ציבור שרואים בעבודה המאורגנת את מקור הלגיטימציה לכהונה שלהם, או לכל הפחות – נקודת ייחוס שצריך לקחת אותה בחשבון. זה היה מבטיח תנאי פתיחה אחרים לגמרי במשא ומתן מול אנשי האוצר.

לכן, משימה חשובה עבורנו בשנים הקרובות היא לחזק את העבודה המאורגנת וליצור עוד דרכים שבהן ציבורים מאורגנים של עובדים יוכלו להשפיע במישרין על המערכת הפוליטית.

נחוץ זרם פוליטי חדש בחברה הישראלית, של שמאל עממי עם ערכים סוציאליסטיים, שמחובר בקשר אורגני לעבודה המאורגנת, שאוסף סביבו כוח, ושפועל לייצר רוב חדש מסביב לתביעות שמשרתות את האינטרסים של העם – במרכז ובפריפריות, יהודים וערבים, דתיים וחילונים.

כך נוכל לצאת מהמקום של קרבות התגוננות, שמטרתם לצמצם נזקים ולרכך פגיעה, ולעבור למקום של מאבקים התקפיים, שמטרתם לשפר את מציאות החיים שלנו, של המשפחות שלנו, ושל האנשים שאנחנו אוהבים.

אורי וולטמן הוא חבר הנהגת תנועת עומדים ביחד

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

"כמה שהשהות בכלא קשה, היא מחזקת את החלטתי לסרב"

שחר פרץ נשפטה היום לתקופת מאסר שלישית על סירובה לשרת בצבא. ערן אביב, המסרב גם הוא לשרת, נשפט היום לתקופת מאסר שישית. "אני מדברת עם האסירות על הפלסטינים, הן פגשו אותם רק על מדים", מספרת פרץ

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf